התפילה כשמירה

בין הדברים שיעקב אבינו שולח בידי המלאכים להגיד לעשו הוא "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וגו'" [ל"ב, י"ד-ט"ו]. שואל הרבינו בחיי, הרי בכל מקום מקדים צאן לבקר (צאן – כבשים, עיזים, תיישים. בקר – שור, פר), שכן כתוב באברהם "ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר" [בראשית י"ב, ט"ז], וביצחק כתוב "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה" [שם כ"ו, י"ד], ביעקב כתוב "ויהי לו צאן רבות וגו' וגמלים וחמורים" [שם ל"א, מ"ג], א"כ למה כאן בפרשה יעקב מקדים את הבקר לצאן.

מתרץ רבינו בחיי, כיון שע"י הצאן הפסיד עשו את הברכות, וכמו שאמרה רבקה "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עיזים", לכן לא רצה יעקב להזכיר לעשו את הצאן תחילה כדי לא להרגיזו ולהזכיר לו את לקיחת הברכות על ידו.

לעומת זאת, כאשר יעקב מכין את המנחה לעשיו, כן פתח בצאן קודם, וכמו שנאמר "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו עיזים מאתיים ותיישים עשרים וגו'", ורק אח"כ שלח לו "גמלים מניקות ופרות", דהיינו בקר. [וכן לאחר שנתרצה לו הקדים הצאן לבקר וכמ"ש "אדוני יודע וגו' והצאן והבקר עלות עלי".] ומדוע כאן לא חשש יעקב להרגיז את עשו.

על כך עונה רבינו בחיי, באמת בתחילה לא רצה יעקב לעורר שנאה ולהזכיר לו ראשונות, אבל עכשיו לאחר שהתפלל לה', לא פחד ממנו כלל, עד כדי כך שפתח בעיזים כדי לומר לו 'איני מפחד ממך, שהרי קיבלתי ברכות ע"י שני גדיי עיזים'.

וראיתי בקונטרס 'תהילות ישראל' לבאר את דברי רבינו בחיי, שהתפילה היא אמצעי שמירה והגנה על האדם מכל מזיק ומכל נזק. והטעם בזה, משום שע"י התפילה נעשה האדם מחובר לבורא, וכמו שמצינו בפרשת ויצא [ל', ח'] עה"פ "ותאמר רחל נפתולי אלוקים נפתלתי וגו'", שמפרש רש"י, לשון פתיל וחיבור, ורואים שתפילה היא גם לשון פתיל וחיבור, שעל ידי התפילה מתחברים לקדוש ברוך הוא, ובשעה שהאדם מחובר לבורא יתברך, אין שום מקרה ופגע רע יכולים לשלוט עליו כמבואר בספרים הקדושים.

ומובא בספרי המוסר משל נפלא, בצייד שכל ציפור שהיה רואה במרכז העיר היה לוכד אותה באופן מדוייק, וכל הציפורים חששו לחייהן ולא מצאו מנוח לכף רגלם, כיון שידעו שהיכן שיעמדו, הצייד יכוון אליהם את הרובה ויצוד אותם. אולם ציפור אחת הלכה ונעמדה על התמונה של המלך שהיתה במרכז העיר, לשם חשש הצייד לירות, שלא יפגע בתמונת המלך ובכך ניצלו חייה.

והנמשל: כל מי שנשען על המלך, לעולם לא יפגעו בו…