הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"וירא ה' כי שנואה לאה וגו' ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי; ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי וגו'" (פרק כט פס' לא-לג). יש לעמוד בפסוקים אלו על כמה דקדוקים. ראשית, בשתי הלידות הראשונות סיבת פקידת לאה היתה משום היותה שנואה כמפורש בכתובים, וא"כ מדוע בנימוק קריאת שם ראובן נאמר "כי ראה ה' בעניי" ובנימוק קריאת שם שמעון נאמר "כי שמע ה' כי שנואה אנכי". ועוד, מדוע אצל ראובן נאמר לשון ראיה "כי ראה ה'", ואילו אצל שמעון נאמר לשון שמיעה "כי שמע ה'". ובכלל, מה שייך לשון 'שמיעה' לגבי שנאה והלא השנאה הוא רגש שבלב והיאך אפשר לשומעו. ועוד, דלאה אמרה בעת קריאת שם ראובן "כי עתה יאהבני אישי" ומשמע שמכאן ואילך תהיה אהובה ולא שנואה [יעויין במהרש"א (ב"ב קכג א ד"ה אילימא)] א"כ כיצד אמרה בלידת שמעון "כי שנואה אנכי", שמשמע שהשנאה עומדת בעינה.
וביאור העניין עפ"י דברי המדרש (רבה עא ב) "היו הכל סונטין [מלעיזין ומקטרגים] בה [על לאה] מפרשי ימים היו סונטין בה, מהלכי דרכים היו סונטים בה, אף הגיתיות [הפועלים בגיתות] מאחורי הקורים [מאחורי קורות הבד] היו סונטין בה, והיו אומרים לאה זו אין סתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת, אילו היתה צדקת לא היתה מרמה באחותה. ר' חנין בשם ר' שמואל ב"ר יצחק אמר כיון שראה יעקב אבינו מעשים שרימתה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה וגו'". ומבואר בזה שמתחילה היתה לאה שנואה משני צדדים, מצד יעקב במה שנתן דעתו לגרשה, ומצד העולם שהיו מלעיזים עליה. ומדוקדק במדרש שרק העולם היו מדברים בגנותה אולם יעקב לא דיבר עליה כלום רק היה בדעתו לגרשה, וגם סברא היא שלא דיבר יעקב אבינו לשה"ר על לאה שאין בזה שום תועלת כיון שעומד לגרשה.
ומעתה מתיישבות כל ההערות כפתור ופרח, על מה שהיתה לאה שנואה מצד יעקב לא שייך לנקוט לשון שמיעה שהרי כלל לא דיבר יעקב בגנותה, אלא שייך כאן לשון ראיה, שה' ראה את דעתו ומחשבתו של יעקב שרצה לגרש את לאה, ולכן נאמר בלידת ראובן "כי ראה ה' את עניי" כי מצד כוונותיו של יעקב היתה לאה אמורה להיות עניה מרודה שאין לך עניות גדולה מזו אם תפסיד את הנישואין עם יעקב. וכיון שנולד בן ראשון שוב לא חששה לאה מכאן ואילך לשנאת יעקב ואמרה "כי עתה יאהבני אישי" והטעם הוא כפי שפירשו מפרשי המדרש שיעקב הכיר בלאה שהיתה עקרה ואחרי שראה שנפקדה בדרך ניסית הבין כי מה' יצא הדבר ולאה היא צדיקה שראויה לנס גדול כזה, ולכן צדקה באמרה "כי עתה יאהבני אישי".
אמנם, על מה שהיתה לאה שנואה מצד העולם שהיו מלעיזים עליה, על זה שייך לשון שמיעה "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", היינו לשמוע את העולם שהיו מלעיזים ומדברים עליה, ושנאה זו היתה שייכת גם אחר לידת בן ראשון, לפי שהעולם לא היו מכירים שלאה עקרה ולא ראו שום נס מיוחד בלידת הבן, ולכן גם לאה הבינה שמחמת לידת בן ראשון רק "יאהבני אישי" אבל לא שאר העולם, ובגלל שהמשיכה להיות שנואה ע"י העולם, זכתה לבן נוסף.