הרב מאיר אסטריקלעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
"ויעקב נסע סוכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות, על כן קרא שם המקום סוכות" (פרק לג פס' יז). ויש להבין מה חשיבות מצאה התורה לספר שיעקב אבינו בנה לעצמו בית. וביאר התרגום יב"ע "ובנא ליה בי מדרשא" דהיינו שדאגתו של יעקב הייתה נתונה לביתו הרוחני – בית מדרש. ויש להבין אפוא כיון שבמקום זה בנה גם בית מדרש וגם סוכות לבהמותיו, מדוע קרא שם המקום 'סוכות' על שם המקום הגשמי המיועד לבעלי חיים, ולא 'בית' על שם המקום הרוחני המשמש את משפחתו.
כתב הטור (או"ח תיז) בשם אחיו, שהמועדים נתקנו כנגד האבות. פסח כנגד שאירח אברהם את המלאכים בפסח, שבועות כנגד יצחק שהשופר שתקע בו הקב"ה במתן תורה היה מאֵילו של יצחק, וסוכות כנגד יעקב משום הכתוב "ולמקנהו עשה סוכות". והנה, בגין מסירות נפשו של אברהם לשמש אורחים ביום ג' למילתו, מובן שזכינו לחג הפסח, וכן כנגד מסירות נפשו של יצחק זכינו לשבועות, אך מה המשמעות שכנגד הגנת יעקב אבינו על כמה בעלי חיים זכינו למצוות סוכה, ועוד, וכי אין מעשים גדולים יותר שעשה יעקב שבגינם אפשר לתלות את זכות המצווה.
ובטעם הישיבה בסוכה כותבת התורה (ויקרא כג מג) "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" ונחלקו תנאים (סוכה יא ב) כנגד איזו סוכות מדבר הכתוב, לר"ע זכר לענני כבוד ולר"א זכר לסוכות ממש שעשו בזמן שיצאו ממצרים. והנה, שיטת ר"ע שהסוכות הם זכר לענני כבוד מובנת היטב, שמצוּוים אנו לזכור חסדי המקום עלינו, אך יש להבין את שיטת ר"א שהסוכות הם זכר לסוכות ממש שבנו ביציאת ממצרים, מדוע יש לזכור ולהנציח דבר זה לדורות הבאים. ואמנם ביאר הרשב"ם (שם) שהעניין לזכור שיצאנו ממצרים בחוסר כל ועתה בתינו מלאים כל טוב, אך דקדק הרא"ם מהו שאמר הכתוב "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" שמשמע שזוכרים אנו את חסדו של הקב"ה בעצם ישיבתנו אז בסוכות.
והנראה בזה, דשנינו בגמ' (סוכה כח ב) על רבי יוחנן בן זכאי שלמד את כל התורה כולה "ולא הניח [מללמוד] דבר גדול ודבר קטן" ומבארת הגמ' "דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא" ותמה ר' ברוך בער מקמניץ היאך אפשר לכנות את הויות אביי ורבא שזהו התלמוד בבלי עליו אנו עמלים כל חיינו כ"דבר קטן". והשיב ע"פ משל. שני אנשים הולכים ברחוב, האחד ראה אדם טובע ובלי שהות קפץ אחריו להצילו למרות שבכך נרטבו כל בגדיו. והשני ניגש אליו עני וביקש נדבה כי רעב הוא, ובמקום לפְטור אותו במטבע קטן העניק לו ארוחה הגונה. ועתה נשאל, מי מהם עשה מעשה גדול יותר. והתשובה, שודאי התוצאה של מעשה הראשון גדולה יותר – הצלת חיים, אך ודאי שיש להעריך יותר את מעשיו של השני, לפי שהרואה אדם טובע ואינו קופץ אחריו להצילו לרוצח יחשב, לפי שזוהי תכונה בסיסית להציל חיי אדם, אך השני שלא היה מחוייב כלל בנתינה גדולה ועשה כן לפנים משורת הדין, אות הוא שאדם גדול הוא. והנמשל, הויות אביי ורבא כיון שאי אפשר לגשת אל התורה בלעדיהם אם כן זהו "דבר קטן" כלומר כל תלמיד חכם מוכרח הוא ללומדה כדי להבין את המעשה אשר יעשה, אך למידת מעשה מרכבה כיון שהוא נחלת יחידים בלבד ואין מוכרחים ללמדו בשביל הנהגת החיים לפיכך נקרא "דבר גדול".
ואחר יסוד זה נראה לבאר את חשיבות הסוכות שבנה יעקב לעדרו ואת עניין מצוות סוכה – דהנה יעקב אבינו קובל על לבן ואומר לו (לא לח) "זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי, טרפה לא הבאתי אליך, וגו' הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני", ויש להבין מדוע סבל כל כך ולא עשה לבהמות סוכות, ובכך היה נמנע מהשמש היוקדת ביום ומהקרח בלילה. אלא שלבן כל עניינו היה ברווחים היוצאים מן הבהמות, וכיון שגם אם לבהמות יהיה קר או חם בכל זאת הפרה תתן חלבה והצאן את צמרו, הוא אינו רואה כל צורך להשקיע מכספו וליתן להם רווחה מעבר לאוכל שמוכרח ליתן להם. אך יעקב אבינו, מיד כשיוצא מבית לבן ועומד ברשות עצמו, מתקן הוא עניין זה ובונה למקנהו סוכות, כלומר, דואג הוא שמעבר לצרכים הבסיסיים של אכילה ושתיה, גם תהיה להם רווחה ותנאים נאותים, וכעין זה כתב האור החיים "כי עשה דבר חדש בחמלתו על המקנה מה שלא עשה כן אדם קודם, שיכין סוכה לבהמות ולשינוי חדש קרא המקום עליו", לפי שגדולותו של האדם ניכרת דווקא בעשייתו דברים שאינם מוכרחים, ועל כן קרא יעקב אבינו למקום סוכות ולא בית, לפי שעשיית בית מוכרחת היא ואין בה שום חידוש וגדלות, אך בבניית סוכות לבהמות יש חידוש, והוא להורות שאף על בעלי חיים יש לטרוח למנוע מהם צער אף שאין חייהם תלויים בכך.
ועתה מתבארת היטב טעם עשיית הסוכה "זכר לסוכות ממש" שהיו ביציאת מצרים. דהנה כשהיו עם ישראל במצרים נגזלה מהם במשך מאות שנים צורת אנוש, העבידו אותם עבודת פרך וניתקו אותם מחיי משפחה, ולאחר סבל ממושך כל כך הוציאם הקב"ה ממצרים והיה זה "בחדש האביב" (שמות יג ה), וכתב רש"י (בשם המכילתא) "חודש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה ולא גשמים", ומעתה, בשביל קיומם הגשמי לא הוצרכו עם ישראל באותו זמן לבניית סוכות, ובכל זאת, רצה הקב"ה שמעבר לתנאים הבסיסיים של אכילה ושתיה בעבור קיומם הגשמי של ישראל, יחיו הם כבני אדם עם צלם אנוש, ולפיכך הדריכם הקב"ה לבנות לכל אחד סוכה שפתח אוהלו אינו מכוון כנגד חבירו, כדי ליתן לכל אחד פרטיות עם בני ביתו ולרומם את רוחם ונפשם, וזכינו לדבר זה מכח מעשיו של יעקב אבינו, שכנגד מה שדאג לצאן מעבר לצרכיו הבסיסיים, אף הקב"ה מידה כנגד מידה רוממנו.