השיעור השבועי: פרשת וישב-חנוכה

כוח של תורה שבעל פה

נס של אהבה

הגמרא במסכת שבת (דף כא:) שואלת מאי חנוכה, ומבארת, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

מקשה רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר מאמר טז), הרי באותו זמן עמדה כנסת ישראל בסכנת כיליון, וכפי שמזכירים בתפילת 'על הניסים': 'כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך'. והיה נס גדול שנצחום 'ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה', דהיינו שבשעת המלחמה עמדו החשמונאים המועטים בסכנת כליה, ממאות המצביאים ורבבות פקודיהם ועשרות הפילים, ולסכנה פיזית זו קדמה סכנה רוחנית שהיו בעם ישראל מתייוונים רבים, ויתכן שאף היו רוב עם ישראל, (ולא מצינו כדוגמתם בשאר גלויות שהיו מתבבלים, או מתפרסים) והדעת נותנת שעיקר הקביעות של חנוכה תהיה על נס הנצחון, ומדוע קביעת הנס היא על נס פך השמן?

מבאר רבי חיים שמואלביץ הנה כשהורד יוסף למצרים אומרת התורה (בראשית לז כה) "והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה", מקשה רש"י 'למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים, שלא יוזק מריח רע'. ולכאורה וכי מה שחסר ליוסף במצבו הוא, מה הריח שילווהו בירידה לגלות?

הבה נבין מה אירע במכירת יוסף. יוסף הולך בשליחות אביו לראות מה שלום אחיו, ומגיע עדי אחיו, והם נגשים אליו מפשיטים ממנו את כתונת הפסים, על אף תחנוניו שלא יוסיף לדבר סרה עליהם באוזני אביהם, וכלשון הפסוק (בראשית מב כא) "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו", ולא שתו אחיו ליבם עליו. ומשליכים אותו לבור, כדי שימות מהנחשים והעקרבים שבתוכו, והוא יושב שבור ורצוץ ומהרהר בליבו, איה חלומותיי שאמלוך ואמשול על אבי ואחי, ובעקבות דברי יהודה, תחת להורגו, מכרוהו לישמעאלים, ובמדרש רבה אומר שהישמעאלים מכרוהו לסוחרים, שמכרוהו למדינים, שמכרוהו לפוטיפר במצרים.

ובמצב שפל שכזה, רמז לו הקב"ה, אמת שנראה הדבר שכאילו אבוד אתה והשלכתיך מנגד עיני, אך קרן של אור יש בכל צרה, דרך הישמעאלים לשאת עמם נפט ועטרן שריחם רע, ואילו במשאם עמך לקחו בשמים, כדי שתדע שהקב"ה עמך בכל מקום שתלך, ומה שמגיע ונגזר, מגיע, אך מה שלא מגיע, לא תקבל! ומעתה ניסים רבים היו בשעת המלחמה ביון, אך נס פך השמן הוא 'נשיקה' מהקב"ה – הארת פנים להראות את חביבותם של ישראל, אשר זכו להדליק הנרות בטהרה אחרי תקופה ארוכה שהמנורה לא דלקה, ולכן נקבע הנס דווקא על נס פך השמן.

מהות קיומנו בגלות

ונראה להוסיף בגודל חיבה זו. בספר "תולדות עם עולם" מביא שאף שנוצחו היונים והתחדשה העבודה בבית המקדש, המתייוונים לא תמו ועוד שלוש שנים נלחמו לכבוש את מצודת חקרא, והיה הדבר נס שלא באו היונים לעזור להם במלחמתם במכבים, כך שעם ישראל אף אחר הנצחון על יון, שעדיין לא הגיע אל המנוחה והנחלה, אלא היה צריך להילחם במתייוונים שהיו בכל מקום ופינה, ולהפיץ את דבר ה' בכל שכבות העם, הראה להם הקב"ה חביבות יתרה בנס פך השמן.

ולכך נקבע החג בכ"ה כסליו וכשמו חנוכה – חנו כ"ה, דהיינו שנקבע המועד ביום החניה והמנוחה ולא ביום הניצחון. והם הם הדברים. אין חגיגה לדורות על ניצחון במלחמה, כי עוד ארוכה הדרך עד איחוד כל חלקי העם תחת כנפי התורה, ולכך על נס פך השמן נקבע מועד, להראות חביבותם של ישראל.

ונס זה הוא דבר עצום. שהרי נפסק להלכה שטומאה הותרה בציבור, ואין צורך בשמן טהור. ואף ללא ההיתר של טומאה הותרה בציבור, היה מותר להשתמש בשמן זה, משום שלכאורה טומאה אין כאן, שהרי גוי לא מטמא, ורק מדרבנן גזרו טומאה על הגויים שיהיו כזבים לכל דבריהם, ונעשה להם נס שמצאו שמן טהור שלא נטמא אפילו בטומאה דרבנן. הרי לנו שנעשה נס רק כדי לקיים גזירה דרבנן.

ונעמיק בדבר. שני ניסים התרחשו עם פך השמן, האחד בעצם מציאתו, והשני, במה שהשמן שהיה אמור להספיק ליום אחד הספיק לשמונה ימים. ולכאורה מדוע הקב"ה לא עשה נס שימצא פך שמן שיש בו כדי להספיק להדלקת המנורה לשמונה ימים? אלא שהם הם הדברים, תחילה הראה לנו הקב"ה שהוא חפץ בגזירות דרבנן בזה שעשה נס מיוחד שימצאו שמן שלא נטמא אף לא בטומאה דרבנן, ורק לאחר מכן נעשה הנס שהשמן המועט יספיק לשמונה ימים.

אמנם מהתבוננות בגזירה זו שגזרו חכמים שהנכרים הם כמו זבים לכל דבריהם, וכן בגזירות שאסרו בדורות שאחריהם לאכול מפיתן ושמנם של הגויים, ושיינם יין נסך, נראה שהם שהחזיקו את עם ישראל בטהרתו באלפיים שנות גלותינו.

הנה גזירה זו נגזרה בראשית ימי הבית השני, משום מצב הדור. עזרא שב לארץ לבנות את בית המקדש, לאחר שבעים שנות גלות, ולגולים הראשונים היה זה תשעים שנות גלות, ומתאר הנביא (עזרא פרק י) עד כמה קשה היה הדבר לעזרא הסופר להפריש את העם מנשותיהם הנכריות, ופשה הנגע בכל שדרות העם ואף בחשובים שבהם, והגיעו למצב זה בשבעים שנה בלבד שהיו בבבל.

ואילו בימינו אכן ישנה התבוללות רח"ל, אך אם נקיש למצב שהיה בימי עזרא, שבשבעים שנה בלבד רבים מהעם נשאו נשים נכריות, אם כך באלפיים שנות גלותינו לא היה לעם שריד ופליט, שהרי נשיאת נשים נכריות כמוה כמנגנון להכחדה עצמית, ואם גם כיום יש ציבור ענק הירא את ה', ומדקדק במצוותיו, ושומר על הזהות, אין זאת אלא מכוח גזירת ההיבדלות מהגויים, שגרם שנשארו ישראל לבדם נאמנים לה' ולתורתו. ועל כן עשה הקב"ה נס, שימצאו פך שמן טהור, לקיים את גזירת טומאת זב של גוי מדרבנן, כי היא שקיימתנו בגלותנו.

לדברים אלו נוכל להבין את דברי הגמרא ביומא  (כט): "למנצח על אילת השחר" אמר רב אסי למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים. שואלת הגמרא הרי יש את חנוכה? מתרצת הגמרא נס חנוכה לא ניתן ליכתב ולכן עליו לא דיבר הפסוק. בפשטות הסיבה שנס חנוכה לא ניתן להיכתב הוא מחמת שתמה הנבואה לפני הזמן שבו התרחש נס החנוכה, אבל עומק העניין שזהו חג שבו קיבל הקב"ה את הגזירות דרבנן, וכל הנס שנעשה היה כדי להראות שהקב"ה כביכול מרוצה מהתקנות שרבנן תקנו כדי להבדל מהנכרים, וזהו שעשה נס שיקיימו את גזירותיהם.

פרפרת נאה אמר בזה רבי משה פראנק, שכך אנו רואים במנהג ישראל. בפורים משחקים ברעשן שידו מלמטה, ומרמז שקיבלו למטה מה שנגזר למעלה, אך בחנוכה משחקים בסביבון ואוחזים בו מלמעלה, ונרמז שקיבלו למעלה מה שגזרו למטה.

השתלשלות מלכות יון

לאחר שעלה עזרא והפריש את עם ישראל מהנשים הנכריות, תמה הנבואה במות חגי הנביא האחרון, ואחריו עמד שמעון הצדיק שהוא משיירי כנסת הגדולה. ובזמן מות חגי נלחם אלכסנדר מוקדון בצידון, וכדי לכובשה ביקש מס מישראל ומהשומרונים, והשומרונים הסכימו וישראל סירבו, וטענתם בפיהם: שעדיין הם משועבדים לפרס ומדי, וכהכרת הטוב צריך לשלם להם מיסים, ואחר שכבש את צידון באו השומרונים בבקשה שיחריב את בית המקדש.

וכך מביאה הגמרא ביומא (דף סט.) 'יום הר גריזים, יום שבקשו כותיים את בית אלקינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם, באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה, והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר, כיון שעלה עמוד השחר, אמר להם [לשומרונים]: מי הללו? אמרו לו [השומרונים]: יהודים שמרדו בך, כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה.

כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. אמר להם [לישראל]: למה באתם? אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך עובדי כוכבים להחריבו? אמר להם: מי הללו? אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. אמר להם: הרי הם מסורין בידיכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים, עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים, חרשוהו וזרעוהו כרשינין, כדרך שבקשו לעשות לבית אלוקינו, ואותו היום עשאוהו יום טוב'.

ואחר דורו, אומרת המשנה במסכת אבות (פרק א משנה א ד) משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים לאנשי כנסת הגדולה… שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה… אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק… יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קיבלו מהם. מקשה המהר"ל מדוע במשה, הלשון קיבל תורה, וביהושע וזקנים ונביאים, הלשון מסר לדור שאחריו, ואינו לשון שקיבל דור זה מקודמו? וכן מדוע מדור שאחר כנסת הגדולה שב לשון קיבל, דהיינו שקיבל מדור שלפניו?

מבאר המהר"ל שקיבל היינו לפי כוחותיו, אך מסר הוא את כל שבידו. ולכך משה קיבל מסיני עד כמה שבכוח שכל אנושי לקלוט, ומסר את כל שבידו ליהושע עד שהגיע לאנשי כנסת הגדולה, כך שאנשי כנסת הגדולה קיבלו את כל תורת משה רבינו בשלימותה. ואחר שתמה הנבואה יכול כל אחד לקבל עד כמה שבכוח קיבולו, ולכך הלשון הוא קיבל.

וכך אומרת המשנה בסוטה (דף מז.) משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות, מבארת הגמרא בתמורה (דף טו.) איש שהכל בו. ואמר רב יהודה אמר שמואל כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר, היו למדין תורה כמשה רבינו, מכאן ואילך לא היו למדין תורה כמשה רבינו.

ואחר מיתתו החלו המחלוקות, שנחלקו הזוגות במשך חמשה דורות האם סומכים על הקרבן ביום טוב כמובא בגמרא מסכת חגיגה (דף טז.), ולאחריהם היו בית שמאי ובית הלל שמזמנם רבו המחלוקות, והתורה אינה כנתינתה בלא מחלוקת.

ונמצא שמזמן בוא אלכסנדר מוקדון לארץ ישראל פסקה נבואה והחלה תורה שבעל פה, שהיא דרך לימוד התלויה בסברא והחלו המחלוקות בישראל, וכך מבאר רבי ניסים גאון (בהקדמתו למסכת ברכות) שבהבטחה לאלכסנדר מוקדון שימנו את השנים משנת בואו לארץ ישראל, כי מאז פסקה נבואה.

י"ג השתחוויות כנגד י"ג פרצות

ובדור שאחרי אלכסנדר מוקדון החלו גזירות יון. ובפיוט מעוז צור מזמרים 'ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים', מה הם חומות מגדלי? אומרת המשנה במידות (פרק ב משנה ג)  'סורג גבוה עשרה טפחים, ושלוש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון, חזרו וגדרום, וגזרו כנגדם שלוש שרה השתחוויות.

מקשה רבי משה שפירא (שיעורי רבינו מאמר י"ג השתחוויות) 'בית שני המשיך להיות קיים לאחר מכן למעלה ממאתיים שנה, ובמשך כל השנים היה דין קבוע שכאשר אדם מגיע כנגד אחת מהפרצות, הוא חייב להשתחוות השתחוויה אחת, ובביאור הגר"א כאן כתוב ששלוש עשרה השתחוויות, זה למי שמקיף את כל הר הבית, והוא צריך להשתחוות בפישוט ידים ורגלים שלוש עשרה פעמים. אותן פרצות שפרצו מלכי יון כבר לא נשאר מהם זכר?

מבאר רבי משה שפירא שהגר"א מפרש 'שהיונים פרצו בדווקא בסורג, לפי שעד לשם היה מותר לגויים להכנס'. כי מלכי יון לא יכלו לסבול שיש מקום שאינם לא יכולים להכנס, וכנגד פרצות אלו תקנו השתחוויות, כי השתחוויה היא שורש העבודה בבית המקדש. אברהם אבינו אמר (בראשית כב ד) "ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם". וכן ברמב"ם (פרק ב מביאת מקדש הלכה ד) פוסק שמותר להכנס לבית המקדש רק על מנת להשתחוות. וטעם הדבר: כי המעשה היחיד שבו האדם מבטל את עצמו לגמרי, הוא בהשתחויה – האדם הוא הבריאה היחידה שהיא בקומה זקופה, וכשמשתחווה מבטל את הצורת אדם שבו בפניו יתברך.

וכך אומר הרמב"ן (שמות יג טז) 'ואין קל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו'. וכך אומרים אנו בברכת 'אהבה רבה'. 'וקרבתנו לשמך הגדול סלה באמת' – מדוע? – 'להודות לך וליחדך באהבה'. -שנאמין ונודה לקב"ה שבראנו. וזה כנגד יון שאינם מודים בבורא עולם, כי אצלם קיים רק כוחי ועוצם ידי, ומה שאינם רואים ומרגישים, לא קיים. ולכך גזרו עלינו גזירות לבטל את התורה, כי אינם מכירים בכך שיש עליון מהם שאנו מאמינים בו, ויש לנו הנהגה מיוחדת, ודומים הם לאנשי שכם שרצו להנשא לבני יעקב ולבטל את ייחודם.

מסיים רבי משה שפירא: 'אנחנו צריכים לזכור ולדעת שאנחנו נמצאים בניסיון הזה, הניסיון הזה לא נגמר, צריך לזכור ולדעת שזה דינא דמתניתין שגזרו בית דין של החשמונאים שכל מי שעובר ליד הפירצה שפרצו מלכי יון חייב להשתחוות אפיים ארצה בפישוט ידים ורגלים, ואם אדם לא משתחווה כנגד זה, אז אותה פירצה תהיה בו, והיא תפרוץ אותו, וכך כל מי שעובר ליד פירצה מהפרצות שפרצו מלכי יון, אפילו אחרי שבית חשמונאי נצחו. ואנחנו חיים בעולם שהאמונה היא לא מילתא דפשיטא, זה לא דבר ברור ופשוט, ומי שלא יטרח לבסס ולהעמיד את זה כראוי, ידע בוודאות גמורה שהוא עומד מול הפירצה שפרצו מלכי יון, ואם הוא לא ישתחווה בפישוט ידים ורגלים לגמרי, אם הוא לא יהיה מודה על האמת לגמרי, הוא צריך לדעת שהוא בסכנה.

כי כל מי שעובר היום בעולם, עובר מידי יום ובכל עת ושעה, מול פירצה שפרצו מלכי יון, אפילו כשיושבים בבית המדרש, כי המבדיל האמיתי בין ישראל לעמים פרוץ היום, כל מי שחי בעולם שלנו היום, אולי יש כמה יחידים שחיים בפנים מהסורג, אבל רובא דעלמא חיים בפרצות שבסורג'.

וכן מבואר בדברי הגמרא  (מגילה דף יא.) על הפסוק (ויקרא כו מד) "ואף גם את בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם", ומבארת הגמרא לא געלתים בימי יונים. שואל המהרש"א, הרי גלות יון היתה כשהיו בתוך ארץ ישראל ומדוע קוראים לזה 'ארץ אויביהם'? מתרץ המהרש"א, משום שכאשר אנו נמצאים בתוך הפרצות שפרצו מלכי יון, אנו בארץ אויביהם.

'ובמקרה שלנו היום נראה לעין שזה מה שהקב"ה מבקש ורוצה מאיתנו, ולזה הוא מוביל אותנו, כל המכות והיסורים שלא כדרך הטבע, זה רק לקיים את מה שכתוב בשירת האזינו (דברים לב לט) "ראו עתה כי אני הוא ואין אלוקים עמדי אני אמית ואחיה ואין מידי מציל" ובהמשך כתוב "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעלם. אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב". ואז יתקיים: "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו"'.

מהות הנס בחנוכה

ומשכך יתבאר מהו נס חנוכה. כבר הבאנו את דברי הגמרא ביומא (דף כט.): "למנצח על אילת השחר" אמר רב אסי למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים. שואלת הגמרא הרי יש את חנוכה? מתרצת הגמרא נס חנוכה לא ניתן ליכתב ולכן עליו לא דיבר הפסוק. שואל הפחד יצחק (מאמר א), לכאורה נס חנוכה לא ניתן להיכתב כיון שאירע אחר שפסקה נבואה, וכדלעיל שפסקה בתחילת מלכות יון בימי אלכסנדר מוקדון. ואם כך מהו ההקשר שאינו ניתן להכתב, לכך אינו נמנה כחלק מהניסים שאירעו לעם ישראל, וכלשון הפסוק "אילת השחר", שאסתר סוף כל הניסים, ולכן נס חנוכה לא נמנה בניסים?

הן אמנם פשטות דברי הגמרא שנס חנוכה לא ניתן להיכתב נאמר על דברי התורה של חנוכה שלא ניתנו להיכתב, אבל כיון שהגמרא לומדת שחנוכה הוא סוף כל הניסים, יש לזה משמעות גם לתוכן הנס של חנוכה שגם הוא לא ניתן להיכתב. והדברים צריכים ביאור.

מבאר רבי יצחק הוטנר, תוכן הדברים כך הוא. הפסוק בהושע (ח יב) אומר "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו". מנבואתו של הושע למדנו כי כתיבתם של דברי תורה שבעל פה היתה יכולה לפעול ענין של זרות אצל כנסת ישראל, דהיינו, אם היו נכתבים כל דברי התורה, דהיינו גם תורה שבעל פה, ייחשבו ישראל כמו זר, ובמדרש רבה (פרשת כי תשא) המובא בתוספות (גיטין דף ס: 'אתמוהי')  מבאר שעתידין אומות העולם לכתוב להם את התורה, ואם היתה גם תורה שבעל פה נכתבת היו אומות העולם כותבים להם גם אותה, וממילא היו ישראל נחשבים כזרים על ידי זה.   ולכן כתבה התורה "אכתוב לו רובי תורה".

ונמצא שזהו ביאור דברי חכמים (תנחומא פרשת נח) 'לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על דברי תורה שבעל פה בלבד' שנאמר (שמות לד כז) "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", כלומר כל ברית כוללת בתוכה גם את מניעת השייכות של כל אלה שאינם נכנסים לתוכה של הברית, וכך בברית התורה שכרת הקב"ה עם ישראל, ששוללת את כתיבת דברי תורה שבעל פה, כיון שחלק ממסירת התורה היא מרב ותלמיד, ובכתיבת כל דברי התורה, בטל דרך קבלת התורה, ולכך מצינו בגמרא 'חסורי מחסרא והכי קתני', כיון שרצו חכמים שאף שנכתבה התורה, אך לימוד התורה כמסירתה יימשך.

וכך בברכת התורה. ברכת התורה פותחת בשניים. 'אשר בחר בנו מכל העמים', 'ונתן לנו את תורתו'. מבאר הגר"א דיש בכך שני ענינים לפי סדר הזמנים. הברית נכרתה קודם מתן תורה, ועל כך מודים 'אשר בחר בנו', ולאחריה הודאה על התורה שניתנה לאחר הברית. ונמצא כדברינו שלא לכתוב תורה שבעל פה, היא מענינה של הברית, ואינה מחמת קבלת התורה גרידא.

ומעתה מתבאר היאך מותר למסור נפש בשעת השמד על מצוות קלות, ואף על שלא ללבוש 'ערקתא דמסאני' -שרוכים שחורים, שכך היה מנהג הגויים בזמן הגמרא, ואם אומר לך גוי לבש 'ערקתא דמסאני', בשעת השמד מותר למסור על כך את הנפש. ואף שאין דבר זה מג' מצוות חמורות שמוסרין עליהם את הנפש, ואף הלכה אינו, אך כיון שבזמן השמד הנכרי מכוין בדבריו להעביר על דת, הרי מכוונים דבריו כנגד הברית של ישראל עם הקב"ה, ולכך מוסרים את הנפש, אף על 'ערקתא דמסאני' שאינם מצווה.

ומעתה יתבאר מדוע לא רק דברי התורה של חנוכה לא יתנו להיכתב אלא גם מאורעות הנס לא ניתנו להיכתב.  כי החשמונאים שמסרו נפשם, לא מסרו נפשם על רצון ה' שכתוב מפורש בתורה, אלא על רצון ה' של ייחודו של עם ישראל בעמים – ברית התורה, שעם ישראל מובדל מהעמים גם בזה שלאומות העולם אין כלל שייכות בתורה שבעל פה, וזאת מכח הברית שהקב"ה כרת עם ישראל, ובברית זו הופקעו דברים שבעל פה מתורת כתיבה, ותלוי הדבר בהבנת הלב מרב לתלמידו, ואין ראוי יותר מנס חנוכה שלא ייכתב, כי מסירות נפשם לקיום ברית של תורה, היא על המשך קיום התורה כמסירתה, ולכך אינו ראוי להיכתב, וזהו ביאור הדבר שלא הוזכרו במשניות כלל דיני חנוכה אלא אגב דינים אחרים, כיון שמהות נס חנוכה שלא ניתן להיכתב, וכך אף דיניו לא ניתנו להכתב.

מוסיף הפחד יצחק (מאמר ב) שלכך בהודאת 'על הנסים', אין החתימה כבפורים 'ותלו אותו ואת בניו על העץ' דהיינו בנס הנצחון, או בסיום המאורע 'והדליקו נרות בחצרות קדשיך', אלא מוסיפים 'וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול', כי הודאת הלל בחנוכה אינה הודאת הלל גרידא, טמון בה עומק רב, הודאה על עצם קיומנו, וכמקור השם יהודים, שהוא מלשון הודאה לקב"ה על חסדיו הרבים שבכל יום עמנו, הרי שהודאה על נס חנוכה היא הודאה על תורה שבעל פה, שהוא עיקרה של נס חנוכה.

באופן נוסף מבאר האור גדליה שהארון הוא כנגד תורה שבכתב, ושם הקב"ה דיבר אל משה במשכן, והמנורה היא כנגד תורה שבעל פה, וממנה השפעת התורה לכלל ישראל, ועל כן הרוצה להחכים ידרים משום שמנורה בדרום, וכן הרואה שמן זית בחלום, אומרת הגמרא בברכות (דף נז.) יצפה למאור תורה שנאמר (שמות כז כ) "ויקחו אליך שמן זית זך".

ומביא את דברי הנצי"ב (העמק דבר נשא) שכשרצה משה רבינו להעמיק עצמו בתורה ולהתבונן בדבר ה', היה עומד אצל הנרות ומביט בנרות, ובכוח הנרות היה יכול להעמיק עצמו בתורה, להבין את התורה שבעל פה מהתורה ששמע מעל הכפורת.

ומעתה יתבאר חלישות דעתו של אהרון בחנוכת הנשיאים. הנה הקשה הרמב"ן (במדבר ח ב): "בהעלתך" – "למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב", לשון רש"י ממדרש אגדה… מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים? אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו.. וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו – וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו'. עד כאן דברי הרמב"ן.

ונראה לבאר בתוספת דברי רש"י על הפסוק (במדבר ז י) "ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח". 'כי לא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה'. ונמצא שהביאו ברצון ליבם, והוא כבחינת תורה שבעל פה, ואף שכל אחד הביא מנדבת ליבו ללא ידיעת חברו, וללא טעמו של חברו, הושוו כולם לקרבן אחד, וכשבעים פנים לתורה שמקור כולם אחד הוא.

חלשה דעת אהרון, וכי לי אין חלק בתורה שבעל פה? השיבו הקב"ה שלך גדול משלהם, הנך מיטיב את הנרות שהם שורש תורה שבעל פה, ומוסיף הרמב"ן שנס בית חשמונאי הוא הדלקת אור לדורות שמכוחו מאיר תורה שבעל פה לאורך כל הדורות, ובכל בית ובית, שכל בית יהיה כבחינת בית המקדש להפצת אור התורה, הלכך אסורין הנרות בהנאה כנרות בית המקדש, וזכו לכך בית חשמונאי על ידי מסירות נפשם.

וביותר שאף עיקר בית שני לא בא אלא עבור תורה שבעל פה. מביא השפתי חיים את דברי הרמב"ן (ספר הגאולה שער ג) כי כאשר דניאל התפלל על הבית השני שיהיה במעלה העליונה ויתקיים לישראל, מתוך מחשבה שכבר נתכפר עוונם של ישראל ונשלמו ימי הגלות, הודיעו המלאך כי מתחילה נגזר חורבן על הבית הזה אשר הוא מבקש… ואמר לו אל תחשוב בלבבך שנתכפר חטאתיכם בחורבן זה "כי שבועים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך לכסות פשעיהם". הרי לנו שמזמן בניית הבית נגזר עליו שיחרב והוא כהכנה לגלות הארוכה שיבוא עלינו, וזכינו לו כדי שיכתב חלקה של תורה שבעל פה, ואף כתבו אנשי כנסת הגדולה את התפילות, כדי שנוכל להחזיק מעמד בגלות הנוראה והארוכה.

ונמצא שמדליק את הנרות ברבים להראות ולגלות כמה הקשר שלנו עם בורא עולם, וכדוגמת ההשתחוויה לבורא עולם שמבטל את עצמו לגמרי לקב"ה. ושנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו.

כ"ה כסליו תשפ"א

להאזנה לכל שיעורי הרב שוורץ לחץ כאן