הרב צבי שוורץרחל צרתה של לאה
הקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
גדולה לגדול קטנה לקטן
"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (בראשית כח י). פרשתינו מתחילה ביציאתו של יעקב מבאר שבע לחרן, וסיבת הליכתו כבר מבוארת בסוף הפרשה הקודמת – פרשת תולדות, שיצחק אמר ליעקב (בראשית כח ב) "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אחי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך". אך רבקה אמרה ליעקב (בראשית כז מב מד) "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך".
העולה מדבריהם שבואו לבית לבן הוא משני טעמים, בריחתו מבית אביו מפחדו מעשיו אחיו, ולבית לבן בדווקא כדי שישא אשה ממשפחתו, אך לכאורה בריחה למקום זה בדווקא, דבר מופלא הוא, שהרי בליל הסדר אומרים אנו ב"הגדה של פסח" צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר רק על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל שנאמר "ארמי אובד אבי". ומכאן למדים אנו שיצירת עם ישראל היא במקום המסוכן ביותר עבורו, ועם הוולדו ניסה הסבא 'לבן' לעוקרו מן השורש אך לא עלה בידו, וכפי שיתבאר לקמן סכנה זו עם תחילתה של האומה הישראלית מכוונת היא.
מגיע יעקב לבית לבן ועם הגעתו יודע הוא שהמיועדת היא רחל, וידוע הדבר בפי כל, הגדול לגדולה והקטן לקטנה, דהיינו לאה לעשיו ורחל ליעקב[1], ולכן כל מטרתו היא עבור רחל, אך למרות דעה קדומה זו, לאה לא מוותרת ורוצה להנשא ליעקב. וכדברי הגמרא בבבא בתרא (דף קכג.) "ועיני לאה רכות" רב אמר לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה. שהייתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים שני בנים יש לה לרבקה שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן, והייתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות. קטן מה מעשיו? (בראשית כה כז) "איש תם יושב אוהלים" והייתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה.
מלשון הגמרא שהייתה יושבת על פרשת דרכים למדים אנו שדרך בני אדם שבאותו דור היה לומר שגדולה לגדול דהיינו עשיו, ולכך דרכה היה לשבת ולשמוע מה מעשיו של גדול ומה מעשיו של הקטן. ולכאורה מה פשר מעשיה, כיון ששמעה שעשיו איש רע ומלסטם את הבריות והוא שעתיד להיות בעלה, מה טעם לשמוע זאת בכל פעם מחדש? וכן מה טעם לדעת מי הוא אחיו הצדיק ממנו?
הרי לנו שכאשר שמעה לאה מי הוא שעתיד להיות זיווגה, גרמה לה שמועה זו לבכי על גורלה, ותפילה שתזכה ביעקב הצדיק, אך עם הזמן קהה הכאב ופסק הבכי ונחלשה התפילה, ולכך שבה לאה אל פרשת דרכים ושואלת שוב הידעתם מי הוא עשיו, ומה הם מעשיו? וכנגדם, מה הם מעשיו של יעקב? ובכך שב הכאב במלוא עוזו ושבה לאה ובכתה שאינה רוצה להינשא לעשיו הרשע, ואף בכתה שתנשא לאחיו יעקב הצדיק, ואכן זכתה ונתקבלו תפילותיה. אומר הילקוט שמעוני אמר רבי חוניא קשה התפילה שביטלה הגזירה, ולא עוד אלא שקדמה לאחותה. הרי לנו כוחה של תפילה מעומק הלב עד היכן היא מגעת.
וכנגדה אחותה רחל בטוחה הייתה שתזכה להינשא ליעקב, ואכן כשבא יעקב לחרן מיד (בראשית כט יא) "וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך", ונשיקה זו היא משום שידע שזו אשתו לעתיד, אך בכיה זו מדוע? מבאר רש"י לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. ודברי רש"י מוקשים, דאומר יעקב לרחל: רואה אני בנבואה שלא נזכה להיקבר יחד, ומדוע לא תאמר לו רחל: מבכייתך אני מבינה שעד שאמות הכל ילך כשורה לכל אורך חיינו המשותפים, ונזכה יחד להקים את עם ישראל, ומדוע אתה בוכה על הקבורה, תשמח על שנגשים את חלומנו המשותף עד הקבורה?
אלא ודאי שאומר יעקב לרחל אכן נזכה להביא את עם ישראל, אך רואה אני את העתיד ולא יזכו להגיע לדרגה השלימה במהרה, ויגלו מארצם ויחרב בית המקדש, ונבוזראדן שר הטבחים לא יניח להם לנוח עד בואם לבבל, וכלשון הפסוק (תהילים קלז א) "על נהרות בבל שם ישבנו" אומר המדרש (איכה רבתי ה) עד שם לא ישבנו, ובדרכם יעברו בבית לחם, ולכך נקברה שם רחל שיוכלו בניה להתפלל בקברה על גלותם, ותעלה רחל למרום ותזעק על שגלו בניה, ועל כך בכה יעקב, שיגלו בניו ולא יזכו להגיע לדרגת אדם השלם בזמן בית המקדש, ובבכייתו קודם לידת עם ישראל, פעל שבירידתם לגלות לא תהא ירידתם גדולה, ויוכלו לשוב למדרגתם בנקל.
והתחייב יעקב ללבן שיעבוד שבע שנים בעבור רחל, וכל אותם שבע שנים שולח יעקב דורונות לכלתו, ולבן לוקח ובמקום להביא אותם לרחל, מביא אותם ללאה, ורחל אינה רוצה לבזות את אחותה ושותקת על כך, ואמנם ידע זאת יעקב מיד בראותו את רחל לראשונה.
מסירת הסימנים ללאה
אומרת הגמרא במגילה (דף יג:) אמר רבי אלעזר מה דכתיב (איוב לו ז) "לא יגרע מצדיק עיניו" בשכר צניעות שהייתה בה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול. ובשכר צניעות שהיה בו בשאול, זכה ויצאת ממנו אסתר. ומה היא צניעות הייתה בה ברחל, דכתיב (בראשית כט י) "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי אחי אביה הוא" והלא בן אחות אביה הוא? אלא אמר לה התנשאי לי? אמרה לו: כן, אך אבי רמאי הוא ולא תוכל לו. אמר לה: אחיו אני ברמאות. אמרה לו: וכי מותר לצדיק לנהוג ברמאות? אמר לה כן. (שמואל ב כב כז) "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל". והוסיף: ומה היא רמאותו? אמר לו: יש לי אחות גדולה ממני, ולא יתן לי להנשא לפניה. ולכך מסר לה סימנים[2].
אך כשהגיע ליל נישואי לאה, אמרה רחל: כעת תתבייש אחותי כשיתגלה בשעת הנישואין שאיננה רחל, ולמנוע זאת מסרה לה את הסימנים, והיינו דכתיב (בראשית כט כה) "ויהי בבקר והנה היא לאה", ומשמעות הפסוק שבלילה לא ידע יעקב שהיא לאה, וכיצד לא ידע? אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה, לא ידע יעקב עד הבוקר לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול. ומה צניעות הייתה בשאול, דכתיב (שמואל א י טז) "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל" זכה ויצאת ממנו אסתר.
מעשה נתינת הסימנים תמוה. נתן יעקב סימנים לרחל כדי שאם יביא לבן ליעקב תחתיה את לאה, יעלה יעקב על רמאותו, וישיבנה אליו ויקח את רחל תחתיה. ובאה רחל ומוסרת את הסימנים ללאה כדי שלא תתבייש בכך שיידע יעקב מיד שאינה רחל. ולכאורה הרי מחמת כך נתן יעקב סימנים לרחל, ובמסירת הסימנים מעקרת היא את הסימן מתוכנו, שאין הוא סימן כלל? ועוד יקשה ומדוע לא העלתה רחל בדעתה שאחר שבגדה ביעקב ומסרה את הסימנים שסיכמו ביניהם, שיאמר יעקב שאינו חפץ בה כיון שלא עמדה בדיבורה?
וכן הסכמתה של לאה למזימתו של אביה להכניסה לחופה תחת רחל תמוהה. וכי יעקב יקחנה למרות רצונו, הרי מיד בראותו שאין זו רחל, יבוא יחד עם לאה היישר לרבנות לסדר גט? ועוד יקשה מדוע יעקב בראותו שרחל ולאה שיתפו פעולה כדי שישא את לאה, לא הגיב להן על עצם מסירת הסימנים, ורק אמר ללבן למה רימיתני, ומיד לקח אף את רחל לאשה?
מיישב החפץ חיים, הנה בחתונת לאה אומר הפסוק (בראשית כט כב) "ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה". ולכאורה היה יותר מדויק לומר "ויעש משתה", ואז ו"יאסף לבן את כל אנשי המקום"? ועוד יקשה מה מחדש הפסוק באומרו שהיו שם כל אנשי המקום, הרי לעצם הנישואין אין שינוי אם היו הרבה או מעט? וכן הוזכר בפסוק נישואי לאה, ומה אם נישואי רחל, שם לא אסף לבן את כל אנשי המקום למשתה?
אומר המדרש כינס כל אנשי מקומו אמר להם: יודעים אתם שהיינו דחוקים למים, וכיון שבא הצדיק הזה לכאן נתברכו המים – אמר לבן: יודעים אתם שעד בואו של יעקב היה על מקום זה חרון אף ה' ולכך נקרא שם המקום חרן, והיינו דחוקים למים ולכך שמנו אבן גדולה על פי הבאר שלא יכול כל הרוצה לשאוב מים, לבוא ולשאוב לבדו, כי כך יחסר לבאים אחריו, ולא סמכנו אחד על חברו שיקח במידה ובמסורה כדי שיספיק לחברו, ונזקקנו לשאוב יחד וכך יספיק לכולם עד שבא יעקב ונתברכו המים, ואף אני נתברכתי בצאן, שעד עתה לקחה את הצאן רחל הקטנה, וכעת זקוק אני לבני שינהיגו הצאן מרוב גודלו, ויש אומרים שאף בזכות יעקב זכה לבן לבנים.
ובטעם הדבר אומר האלשיך שבכל מקום שירדו ישראל, היה המקום עני ובזכותם של ישראל נתעשר, כי אם יגיעו למקום עושר וייהנו מכוחות הטומאה, ישפיע הדבר עליהם, לכך מגיעים הם למקומות עוני ובזכותם מתעשר המקום, ובכך יונקים הם ממקור הקדושה. כך ביוסף שירד למצרים ונרקבה כל תבואתם ונשאר רק מה שביד יוסף, וממילא כל תבואת מצרים בירידת יעקב למצרים היא מכוחו של יוסף, וינק ממקור הקדושה, וכך ביעקב שהגיע למקום חרון אף, ובזכותו ירד שפע ממרום לחרן, וינק הוא ממקור הקדושה.
אמרו לו אנשי המקום: מה נעשה? אמר להם: רוצה אני לרמותו ואתן לו את לאה, וכך יעבוד כאן עוד שבע שנים מאהבתו לרחל, אמרו לו: תעשה כרצונך – הרי אם היית שותק לא היינו יודעים שאתה מרמה אותו, ואחר שגילית את רמאותך, מה הנך רוצה שנעשה כדי שתצליח ברמאותך?
אמר להם: הביאו לי משכון לוודא שאין ביניכם אחד שיפרסם את רמאותי. הביאו לו משכונות על כך, והלך לבן ובמשכונות אלו קנה את הסעודה, ולכך נקרא שמו לבן הארמי על שרימה באנשי מקומו – וראיה לרמאותו מחתונתה של רחל שלא הוזכר כלל שהביא את אנשי מקומו, ומה חילוק יש בין חתונת לאה לחתונת רחל? אין זאת אלא שרמאי לא מממן את החתונה בעצמו, וכדי לרמות את יעקב זימן לפניו את אנשי מקומו וכך עשה סעודה, אך בחתונת רחל שבטל הצורך לעשות חתונה גדולה, לא הזמין לבן את כל אנשי מקומו, וזה כוונת הפסוק, בתחילה "ויאסף לבן את כל אנשי המקום" ורק לאחמ"כ "ויעש משתה".
ומעתה מבאר החפץ חיים אכן לא אבתה רחל למסור את הסימנים לאחותה, כי בכך בוגדת היא ביעקב, אך כל מחשבתה שתעשה סימנים עם יעקב כדי שלא יקח את לאה, היא בחתונה מצומצמת כדרכו של לבן, וכפי שאכן היה בחתונת רחל. אך כשראתה שכחלק מרמאותו של אביה, עושה הוא חתונה גדולה עם כל אנשי מקומו, אמרה רחל: כיון שייוודע לכולם שמכניס אבי את לאה לחופה, ותתבייש לאה לעיני כולם כשלא תדע את הסימנים וממילא לא יקחנה יעקב, לכך מסרה את הסימנים ללאה, ונמצא שלולי שמגלה הפסוק שעשה לבן משתה עם כל אנשי המקום, לא היה מקום לנישואין אלו, כיון שלא הייתה מוסרת רחל את הסימנים והיה יודע יעקב מיד שזו לאה.
נישואי לאה כנגד לקיחת הברכות
אך עדיין יקשה מדוע הסכימה לאה למזימתו של אביה? וכן מדוע יעקב שתק בראותו שרימוהו? והנה מוסיף המדרש ובחתונה שרו לפניו היא לאה, היא לאה, שאל יעקב מה זאת? אמרו לו כך שרים אנו. ובכל אותו הלילה קרא לה יעקב: רחל, רחל, וענתה לו, בבוקר רואה יעקב והנה היא לאה, אמר לה: רמאית בת רמאי, וכי לא קראתי לך בלילה רחל וענית לי? ענתה לו: לכל ספר יש תלמידים, וכי לא כך קרא לך אביך עשיו וענית לו? "ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי".
מקשה רבי שלום שבדרון, הרי יעקב שאל כהוגן וא"כ מדוע רימו אותו, ונענה שאף הוא רמאי. וכי תשובה היא זו שלמדים ממך לרמות, הרי יעקב רימה בציווי אמו שקבלה זאת בנבואה, ואף הוכיחה לו שכך נתנבאה, שצריך הוא לקבל את העולם הזה כיון שעשו פקר, והודה לו יצחק, ומדוע מחמת זה רימתה אף לאה את יעקב, ומקבל את דבריה, וטענותיו הם רק כלפי לבן?
מיישב רבי שלום שבדרון למדים אנו עומק עצום. כוחו של עשיו הוא להיות עזר כנגדו של יעקב בעבודתו בעולם הזה, ואף בנסותו אותו, למען ינצח את היצר הרע, אך עשיו פקר וקנה יעקב את הבכורה ויחד עמה את תפקידו של עשיו בעולם הזה, ונתנבאה רבקה שלכך אף זקוק יעקב לברכות יצחק לזכות בעולם הזה, וכלשון הפסוק (מלאכי א ב ג) "הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב. ואת עשו שנאתי". ומעתה אמרה לאה: חלקי הוא עם עשיו להיות עזר כנגדו בעולם הזה, ואחר שזכה יעקב ברמאותו בברכות יצחק בעולם הזה, זכה יחד עמם בעזר כנגדו הלא היא לאה.
ועשיו שפקר הוא נספח כנגדו, וכלשון הכתוב ביעקב "יתן לך האלוקים מטל השמים" – שיעקב יזכה לטל השמים ללא טירחה, אך בעשו "הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל" – שלמעשה מי שישלוט בעולם הזה אף שאינו שלו, הוא עשיו, ולכך נצטרפה לאה לרמאותו של אביה כדי להנשא ליעקב, וקיבל יעקב את טענתו, רק טען ללבן למה רימיתני, הלא עיקר חלקי העולם היא רחל.
לאה כוחה לעולם
וזהו שאומר המדרש (בראשית כט טז) "וללבן שתי בנות" כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, מזו עמדו הורגי אריות ומזו עמדו הורגי אריות, מזו עמדו נביאים ומזו עמדו נביאים, מזו עמדו שופטים ומזו עמדו שופטים, מזו עמדו מכבשי ארצות ומזו עמדו מכבשי ארצות, מזו עמדו מחלקי ארצות ומזו עמדו מחלקי ארצות, קרבן בנה של זו דוחה שבת וקרבן בנה של זו דוחה שבת, מלחמת בנה של זו דוחה שבת ומלחמת בנה של זו דוחה שבת, לזו ניתן שתי לילות ולזו ניתן שתי לילות, לילו של פרעה ולילו של סנחריב ללאה, ללילו של גדעון ולילו של מרדכי (אסתר ו א) "בלילה ההוא נדדה שנת המלך".
"ושם הגדולה לאה" – גדולה במתנותיה. כהונה לעולם ומלכות לעולם, שנאמר (יואל ד כ) "ויהודה לעולם תשב", ונאמר (תהילים קלב יד) "זאת מנוחתי עדי עד", "ושם הקטנה רחל" – קטנה במתנותיה. יוסף לשעה שאול לשעה ושילה לשעה. ונאמר (תהילים עח סז) "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר".
נמצאנו למדים ששתי כוחות מקבילים קיימים בעם ישראל. כוחה של לאה שהוא לעולם. וכוחה של רחל שהוא לפי שעה. וכלשון הפסוק (רות ד יא) "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל". וכך הוא לאורך כל הדורות. הביטוי ברחל הוא יוסף, הביטוי לאה הוא יהודה. ולכן כשהאחים רוצים להרוג את יוסף, יהודה שהוא כוחה של לאה קם להצילו. וכן יוסף יורד למצרים להכין את העולם הזה כנתבאר לעיל כדי שיאכל אביו ממקור הקדושה, ובכך עושה הא את הטפל, אך אומר רש"י (בראשית מו כח) שיהודה בא לפני יעקב להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה, דהיינו שיהודה בא לפניו להקים תורה שיהא נצח.
וכך בכיבוש הארץ. יהושע שהוא משבט אפרים בן יוסף כובש את הארץ, וכן שאול משבט בנימין בן רחל הוא מתחיל את המלכות בישראל, אך עיקר כיבוש הארץ ועיקר המלכות הוא על ידי דוד שמשבט יהודה, שאף בונה את בית המקדש, וכך לשון הפסוק (יחזקאל לז יט) "דבר אלהם כה אמר ה' אלוקים הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חברו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי", הרי ששני המלכיות קרויות על שם יהודה ויוסף, וכך אמרו חז"ל בפרשת ויגש (תהילים מח ה) "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו", כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף.
וכך אומרת הגמרא בבבא בתרא (דף קכג:) שאל רבי חלבו את רבי שמואל בר נחמני: כתיב (בראשית ל כה) "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". מה התחדש כאשר נולד יוסף? אמר לו: ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף שנאמר (עובדיה א יח) "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", ומבאר רש"י אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף, בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב. ויחודו של יוסף שהוא עיקר כוחה של רחל שהיא רעיייתו של יעקב שכנגדו של עשיו, ולכן בדווקא יוסף הוא שינצח את עשיו, ועליו נאמר (עובדיה א כא) "ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה", ומושיעים היינו שנים, משיח בן דוד ועמו משיח בן יוסף.
וכן בכתר תורה. אומר רבי לייב היימן בספרו חקרי לב מתן תורה היה על ידי משה רבינו שהוא מבני לאה, אך אומרת הגמרא בשבת (דף פח.) אמר רב אבדימי בר חמא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם… אמר רבא אף על פי כן שבו וקבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט כז) "קימו וקבלו היהודים" קיימו מה שקיבלו כבר. והרי נס פורים נעשה על ידי מרדכי ואסתר בניה של רחל, ונמצא שמתן תורה בכפיה נעשה מכוחה של לאה, ומתן תורה מאהבה נעשה מכוחה של רחל.
ובטעם הדבר כיון שכך ביאתם לכלל ישראל. לאה שבואה נכפה על כלל ישראל, "ויהי בבקר והנה הוא לאה", אף מתן תורה שמכוחה נעשה בכפיה, אך רחל שבואה באהבה, כדכתיב "ויאהב יעקב את רחל", אף מתן תורה שמכוחה היה מרצון.
ובנותן טעם להביא את דברי הטור (סימן תי"ז) ששלושת הרגלים כנגד שלושת אבות, ושנים עשר ראשי חודשים כנגד שנים עשר שבטים. משכך שני חגים מדרבנן שהם חנוכה ופורים כנגד שתי אמהות. נס חנוכה נעשה על ידי הכהנים בני לאה, ופורים נעשה על ידי מרדכי ואסתר בני רחל. וטמון חילוק זה בדרך בואם לכלל ישראל. אומר הזוהר (א קנד) שיחסי לאה ויעקב היו בכיסוי, ויחסי רחל ויעקב היו בגילוי. וכך בחנוכה המלחמה על כפיית הנפש לשמד שהיא בכיסוי, ונצרך כוחה של לאה המכוסה, ואף לכך הוסתר הנס ולא נכתבה בכתבי הקודש, ואף בואה בכפיה לעם ישראל בכוחו לנצח את כפיית היוונים, אך בפורים נגזר על הגופים ליהרג ללא הבדל מה דעתו, ולכך ניצלו על ידי כוחה של רחל שבגלוי, ואף נתפרסם הנס ונתגלה בכתבי הקודש.
וכך בכתר כהונה שהוא מזרעה של לאה, אך בפנחס אומרת הגמרא בזבחים (דף קא.) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזימרי. ואומרת הגמרא בבבא בתרא (דף קט.) שאלעזר הוא מזרע יוסף שפטפט ביצרו, ומשכך אף כהונה היא מזרעה של רחל, ומובא שרוב כהנים גדולים שבימי בית שני מזרעו של אלעזר היו, הרי שזכתה רחל אף לכתר כהונה. ונמצא שזכתה רחל לשלושת הכתרים, כתר מלכות, כתר תורה, וכתר כהונה.
וכן בבנית המשכן ובית המקדש מקשה רש"י על הפסוק בדברי הימים (ב ב יג) "בן אשה מן בנות דן ואביו איש צרי". והקשה רש"י ומה צריך לייחס מאיזה שבט היה אביו ואמו זהו שכתוב (בראשית ל) "דנני אלקים וגם נפתולי אלקים, אמרה רחל מעתה עקמתי פתולים עקמומיות עשיתי עד שאני יכולה לדמות עצמי ללאה אחותי, אם לאה תתפאר בבצלאל בנה שיעשה המשכן, יצטרך להשתתף במלאכתו אחד מבני דן שנאמר "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן". ואם שלמה בן אחותי יבנה בית המקדש צריך להשתתף עמו מבני דן ונפתלי.
ומעתה הבינה רחל שאין די בכוחה לבנות לבדה את עם ישראל, ולכך מסרה את הסימנים לאחותה, כדי שתעזור אף היא להקים את כלל ישראל. ואף הסכים לדבריה, דלא מצינו שאמר יעקב לרחל מדוע מסרת את הסימנים ללאה.
בשכר צניעות שהייתה בה ברחל
וזהו שאומרת הגמרא במגילה (דף יג:) אמר רבי אלעזר מה דכתיב (איוב לו ז) "לא יגרע מצדיק עיניו" בשכר צניעות שהייתה בה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול. ובשכר צניעות שהיה בו בשאול, זכה ויצאת ממנו אסתר. ומה היא צניעות הייתה בה ברחל… אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה, לא ידע יעקב עד הבוקר לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול. ומה צניעות הייתה בשאול, דכתיב (שמואל א י טז) "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל" זכה ויצאת ממנו אסתר. ומבאר רש"י והוא צניעות שלא יתפרסם הדבר שמסר לה סימנים.
אומר רבי שלום שבדרון, לכאורה מסירת הסימנים אינה צניעות, שהרי מגלה את הצנוע בינה לבעלה? אלא שזהו שכתב רש"י שאין הצניעות בקיומם של הסימנים, וצניעות היא בעצם קיומם ללא שנודע על קיומם. ומשכך אף גילוי קלונה של לאה בכך שיתברר בסימנים שאינה רחל, אף זה ביטול הצניעות, דיוודע על קיום הסימנים, ולגודל צניעותה של רחל גילתה את הסימנים כדי שלא יוודע קיומם.
אמנם עצם מסירתם אינה גילוי קיומם. וביאור הדברים. הנה אומרת הגמרא בבבא בתרא (דף קכג.) ראויה היתה בכורה לצאת מרחל דכתיב (בראשית לז ב) "אלה תולדות יעקב יוסף" – ומבאר הרשב"ם שתלד רחל את יוסף קודם שתלד לאה את ראובן, ושיהא יוסף ראשית אונו דיעקב – אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהייתה בה ברחל, החזירה הקב"ה לה, ומה צניעות היתה בה ברחל… אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתה ללאה, לא ידע על לאה שאינה רחל עד הבוקר.
הרי לנו מהגמרא בבבא בתרא שזכתה רחל לבכורה בזכות הויתור על הסימנים. והובא לעיל הגמרא במגילה (דף יג:) בשכר צניעות שהייתה בה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול. ובשכר צניעות שהיה בו בשאול, זכה ויצאת ממנו אסתר. מבאר רבי אייזיק שר בספרו לקט שיחות מוסר (חלק ב עמוד רצב) ששני מיני צניעות הוזכרו. צניעות שלא תתבייש לאה, אך נתחדש צניעות נוספת, שלא יתגלה שנתן יעקב סימנים, ואת ההרגש הנפלא הזה של צניעות ראה הקב"ה, ונתן עיניו לשלם לה מידה כנגד מידה לדורי דורות, שגם דורותיה אחריה יהיו מופלאים במידה טובה זו של צניעות באופן נשגב ביותר ויזכו בגינה לכסא של מלכות.
ולא זו בלבד. אבנו של בנימין הוא ישפה, וביארו המפרשים שישפה ביאורו יש פה. בימינו ביאור משפט שכזה הוא שהוא לא סוגר את פיו, אך אומרים חז"ל שיש פה שחוסם את הלשון מלדבר שלא לצורך, וכך סגולתו של אבן הישפה לעצור דם, וטעם הדבר כי ישפה עוצר דם הנפש הרוחנית והגשמית, ובזכות ששתקה רחל ולא גילתה שמסרה את הסימנים זכתה לפלך של שתיקה, וזו הצניעות של שאול שלא גילה שהומלך למלך, וכך צניעותם של מרדכי ואסתר שבזכות שתיקתם שלא גילו על יהדותה של אסתר, זכו להציל את כלל ישראל מכליה.
ואף בזכות שגילתה לאחותה את הסימנים אומר רש"י (בראשית ל כה) "ויזכור אלקים את רחל". זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהייתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט "האדמון כבט שלא חלה צבה לקחתה לו ונתבהלה" [כשראה שלא ילדה, רצה לקחתה לו לאשה ונתבהלה רחל].
ובדברי רש"י מוזכר שני עניינים. זכר שמסרה סימניה לאחותה, וזכר שהייתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשיו, ובזכות שניהם זכתה לילדים. ומשכך דומה היא ללאה, שזכתה ליעקב בזכות תפילותיה, ובזכות שבכתה שאין רצונה להיות עם עשיו. ונמצא שהזכיה לילדים מיעקב אביה תלויה היא בכמה שרצונה להתרחק מעשיו, ואצל לאה היה הדבר פשוט וברור ועל כך העתירה כל ימיה, ולכך מיד כשזכתה ליעקב מכוח תפילותיה אף זכתה לילדים, אך רחל שמטבעה ראויה היא ליעקב, אמנם כל עוד לא נתרחקה מעשיו אין ראויה היא להוליד שבטים, ולכך אחר שהייתה עקרה ונצטערה שאינה רוצה את עשיו, זכתה להוליד את יוסף.
וכך אומרת הגמרא בבבא בתרא (דף קכג.) ראויה היתה בכורה לצאת מרחל… אלא שקדמתה לאה ברחמים… דכתיב (בראשית כט יז) "ועיני לאה רכות"… רב אמר לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה שהייתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים שני בנים יש לה לרבקה שתי בנות יש לו ללבן גדולה לגדול וקטנה לקטן, והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות, קטן מה מעשיו? (בראשית כה כז) "איש תם יושב אוהלים". והייתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה, והיינו דכתיב (בראשית כט לא) "וירא ה' כי שנואה לאה". מהו שנואה? וכי שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, בגנות צדיקים דיבר הכתוב? אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשיו בפניה, ולכך "ויפתח את רחמה".
ואף בזכות זו אומר המדרש באיכה (פתיחה רבתי כד) באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם גלוי לפניך בשעה שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נישואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאוד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יכול אבי להחליפני, ולאחר מכן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי, ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חילפו אחותי לבעלי בשבילי, מסרתי לאחותי כל הסימנים שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר קול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה.
ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה וחרפה, ואתה מלך חי וקיים, רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך אני מחזיר את ישראל למקומן. וזהו שכתוב (ירמיה לא, יד טז) "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". ועונה הקב"ה "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".
ארבע מעלות בצניעות
ומשכך מבאר רבי שלום שבדרון שנמצא כאן ארבע חלקים במעשה מסירת הסימנים, ולכך זכתה לארבע מתנות. א. בשכר שלא סיפרה רחל ללבן על שנתן לה יעקב סימנים, זכתה לכוח השתיקה לצאצאיה שהם שאול ואסתר, דזהו שכר על עצם השתיקה, ואף זהו כוח מלכותו של שאול. ב. על עצם מסירת הסימנים ללאה, זכתה לבנים וכדברי רש"י (בראשית ל כה) "ויזכור אלקים את רחל". זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ג. על כך שלא סיפרה ללאה שיש לה סימנים עם יעקב, זכתה להוציא את עם ישראל מהגלות. ד. על הדרך שאמרה ללאה את הסימנים בלא ידיעתה שאלו סימנים וכפי שיתבאר להלן זכתה לבכורה.
ובטעם הדבר. הנה הוקשה כיצד יתכן שגילתה רחל ללאה את הסימנים אך לא ידעה מזה לאה. אך כך מוכח בפסוקים שאמרה לאה לרחל (בראשית ל טו) "ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני", ומה טענה יש ללאה "המעט קחתך את אישי" הלא את הסימנים נתן יעקב לרחל מאהבתו אותה, ולאה היא אשתו שנכפתה עליו? למדים אנו שלא ידעה לאה שהסימנים שניתנו לה על ידי רחל, הם סימנים שנתן יעקב לרחל, ולכך יכלה לטעון שרחל היא שלקחה ללאה את בעלה יעקב.
מבארים בדעת זקנים לבעלי התוס' שמסר יעקב לרחל כסימן הלכות טהרת המשפחה, הפרשת חלה, והדלקת הנר, ואכן אמרה רחל לאחותה לאה: דעי שבבאר שבע יש הלכות ומנהגים שאינם נוהגים במקומנו הלא הם הלכות טהרת המשפחה, הפרשת חלה והדלקת הנר, וכך בליל הנישואין ידעה לאה מה להשיב ליעקב, אך לא ידעה שאלו סימני רחל ויעקב. וכיון שידע יעקב שלא גילתה רחל ללאה שאלו סימנים הכמוסים עמהם, ורק אמרה לה שאלו הלכות, לא אמר יעקב לרחל שבגדה בו, כיון שידע שרצתה רחל למנוע בושה לאחותה, ולכך סיפרה לה את עיקרם של דברים, בלא לפגוע בסודה עם יעקב.
ורחל שלא סיפרה שסימנים הם, הוא מחמת צניעותה שיש לה סימנים עם יעקב, ואף שלא לבייש את לאה כל ימי חייה, שתחשוב שדחויה היא ולא חפץ בה יעקב, לכך אמרה סימנים אלו ללאה רק כדרך הלכות, ומשכך יתבאר מדוע טען יעקב ללאה מדוע שיקרת באומרך שרחל את, ולא אמר לה מדוע השתמשת בסימנים לא לך, כיון שלא ידעה שסימנים הם, ורק טען יעקב ללאה מדוע שיקרת באומרך שרחל את. ואכן על דרך אמירתה ללאה שהיא בדרך מסירה ולא גילוי, שהיא כשתיקה, זכתה בצניעות זו לבכורה.
ובגודל חסד זה, שנמשך הוא לעולם, ועד יום מותה לא ידעה לאה מאהבתו של יעקב לרחל, ומהסימנים שעשה עמה ונתגלו לה כדי שלא תתבייש, עד כדי שיכלה לאה לומר "המעט קחתך את אישי", ורחל שמעה חרפתה והבליגה, ועמדה רחל בניסיון זה כל ימי חייה, גדול ניסיון זה מכל ניסיונות האבות הקדושים שניסיונם רב הוא, אך מוגבל בזמן, וכאן עמדה בו רחל בעוז ובגבורה כל ימי חייה, ולכך רק היא שזכתה להבטחה "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".
לידתו של משיח
אחר כל זאת יתבאר מדוע נוצר עם ישראל דווקא בבית לבן שביקש לעקור את הכל. כי הקב"ה מוכיח בבריאה שכל שיעשה הרע כדי לעקור את הכל, מתוך מעשיו יווצר המצב המתאים להביא לגאולתו של עם ישראל. וכמו שלאה שבדרך הטבע לא הייתה זוכה להנשא ליעקב, והיה נחסר בכלל ישראל כוחה של לאה שהוא כוחו של עולם הזה, ואף זכות שוויתרה רחל ללאה בגלותה את הסימנים, עומדת להם לישראל להגאל. וזו שעמדה לרחל להביא שבטים.
מביא רבי דב יפה בספרו לעבדך באמת (חלק ב עמוד סד) את דברי הרלב"ג שיהיה האדם שמח בחלקו שנתן לו ה', כי כבר יקרה שמה שיחשבוהו בני אדם בלתי נבחר, הוא יותר נבחר לפי האמת, הלא תראה שיעקב היה בוחר ברחל יותר מבלאה, והראה לו ה' יתעלה שלאה יותר נבחרת, לפי התכלית אשר בעבורה הייתה הכוונה בלקיחת האשה והולדת הבנים, ומוסיף שכך חשבה רחל שבהביאה את הסימנים לאחותה לא תנשא ליעקב, ולבסוף זהו שגרם שזכתה ממנו לילדים. וכך באברהם שבדרכו להר המוריה לשחוט את יצחק חשב בליבו מהיכן יתקיים "כי ביצחק יקרא לך זרע", ולבסוף עקידה זו גרמה לעקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור.
ויתרה מזאת אומר האלשיך (רות ג) שבתורה ישנם מעשים משונים, לוט ובנותיו, יעקב ולאה, יהודה ותמר, אמנון ותמר, בועז רות, שהקורא אותם תמה מדוע לא נישאו בדרך כל הארץ? אך המשותף למקרים אלו שהם אלו שהביאו ללידתו של משיח, ולכך כדי שלא יקטרג השטן וינסה להכשיל את המעשה, הביא הקב"ה נישואין אלו שלא כדרך הטבע, וכך אפילו בעל המעשה אינו מודע להיכן מוביל מעשהו, וכגון ביעקב ולאה, שאם ידע השטן שכך יווצר עם ישראל היה מונע זאת, ולכך נסבב הדבר בדרך מרמה, ולא קיטרג השטן ונבנה עם ישראל[3].
מוויתור לא מפסידים
בדרך זו, אחר שנולד יששכר היו ליעקב עשרה בנים ונותרו לרחל שנים בלבד, (בראשית ל כא) "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה" מבאר רש"י פירשו רבותינו (ברכות ס.), שדנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה. ולכאורה אחר לידת דינה שמחה לאה על שנתקבלה תפילתה, ונותר לרחל להעמיד שני שבטים. ואחר שהגיעו לארץ כנען והיה מעשה שכם בן חמור שלקח את דינה ועינה אותה, חשבה לאה מדוע ויתרתי לרחל שיוולד לה שבט נוסף, הנה כתוצאה מכך נולדה לי בת וכעת (בראשית לד ז) "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה".
וממעשה זה נולדה אסנת. ונקרא שמה אסנת כיון שהעמידוה לצד הסנה שהוא בוער באש, אומר הילקוט שמעוני (רמז קלד) ואמרו בני יעקב להרגה, אמרו: יאמרו בכל הארץ שיש בת זנות באהלי יעקב, מה עשה יעקב, כתב על ציץ זהב שם הקודש ושלחה, והכל צפוי לפני הקב"ה, וירד מיכאל המלאך ונטלה והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע שהייתה אסנת ראויה ליוסף, והייתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה אותה כבת ולקחה יוסף לאשה [ובשעה שיצא יוסף מבית האסורים זרקו עליו נשות מצרים תכשיטים ואסנת זרקה עליו קמיע שהיא נכדת יעקב, ולכן נשאה].
ויצאו ממנה אפרים ומנשה שעליהם נאמר (בראשית מח כ) "בך יברך ישראל לאמר ישמך אלקים כאפרים וכמנשה", ומהו ייחודם שדווקא בם יברך ישראל? שנולדו מיוסף בנה של רחל, ומאסנת נכדת לאה. הרי שויתרה לאה על שבט אחד, וקיבלה תמורתו שנים. הנה לנו כוחו של ויתור שיצר אחדות מופלאה של שני הכוחות יחדיו.
וזהו כוחם של השתים. לאה שאמרה אני בתומי אלך, ולא חשה ללעגם של הבריות שתנשא לעשיו, ועשתה כל טצדקי להנשא ליעקב, ואף הסכימה להצטרף לרמאותו של אביה כדי להנשא ליעקב, ועמה רחל שנראה שויתרה על האפשרות להינשא ליעקב, כדי שלא לפגוע באחותה, ולבסוף זהו שגרם שזכתה להעמיד שבטים מיעקב.
והדרך להגיע לויתור שכזה, אך שנראה שמאבדת היא עולמה בחייה, הם מדברי לאה בלידת יהודה. (בראשית כט לה) "ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה", מבאר רש"י הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות. מכאן למדים אנו מה כוחה של הודיה. אמנם לאה בכל לידה הזכירה שם ה', באמרה ראובן – "כי ראה ה' בעני", שמעון – "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", אך הודיה לא היה עד שהרגישה לאה שקיבלה יותר מהמגיע לה. ואף בדרך זו שמבין שמקבל יותר מהמגיע לו, אף יכול לוותר.
וכך ברחל שבלידת יוסף שחיכתה לו כל כך אמרה (בראשית ל כג) "ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלקים את חרפתי", מבאר רש"י כל זמן שאין לאשה בן, אין לה במי לתלות סרחונה, משיש לה בן תולה בו, מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך. ולכאורה עבור זאת ציפתה רחל לבן, הלא רצתה להקים עם יעקב את עם ישראל? אלא רצתה רחל לומר שההודאה אינה רק על הולדת הבן, הודאה היא על כל מה שנלווה לכך, ועל כל דבר קטן צריך להודות, ומי שזוכה וחי כך, הכל בשבילו כמתנה, ועל מתנה קל לוותר.
ובדרך זו ביאר הרב וולבה את דברי הגמרא בברכות (דף ו:) שכר בית האבל שתיקה, ושכר בית המשתה מילים. דהיינו שכל דבר טוב שקורה בחיים הוא מתנה, ולכן על שאירע מקרה מצער כבית האבל אין מה לשאול מדוע זה קרה, כי זה מה שמגיע על חטאים, אך כשזוכה ומגיע ביתו שמחה כבית המשתה, שישאל האדם את עצמו מדוע זכה שהקב"ה מעניק לו רב שפע ומתנות.
ונזכה אם ירצה ה' ללמוד קצת מהמידות והמעשים האלו
ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.
[1] ויש שביארו שכאשר ילדה רבקה את יעקב ועשו אמרה לאחיה לבן שכאשר יגיעו לפרקם יהיה הגדול לגדולה והקטן לקטנה, אמנם דעה זו היא דוחק כיון שיעקב בבואו לחרן היה בן שבעים ושבע, אחר שקיבל את הברכות בגיל שישים ושלוש, ולמד בבית עבר ארבע עשרה שנה נוספות, ואילו רחל ולאה היו צעירות ממנו בהרבה, יש אומרים שהמתין יעקב ללאה שבע שנים כדי שתגיע לגיל שתים עשרה ותהא ראויה ללדת, כך שיעקב כבר היה בן שמונים וארבע, ויש אומרים שהיו בנות עשרים ושלוש, ויקשה לדעות אלו שלא יתכן שבזמן לידת יעקב ועשו אמרה רבקה ללבן שהגדול לגדולה והקטן לקטנה בזמן שפער הגילאים הוא כה גדול. וצריך עיון.
[2] והנה רחל ידעה שעתיד אביה לרמות ויעדיף את לאה ושתקה, אך לבן הוא שהעדיף את לאה קודם, אם משום שאמרו שהגדול לגדולה, ואם מחמת שכך רצה, אך עשיו שאליו יועדה לאה, לא חפץ בה, שהרי כעת הינו בן שבעים ושבע, וכבר בהיותו בן ארבעים נשא שתי נשים שעשו מורת רוח להוריו, וכן בשומעו שלא חפץ אביו בבנות כנען ולכך שלח את יעקב לחרן לבנות בתואל, לא בא עמו עשיו לקחת את לאה, וביכר תחתיה את מחלת בת ישמעאל, אך למרות זאת לבן עומד בשלו ואומר שיחתן את לאה לפני רחל.
ומשכך מדוע אחר דברי רחל שאביה רמאי, מכיון שסובר שלאה צריכה להנשא לפניה, נותן לה יעקב סימנים שהיא רחל. הרי אין בכך תועלת, כי לבן לא יתן לה להנשא קודם ללאה? וצריך עיון.
[3] ומשכך הקשה רבי חיים שמואלביץ בספרו שיחות מוסר (תשל"ג מעשה יהודה ותמר) הרי במעמד הר סיני ירדה התורה לעולם, ומדוע אירע הדבר בפרהסיא ולא בדרך משונה כדי שלא יקטרג השטן? מיישב רבי חיים שמואלביץ שאכן ראוי אף מעמד הר סיני לבוא בדרך זו, אך כיון שאומר המדרש אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש. כך היצר הרע לא יכל לקטרג, ויכל הקב"ה ליתן את התורה בפרהסיא.
י' כסליו תשפ"א