לקחו של יוסף

כאשר התחזק הרעב בארץ ישראל שלח יעקב אבינו את השבטים לקנות אוכל במצרים. כשהתייצבו בפני יוסף, העליל עליהם שהם מרגלים, ומתחילה הציע שרק אחד מהם ישוב לארץ ישראל ויביא עמו את בנימין. לאחר מכן שׂם את כולם בבית האסורים לשלושה ימים, ולאחריהם הציע שכולם ישובו לביתם מלבד שמעון שישאר עימו, ובשמוע זאת האחים "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (פרק מב פס' כא). ויש להבין מפני מה שינה יוסף את הנהגתו עם אחיו, שבתחילה קבע שכולם יאסרו בבית הסוהר ורק אחד יחזור לארץ כנען להביא את בנימין, ולבסוף שינה החלטתו שכולם יחזור מלבד אחד שיאסר. עוד יש לתמוה שהכתוב מספר שהאחים התוודו איש אל רעהו "אבל אשמים אנחנו" רק ביום השלישי אחרי ששינה יוסף את החלטתו להקל עליהם, ולכאורה כבר מתחילה כשנגזר עליהם עונש חמור יותר שכולם יאסרו מלבד אחד, היה ראוי להם להתוודות ולומר "אבל אשמים אנחנו".

והנראה בזה, על פי הידוע שהחלטת האחים על מכירת יוסף לא הייתה משום נקמה, אלא מתוך שיקול תורני שחשבו שעל פי דין מגיע עונש זה ליוסף [אם מפני שנחשב כרודף או שחשבו שמורד הוא במלכות יהודה] וגם יוסף לא חשד את האחים שמכרוהו בלא דין ומשפט ולא על כך הקפיד עליהם, אלא טענה אחרת הייתה עימו, והיא שבשעה שהאחים הורידו אותו לבור הוא הפציר והתחנן עליהם שיצילוהו, וכן בעת שעמדו למוכרו הפיל תחנוניו עליהם שלא ימכרוהו, ולא שעו לתחנוניו וכמבואר במדרש (ב"ר צא ח) "אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה רואה את אחיו מוכרים אותו והוא שותק אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו".

ועל סירוב זה לתחנוניו היתה עליהם טענה מן השמים, וגם יוסף הקפיד עליהם על דבר זה, ולכן רצה לעוררם על כך. ולכן מתחילה גזר את דינם שכולם יאסרו כדין מרגלים, שזהו דינם עד שתתברר אם האמת כדבריהם שיש להם אח קטן, ואחר שלשה ימים אמר להם שהוא "ירא את האלוקים" וביאר הרמב"ן שאמר להם יוסף שהוא מפחד מהקב"ה שלא ימותו אנשי ביתם של האחים ברעב, ולכן הוא משחררם. ובכך הראה להם, שאף על פי שמעיקר הדין עליו היה עליו לנהוג עמהם כמו הפְּסק הראשון שגזר עליהם שצריך לאסור אותם מחמת החשש שהם מרגלים, מכל מקום, משום מידת הרחמנות על אנשי ביתם הוא מתחשב בהם ומשחררם, וכוונתו של יוסף הייתה לעוררם על כך שגם הם, אע"פ שהיו סבורים מתחילה שיש להוריד את יוסף לבור ולמוכרו על פי דין, מ"מ מצד מידת הרחמים אחרי אשר התחנן להם כל כך, היה ראוי להתחשב בו ולחוס עליו.

ואכן, צדק בכך יוסף, שעל ידי כך התעוררו האחים להתחרט – לא על עצם הדין שפסקו על יוסף אלא על מה שלא חסו עליו למרות רוב תחנוניו. וזהו שאמרו האחים "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" שהיה ראוי לשנות את ההנהגה עם יוסף לפנים משורת הדין מפני רוב תחנוניו. ולכן בפעם הראשונה שיוסף גזר עליהם שכולם יאסרו מלבד אחד, עדיין לא התעוררו על טעותם, שהרי סבורים היו שהם צודקים בפסק הדין שפסקו על יוסף ואין להם על מה להתחרט, אך לאחר שיוסף הראה להם דוגמא אישית היאך שאפשר לחזור מפסק דין ולהתנהג במידת הרחמים, השיבו האחים אל ליבם שגם הם היו צריכים לשנות את הנהגתם עם יוסף ולחוס עליו.