יפות מראה

כמעט כל אדם זקוק לישועה, כל אחד מצרותיו הוא. רבים מאתנו חשים "שבויים בבור" ושהחושך אופף אותנו, ואנו מייחלים לקרן אור, אפילו קטנה, שתפציע מבעד לאפילה. אחת מקרני האור נמצאת בפרשת השבוע שלנו, פרשת מקץ.

שחרורו הפתאומי של יוסף מהכלא המצרי, היישר אל תפקיד משנה למלך מצרים, נפתח בפסוקים: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים, וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר, וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ" (בראשית מא, א-ב).

המדרש נותן דגש על המילה "מקץ", והוא מקשר אותה לפסוק בספר איוב: "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ, וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר, אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת" (איוב כח, ג).

כדי להבין את הקשר, נראה את ביאורו של ה"מצודת דוד" לפסוק זה: "קץ שם לחושך – אף לחושך שם קץ מתי תכלה, כי בהאיר היום תכלה החושך. ורצה לומר, לכל דבר יש תכלית (מלשון כילוי) בין לטוב בין לרע. "ולכל תכלית הוא חוקר" – המקום ברוך הוא חוקר לדעת תכלית כל דבר מתי יהיה, אם כי אנחנו לא נדע עת תכלית כל דבר (לא נוכל לדעת מתי הקץ והתכלית של כל דבר). "אבן אופל וצלמות" – וכן חוקר לדעת מתי תכלה יסוד האופל וצלמוות, והוא כדור הארצי".

העולם הזה משול לחושך, שהרי דרכי האדם בזה העולם הן אפלות ואינן נהירות, וזהו תפקידו של היצר הרע – להחשיך את עיני הדעת. אומר איוב – "קץ שם לחושך". בורא עולם קבע זמן לסיום החושך, ולזריחת אור הגאולה. "ולכל  תכלית הוא חוקר" – המילה "תכלית" משמעותה גם כילוי, שהרי הגעה לתכלית מחייבת כילוי של תהליך. בורא עולם "חוקר" את התכלית של כל דבר, וממילא לא יתכנו טעויות בהנהגותיו.

איוב אומר את זה כתגובה לייסוריו, וכחיזוק לידיעה שהאדם קטן מידי מכדי להבין את עומק חקר הבורא, ושלכל "מקרה" בעולם יש תכלית, סיום ומטרה.

המדרש מקשר בין הפסוק הזה לבין יוסף, וכך הוא כותב: "קץ שם לחושך – זמן ניתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה. ומה טעם קץ שם לחושך? שכל זמן שיצר הרע בעולם – אופל וצלמוות בעולם, נעקר יצר הרע מן העולם – עבר אופל וצלמות מן העולם. דבר אחר: 'קץ שם לחושך' – זמן ניתן ליוסף כמה שנים יעשה בבית האסורים. כיון שהגיע קץ – חלם פרעה חלום…".

לדברי המדרש, העולם הזה נקרא "חושך" שהרי יצר הרע דומיננטי בו, ותפקידו להחשיך את עיני השכל של האדם ולהסתיר את מציאות הבורא. בגאולה העתידה, ייעלם יצר הרע מן העולם וממילא גם האופל והצלמוות.

בהסבר השני כותב המדרש, שהמילים "קץ שם לחושך" מרמזות על יוסף הצדיק, שאלוקים שם קץ לישיבתו בחשכת הכלא המצרי. מיד כשהגיע הקץ המתוכנן, אלוקים הביא על פרעה חלומות שבעקבותיהם שוחרר יוסף ואף עלה לגדולה. כשהגיע הקץ, מדגישה התורה: "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר" (מא, יד). יוסף לא היה רגע אחד בבית האסורים מעבר לקץ שאלוקים קבע.

המסר עבורנו הוא עצמתי ביותר. לכל חושך יש קץ. אנחנו – בשר ודם, לא מסוגלים להבין עד הסוף, אבל בורא עולם חוקר כל תכלית. הכל מחושב.

החושך המדובר, עיקרו הוא חושך רוחני. לעומתו – האור, עיקרו הוא בהירות הדעת והמחשבה, ראיה נכונה של המציאות, מתוך אמונה איתנה וביטחון מוחלט בבורא עולם.

חלומות פרעה מחזקים את המסר.

פרעה חלם על שבע פרות "יפות מראה ובריאות בשר", ויוסף פתר שהפרות בריאות הבשר מלמדות על שבע שנות שובע עתידיות. אולם חוץ מהפרט של "בריאות בשר", פרעה גם חלם שהפרות "יפות מראה". מהו הפתרון של פרט זה?

רש"י (על פסוק זה) כותב בשם המדרש: "יפות מראה – סימן הוא לימי שובע, שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה". כלומר, "יפות מראה" זו נגזרת של "בריאות בשר", משום שכתוצאה מהשובע הבריות נראות יפות אלו לאלו ובני אדם מקבלים זה את זה בסבר פנים יפות, כך שיוסף פתר גם את הפרט של "יפות מראה" (שפתי חכמים).

מונח כאן יסוד גדול לחיים.

כשאדם מרגיש "שבע" וטוב לו עם עצמו, כמו יעקב אבינו שאמר על עצמו "כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל" (בראשית לג, יא), הוא ממילא רואה את השני בעין טובה והוא יראה בו רק את הטוב. ולהיפך, כשאדם מרגיש "רעב" ולא טוב לו עם עצמו, כמו עשיו שאמר על עצמו "יֶשׁ לִי רָב" (לג, ט) – הרבה, אבל לא מספיק, הוא ממילא יראה את השני בעין רעה וצרה.

כדי שהבריות ייראו יפות בעיננו, אנו חייבים להרגיש שבעים ומלאים בברכת השם.

יוסף הצדיק מהווה סמל לאדם "שבע", המאמין שאלוקים מביא לו את כל מה שהוא צריך. באחד מרגעי ההצלחה הכי גדולים שלו, לפני שמינו אותו למושל מצרים, הוא מכריז ואומר: "בִּלְעָדָי! אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מא, טז) – אל תייחסו אליי שום הצלחה, הכל מאת אלוקים. יוסף הוא הדמות שהכי הרבה פעמים נכתב עליה "ויהי השם את יוסף" (או לשון דומה), משום שכך יוסף חי את חייו – עם השם.

כיוון שיוסף הרגיש שבע עם מה שיש לו, הוא התברך בברכה המפורסמת: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (בראשית מט, כב), שעין הרע לא תשלוט בו – "חינו (החן שלו) נטוי על העין הרואה אותו" (רש"י). כשאדם חי חיים של אמונה, חיים של אור ובהירות הדעת, הוא מסתכל על בני אדם אחרים רק בעין טובה וכל הבריות יפות בעיניו, ובמידה כנגד מידה – עין הרע לא יכולה לשלוט בו. כולם רואים אותו כמו שהוא רואה אותם, כאותן פרות יפות מראה.

אם נלמד מיוסף להרגיש מלאים בברכת השם, כל הבריות ייראו יפות בעיננו, ונגלה עולם חדש.