הרב צבי שוורץברכת יצחק ליעקב
הקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
מדוע ברכות עולם הזה לעשיו בדווקא
יצחק אבינו ורבקה נחלקו ביניהם מי הוא שראוי לקבל את הברכות. שורש מחלוקת זו נעוץ כבר בלידתם של יעקב ועשיו. אומר הפסוק (בראשית כה כח) "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב", פשטות לשון הפסוק, שיצחק העדיף את עשיו ורבקה העדיפה את יעקב. אך יש שדייקו שעל יצחק נאמר "ויאהב" – לשון שיצחק פעל לאהוב את עשיו, ומשמעות הדברים שאינו מטבעו, ורק מחמת שראה את הצורך בכך, אך המציאות היא שטבע הדברים שרבקה אהבה את יעקב. ולדבריהם ידע יצחק אבינו את רשעתו של עשיו, ולמרות זאת ביכר ואהבו.
אומר המלבי"ם (בראשית כז א) הנה תכלית בריאת העולם היא כדי שימצא איש צדיק וטוב אשר תלווה אליו ההשגחה האלוקית ויהיה מעין לשכינת ה' בארץ. כמו שכתוב "כי זה כל האדם", כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. ובאשר אדם כזה מציאותו מעט ויקר, ואי אפשר שיתקיים לבדו בעולם, נבראו עמו כל המון בני אדם שיכינו לו צרכיו ויהיו לו לצוותא, כמו שכתוב כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל לצוות לזה. כמו שנמצא באילן שרשים ענפים קליפות ועלים והעיקר הוא הפרי שהוא המועט נגד העלים והקליפות.
וכאשר רצה ה' שיהיה אומה שלימה שידבק בה העניין האלוקי ויהיו בה חסידים ונביאים וצדיקים ושיר קודש ויראי אלוקים, בעניין שהם יהיו תכלית הבריאה וצמח ה' ופרי קודש, ואי אפשר שכולם יעסקו בעניינים האלוקיים, שמי יכין להם לחמם וכל צרכיהם? הפריש שבט לוי שהוא יהיה מופרש מכל עניני העולם, ונבדל לעבודת ה', וכל זרע ישראל יישאו צרכיו במעשר פירותיהם, והוא אין לו חלק ונחלה בשדה ובכרם, כי ה' הוא נחלתו והוא הקרוב לאלוקים כמו שכתוב "כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו", ובזה ייקחו בני ישראל חלק בשכר צדקותיו ועבודתו, שהוא שלוחם לעבודת ה' והם נכנסים תחתיו לעבוד עבודת השדה להכין לו טרף חוקו, ובזה יהיו שניהם מאושרים בעולם הזה ובעולם הבא.
והיו ישראל בין העמים ובין שבט לוי, כהאלמוג שהוא אמצעי בין הדומם ובין הצומח, והפילים שהם האמצעי בין הצומח ובין החי, כן הם אמצעי בין שבט לוי שהם קודש לה' ובין העמים הדבקים בחומר ובדברים ארציים.
וה' בירך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה, העם בחר לנחלה לו, שיהיה להם ה' לאלוקים וישכין שכינתו בתוכם, והם ירשו את הארץ הקדושה המוכנת לדיבוק האלוקי, ויהיו קדושים לאלוקיהם, ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זו אין בכוח האב להורישה לבניו, כי היא תלויה בקדושת העם וברוב מעשיהם.
ורק אחרי מות אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו, וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו את ברכת אברהם, כי ידע שלא תועיל ברכתו, רק המוכן לה, יתברך בזה מה', וכן תראה כי הברכה שברך יצחק עתה את יעקב ועשיו היה מטל השמיים ורוב דגן ותירוש ולא הזכיר דבר לא מירושת הארץ ולא שיהיה להם ה' לאלוקים כי ברכה זו לא היה בידו למוסרה לבניו.
רק התעוררות שהתעורר עתה לברך את עשיו היה ממה שאמר בפסוק הקודם שעשיו לקח נשים מבנות כנען, ושהיו מורת רוח ליצחק ורבקה, ובזה כבר הכיר יצחק כי עשיו אינו ראוי לברכת אברהם, וידע כי יעקב לבדו. הן מצד שלקח את הבכורה ובחר לחלקו עבודת ה', והן מצד צדקתו הוא הקדוש לאלוקיו, והוא אשר יירש את ברכת אברהם וכל זרעו יהיו מובדלים לעבודת ה'.
אחר שראה והבין את זאת היה דואג בעד שני בניו. אם בעד עשיו שראה שעל ידי רשעותו נדחה מהבכורה ומברכת אברהם, ויהיה כמשפחות האדמה, ואם בעד יעקב אחר שכל זרע יעקב יהיה מופרש לעבודת ה' אי אפשר שיתעסקו בעבודת האדמה ובעניינים ארציים, כי עסקים כאלו ישביתו אותם מעבודת ה', וכמו שכתוב אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה, תורתו מתי נעשית? וגם מי יילחם מלחמותיו להגן עליו מיני צר, הלא חזקי הצורה הם חלושי החומר, ואיך יילחם אם גיבורים אשר יעלו עליו לכבוש את ארצו?
ובזה חשב מחשבות שלא יאבדו שני בניו. יעקב מתוך ענייו וחולשת חומרו, ועשיו מצד שנדחה מברכתו ונעשה איש שדה, לכן רצה שני בניו יהיו לעם אחד. כישראל ושבט לוי. ורצה לברך את עשיו ברוב עושר ודגן ותירוש ובגבורה למלחמה ולממשלה, וזרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת ה' כשבט לוי אחרי כן, ובני עשיו יספיקו להם טרפם ולחם חוקם ויגינו בעדם מכל צר כמו שעשו ישראל אחר כך לשבט לוי, וזרע עשיו יהיו הממוצע בין ישראל לעמים כמו שהיה באמת אחר כך ישראל נגד שבט לוי.
ועל כן רצה להכין את עשיו על ידי ברכתו שיהיה לו משמני ארץ ורוב דגן ותירוש ושיהיה מושל בגויים ומצווה לאומים, ועת יופיע רצון ה' להנחיל תורה לעמו יהיו זרע יעקב כולם עובדי ה' שומרי משמרת הקודש, וזרע עשיו יפרנסו אותם ויגינו עליהם כקליפה והעלים השומרים את הפרי, ולכן אחר שאמר שעשיו לקח אשה מבנות כנען ויצחק ידע מרשעו ושלא יהיה ראוי לברכת אברהם, שכן תמצא שטרם בירך יצחק את יעקב בברכת אברהם ציווה עליו לא תקח אשה מבנות כנען כי תלוי זה בזה. עד כאן לשונו.
האם יצחק ידע ברשעתו של עשיו
ובדברי המלבי"ם מתבאר שידע יצחק ברשעו של עשיו. ומשכך מדוע רצה לתת לו יצחק את הברכות? נתבונן במהלך הדברים. הנה הברכות ניתנו ליעקב כשהיה בן שישים ושלוש, אך ידע יצחק מי הוא בנו עשיו כבר בגיל ארבעים שאז נשא נשים מרשעות, וכל אותם השנים סבלו יצחק ורבקה מנשותיו, ואמר לו יצחק נתעוורו עיני מעשן הקטורת לעבודה זרה שמקטירות נשותיך.
ולמרות כך מבאר רש"י (בראשית כה כז) "כי ציד בפיו", לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו, אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן? כסבור אביו שהוא מדקדק במצות. ולכאורה היאך האמין לו יצחק משאלותיו אלו שצדיק הוא, והרי יצחק ידע שהוא רשע, שהרי מחמת נשותיו המרשעות של עשיו, נתעוור יצחק?
והנה כבר בראשיתה של הפרשה מתבאר שידע יצחק ברשעו של עשיו. הנה מתחילה הפרשה במכירת הבכורה ביום מיתת אברהם בגיל מאה ושבעים וחמש וקיצרו מחייו חמש שנים כדי שלא יראה את בנו יוצא לתרבות רעה, ואף שחמש שנים מחייו של אברהם אבינו אינם דבר של מה בכך, ופעולותיו בחמש שנים משפיעים לדורי דורות, אך כדי שלא יראה את נכדו יוצא לתרבות רעה, שווה שימות חמש שנים קודם זמנו, וביום מיתתו מוכר עשיו את הבכורה ליעקב, ומדוע דווקא ביום פטירתו של אברהם אבינו יצא עשיו לתרבות רעה?.
מבאר בספר "זרע ברך" כי ראה שמבשל יעקב עדשים, ושאל מה זאת? אמר לו יעקב שמת אותו צדיק? אמר עשיו: אם כן אין דין ולא דיין. ומדוע? כי באותו יום הרג עשיו את נמרוד ולקח את בגדיו, ורצה להראותם לסביו אברהם, כדי שיראה צדיק במות רשע, אך אם הקב"ה מעניש צדיקים ורשעים, ראיה שאין דין ואין דיין. דוחה ה"בית הלוי" וכי חשב עשיו שאברהם יחיה לעולם? ומדוע מות אברהם היא סיבה לומר שאין דין ואין דיין?
ולכך מבאר הבית הלוי שכפירתו של עשיו הייתה מחושבת, שכיון שידע שבמות אברהם אבינו יחול (בראשית טו יג טו) "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה. ואתה תבוא אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה", וחשש שיפול גזר דין זה עליו שהוא הבכור, לכן כפר ואמר אין דין ואין דיין, וממילא יפול גזר דין זה על יעקב.
אמר לו יעקב אם כך תמכור את הבכורה, ולא את הבכורה בעולם הזה שהיא כפליים בירושה, אלא רק את חלק הקדושה שבה, שהיא הקרבת הקרבנות, ולכך הסכים עשיו באומרו אמות מכזו בכורה, שהרי מפגל בקרבנות במחשבתו חייב מיתה. ובספורנו (בראשית כה לג) מוסיף שיעקב הוסיף לו ממון לשלם על הבכורה, כך שהייתה קניית הבכורה בתורת ודאי.
ומשכך, אם נפטר אברהם כדי שלא יראה את נכדו עשיו בן החמש עשרה יוצא לתרבות רעה, וודאי שיצחק שהיה בהיותו בן שבעים וחמש ראה את המצב, שהרי נהיה עוור רק בגיל מאה, שאז התחתן עשיו עם נשותיו המרשעות, כי אם נאמר שלא ראה זאת יצחק, מדוע לא יכל אף אברהם אבינו להשאר בחיים ולא לראות ברשעת עשיו, ומשכך ודאי שידע יצחק ברשעת בנו.
וכן נראה בהמשך הפרשה. שאמר יצחק לעשיו (בראשית כז ג) "ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה", ולכאורה איש ציד ואיש שדה זקוק להדרכה כיצד צדים? ובתרגום יונתן בן עוזיאל אומר שאמר יצחק אל תצא עם בגדי נמרוד שאתה צד איתם בקלות, אלא תלך עם בגדים רגילים, וכן אומר בפרקי דרבי אליעזר (פרק כד) שבשעה שהיה לובש אותו בגד, היו כל בהמה חיה ועוף באין ונופלין לפניו. ומבארים שנתכוין יצחק שיתאמץ עשו במצוות כיבוד אב, ואף היה בכך נס, כדי שיוכל יעקב לקחת את בגדי נמרוד, וכך ימששו אביו ויחשוב שהוא עשיו.
אך רש"י מבאר שא נא. לשון השחזה, כאותה ששנינו אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה, חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה. וצודה לי. מן ההפקר ולא מן הגזל. ומשמעות דברי רש"י שחשד בו יצחק שיאכילנו נבילה או יביא מן הגזל, וכי לצדיק הדור מזהירים כך? ואף מכאן הרי שידע יצחק מי הוא התכשיט שלו[1].
ולמרות כך סבר יצחק שעל עשיו לקבל את ברכות עולם הזה, וכדברי המלבי"ם כדי שיוכל לפרנס את יעקב כהסכם יששכר וזבולון. אך רבקה יתכן שסברה שעשיו ייקח את העולם הזה לעצמו, ולא יותיר מאומה ליעקב, ולכן רצתה שיעקב יזכה.
ראשית חלוקתם בשני עולמות
והנה ניגוד זה החל אף קודם לידתם. אומר רש"י (בראשית כה כב) "ויתרוצצו הבנים בקרבה". כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עכו"ם, עשו מפרכס לצאת. והקשו שעשיו רצה לצאת כיון שהיה לצידו תלמיד חכם, ומלאך המלמד את כל התורה כולה, והוא רצה לרוץ לעבודה זרה, אך מה היה חסר ליעקב? ומיישבים על דרך מליצה שגם שלומד את כל התורה כולה, אך אם שכן כמו עשיו, צריך יעקב לצאת מיד.
אך יקשה שבגמרא בסנהדרין (דף צא:) מביאה אמר אנטונינוס לרבי מאימתי יצר הרע שולט באדם משעת יצירה או משעת יציאה? אמר לו משעת יצירה. אמר לו אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. וסוברת הגמרא שבענייני יצר הרע אנטונינוס יותר מבין, ולכך הודה לו רבי, ובטעם הדבר מבאר רבי משה שפירא שמהותו של יצר הרע הוא לגרום לאדם להתאבד, כי זהו לצאת ממצבו הנוכחי, וכך גם קודם לידתו אם היה לו יצר הרע היה מבעט באמו ויוצא, ומשכך מדוע עשיו רצה לצאת קודם לידתו, הרי אין לו יצר הרע? וכן יקשה ביעקב מדוע רצה לצאת ללמוד תורה, הרי יצר הטוב מגיע רק בגיל שלושה עשרה[2]?
מבאר המהר"ל בגור אריה שיצר הרע נקרא המחשבה שהוא נכסף לרע, אך נכנס היצר בשעה שננער לצאת מימי אמו, כי חל הוא רק בדבר השלם, ואינו יכול לחול כל עוד הוא במעי אמו שאינו שלם והוא חלק ממנה, וכאן שכל אחד רצה לצאת הוא לא מחמת היצר, אלא כל אחד נמשך למינו וטבעו, ולכך יעקב שכוחו בקדושה נמשך לבתי מדרשות, אך עשיו ששרו הוא כוח הסיטרא אחרא, נמשך לבתי עבודה זרה.
ונמצא בדברי המהר"ל שיעקב ועשיו הם כוחות המנוגדים. יעקב תפקידו "איש תם יושב אוהלים", וזה מהותו ואף ללא כוח יצר הטוב, אך עשיו מהותו להעמיד את יעקב בניסיון, ואין תפקידו להחטיא את האדם, ורצונו לפתותו ושיעמוד בניסיון ויתעלה, ואם נפל אומר לקב"ה ראה הוא לא עמד בניסיון, אומר הקב"ה שיענישהו ויתכפר לו. ומשכך עשיו עיקרו הוא שיתעלה יעקב, וסבר יצחק שכמו שתפקידו להעלות את יעקב בחלקו הרוחני, כך צריך לפרנסו בחלק הגשמי. וכך כתב החת"ם סופר שרצה יצחק לברך את יעקב שיהא זה הסכם יששכר וזבולון.
אך אמר יצחק כיון ששאל עשיו אם צריך לעשר מלח שתפקידו רק לתת טעם בתבשיל, וכן לעשר תבן שהוא משמר את החיטה שלא תירקב, ונמצא שהם כמו יצר הרע שמהותו להצמיח את האדם, ומעיקר הדין לא צריכים לעשרם כיון שהם טפלים, ומרצונו של עשיו לעשרם, ואפשר ללמוד מכך שכוונתו שנעשים אלו לעיקר – והיצר הרע אף הוא נעשה לדרך חיים, ולא רק כמי שמעמיד את יעקב בניסיון, זהו שינוי כיוון לרע, ולכך אברכהו כדי שישוב לתפקידו ויהיה הזבולון שמפרנס את יעקב.
ובספורנו (בראשית כו לה) מוסיף שיצחק עם כל זה לא הכיר רוב רשעו של עשו, שמא היה מוחה בהן, ובזה נכשל שהשתדל לברך את עשו, ומשם יצאה תקלה שנתן לעשו איזו ברכה או עצה שעם זה רבה משטמה בין בניו, ושהוצרך יעקב לברוח אל ארץ אחרת. ומדברי הספורנו למדים אנו שרק מחמת שנתן לעשיו ברכה או עצה נאלץ יעקב לברוח לארץ אחרת וזכה לקבל את ברכת אברהם.
וזהו שאמר יצחק ליעקב (בראשית כח א ד) "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען. קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. וקל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלהים לאברהם". ובדבריו יש נתינת טעם לדברי המלבי"ם שאמנם הכיר יצחק ברשעו של עשיו, אך לא הכיר גודל רשעו, ולכך סבר שאפשר לברכו, כדי שיהא הזבולון של יעקב, אך אחר שנתחוור לו שטעה, הבין עד מה רבה התקלה שיצאה מכך.
התחמקות יעקב מקבלת הברכות
אך רבקה שומעת מה שיצחק אומר לעשיו וקוראת ליעקב ואומרת לו (בראשית כז ו ט) "ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר. הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה ואברככה לפני ה' לפני מותי". ואמר לה יעקב: ברכות לעשיו הם על עולם הזה, ומה תועלת יש לי בברכות אלו שאין לי חפץ בהם? אך אומרת לו רבקה: "ועתה בני שמע בקלי", אומר לה יעקב: מה תועלת יש לי בזה? מוסיפה רבקה: "לאשר אני מצוה אתך".
ולכך: "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב". והצורך דווקא בשנים אומר בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב) שהיה בליל הסדר אמרה רבקה ליעקב זה הלילה כולם אומרים בו הלל ואוצרות טללים נפתחים בו, ובזה הלילה עתידים בניך להגאל ועתידים הם לומר שירה, עשה מטעמים לאביך ויברך את נפשך.
אך עדיין טוען יעקב (בראשית כז יא יג) "הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק". ויש שביארו שאמר יעקב הן עשיו אחי הוא איש שעיר איש שדה, ומתאימים לו ברכות עולם הזה, אך אני אין לי חפץ בכך, ומוסיף יעקב: אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני". אומר הגר"א שהאומר אולי חלוק מהאומר פן, וכגון "פן יפתה לבבכם", כי 'פן' ביאורו – אם יקרה כך, אך לשון אולי הוא מלשון הלוואי, ואם כך אמר יעקב הלוואי וימושני אבי וכך לא אקבל את ברכות עולם הזה, אומר התרגום שאומרת לו רבקה נאמר לי בנבואה "ורב יעבוד צעיר", ואף נאמר לי הדרך להגיע למימוש נבואה זו, שהיא בדרך קבלת הברכות, ואם כך אף נאמר לי שלא תבוא עליך קללה אלא ברכה, ולכן שמע בקולי ולך לאביך.
ומשראה שאין לו ברירה הלך יעקב (בראשית כז יד טז) "וילך ויקח ויבא לאמו ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו". אומרים חז"ל שמוזכר לשון וי 'וילך' 'ויקח' שזהו לשון צער, כי נצטער יעקב על שנצרך הוא לקבל את עולם הזה. ואף "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן", הוצרכה רבקה להלביש את יעקב את בגדי החמודות, ולא אבה יעקב להלבישם בעצמו, ואף מעשה זה הוא ביטוי לאי רצונו בזכייה בעולם הזה.
והקשו היאך הלבישה רבקה את הבגדים השאולים ברשותה, הרי אין השומר רשאי להשאיל? עוד הקשה הש"ך מה נוסף בלשון "ותלבש את יעקב בנה הקטן", שהודגש שיעקב הוא הבן הקטן, מה זה נוגע ללבוש? אלא שהראתה לו שנעשה נס, כיון שעשיו היה גדול בגופו מיעקב, ולמרות זאת לבש יעקב את בגדיו והתאימו לממדי גופו, וכמו בדוד המלך שאומרת הגמרא ביבמות (דף עו:) שנתן לו שאול את בגדיו כשהלך להרוג את גלית, ולמרות שהיה שאול גדול בשכמו ומעלה מכל העם, אך התאימו הבגדים לדוד, כך ביעקב, ובכך חיזקה רבקה את הנבואה שצריך הוא לקחת את הברכות. למדים אנו כמה נתאמצה רבקה כדי שיעקב יסכים ללכת לקחת את ברכות עולם הזה.
מגיע יעקב לאביו יצחק עם גדי העיזים אומר לו יצחק (בראשית כז כ) "ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצא בני", משמעות דבריו שהתפלא יצחק על שמיהר למצוא, וכפי שנתבאר שאמר לו שלא יצא בבגדי החמודות כיוון שרצונו שיתאמץ במצוות כיבוד אב. עונה לו יעקב "ויאמר כי הקרה ה' אלוקיך לפני". מבאר רש"י אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר כי הקרה ה' אלקיך. ולכך "גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא".
ברכת יצחק את יעקב
ואכן "ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו", ומבארים שנסתפק יצחק, אכן דעתי שהברכות ראויות לעשיו, אך הקול קול יעקב, ושמא הצדק עם רבקה שאמרה שהברכות ראויות ליעקב. ולכאורה מהו הספק מי הוא הדובר אליו, הרי תלוי הדבר מהו הסימן העדיף, מישוש או דיבור?
אומר הרמב"ן אולי היו האחים האלה דומים בקולם ולכך אמרו (ב"ר סה יט) כי הקול קול יעקב דבריו שמדבר בלשון רכה ומזכיר שם שמים. או שהיה משנה קולו לדבר כלשון אחיו כי יש בבני אדם יודעים לעשות כן. ודברי הרמב"ן תמוהים כי אם שינה את קולו לדבר כעשיו, מדוע לא שינה אף את סגנון דיבורו וידבר כעשיו והיה בטל החשש? למדים אנו שלחקות את עשיו בבגדיו עוד אפשר, אך להיות ממש אישיות כמותו, לזה יעקב לא הסכים, ואולי אף לא היה מסוגל.
וכיון שנסתפק יצחק "ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת ויברכהו". ולכאורה שיקרא יצחק לעבד או לרבקה שיאמר לו מי הוא הדובר לפניו, ומדוע "ויברכהו", ושמא יברך את מי שאין הוא חפץ? אלא שאמר יצחק יש כאן ספק השקול מי הוא זה שלפניי, אך ברכות אלו אינם שלי, ברכותיו של מקום הם, ואראה אם תהא השראת השכינה, הרי שלו ראוי הברכות.
וכמו שמצינו אצל יעקב בבואו לברך את בני יוסף אמר (בראשית מח ח ט) "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה. ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם". תמוהה שאלתו מי אלה. הרי גר בבית יוסף וידע מי הם, ומה שאלה זו מי אלה? מבאר רש"י: בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה. ויאמר מי אלה. מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה. ונצרך יוסף להתפלל עד שזכה ובירכם יעקב. כך אמר יצחק שאין ברכה זו מעימי, והקב"ה הוא המברך, ואנסה לברך ואם תשרה שכינה, הרי שזהו הראוי לברכות אלו[3].
ובירך יצחק ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש. יעבדוך עמים וישתחו לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ארריך ארור ומברכיך ברוך" – יצחק מברך בלשון טל השמיים ולא לשון גשם. מבאר רבי חנוך קרילנשטיין (קונטרס פסח עניין ד) שהגמרא בתענית (דף ד.) אומרת אמר רבי ברכיה אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן, שנאמר "ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו" אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר "אהיה כטל לישראל".
למדים אנו מדברי הגמרא שחלוק גשם מטל, שגשם תלוי בתפילה ולכך אינו קבוע, אך טל הינו דבר קבוע וחלק מסדר העולם, ולכך מבקשים בפסח דווקא תפילת טל, כיון שהוזכר בשם הפרקי דרבי אליעזר שבליל הסדר נפתחים אוצרות של טל, שזהו אף הטעם לכך שנתברך יעקב בדווקא ביום זה, כי ביום זה הברכות הם מהמקור העליון ואינו תלוי בתפילתנו, ומתפללים אנו להתנתק ממ"ט שערי טומאה ולהתחבר למקור ברכה זה, ולהתחדש בבחינת "חדש ימינו כקדם".
ברכת יצחק לעשיו
"ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו. ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה" מקשה רבי חיים שמואלביץ מדוע חרד יצחק, הרי לנתבאר ידע יצחק שלא יתכן לברך מלבד רצון הקב"ה, וכיון ששרתה עליו שכינה בברכתו, נמצא שבירך את הראוי, ומה יש כעת לחרוד בבואו של עשיו? מבאר רבי חיים שמואלביץ שאכן על הברכה לא חרד יצחק וכפי שאמר "גם ברוך יהיה", אך חרד יצחק על שחי בטעות בגישתו לעשיו, שחשב שראוי הוא להיות עזר כנגדו של יעקב, והראהו הקב"ה שאין ראוי הוא[4].
"ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי. ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי ויאמר הלא אצלת לי ברכה". טען עשיו לאביו הלא אצלת לי ברכה, ואף שברכת את יעקב, הלא כל מכירת הבכורה היא מחמת הבטחתו שרצונו בעולם הבא בלבד, וכיון שכעת לטש עיניו אף לעולם הזה, ממילא נתגלה שאף מכירת הבכורה הינה בטעות, ולכך בטל הכל, ומשכך "הלא אצלת לי ברכה", שהרי דין הבכורה הוא לי ועמה הברכות, ואחר שהיית מברכני, ודאי היית משאיר ברכות ליעקב הצדיק, ואז היית מברך אף את יעקב, ולכך ברכני לכל הפחות את הברכה שהשארת עבורו?
עונה לו יצחק: "ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני. ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני אבי וישא עשו קלו ויבך". – נתתי לו הכל ומה אתן לך? וענה עשיו ברכני גם אני והחל לבכות, ואז "ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל. ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך". מקשה הבית הלוי הרי "משמני ארץ יהיה מושבך" הוא כברכת יעקב "ויתן לך האלוקים מטל השמיים ומשמני ארץ", והיאך בירך יצחק את עשיו בברכתו של יעקב?
מבאר הבית הלוי שלשון הפסוק "ויען יצחק אביו ויאמר אליו", אין לשון הפסוק שנתברך עשיו מפי יצחק. אלא רק ענה לו יצחק לדבריו "הנה משמני הארץ יהיה מושבך", הרי שאמר יצחק אמנם משמני הארץ של יעקב, אך מה חפץ יש לו בהם, ולכך מה לך שהוא בעלי הארץ, ולכך בפועל הארץ תהא "מושבך" – תהא ברשותך, וזהו רצונה של רבקה שהשימוש יהא אצל עשיו כפי הראוי לו, אך שיינתנו הברכות ליעקב והוא יהא בעלי הארץ, וזהו "הקול קול יעקב והידים ידי עשיו", שיעקב בקול התורה מחזיק את הטוב שיהא בו כל טוב, וידי עשיו נוטלין ממנו את כל הטוב. אך ליעקב ייעד יצחק ברכה הראויה לו (בראשית כח ד) "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלקים לאברהם", הרי שיצחק סבר שליעקב ראויה יותר ברכת אברהם שהיא ארץ ישראל.
ואמרה רבקה ליעקב שיביא ליצחק שני שעירי עיזים אומר הילקוט שמעוני גדיי עזים טובים – טובים לך טובים לבניך. טובים לך – שעל ידיהם אתה נוטל את הברכות. טובים לבניך – שעל ידם מתכפר להם, דכתיב: כי ביום הזה יכפר עליכם. ולכאורה הרי הביא יעקב את הגדיים בליל הסדר, ומה שייכותם לכפרת יום הכיפורים?
והם הם הדברים. רצתה רבקה שיקח יעקב את הברכות ויזכה בעולם הזה, אך עשיו בתקפו וגברותו יטול כל חמודות העולם בזרוע, וכיון שאם אין ראוי לישראל לזכות בעולם הזה, אין עניותם כפרה להם, אך כיון דשלהם הוא, וגזול הוא מידם, יתכפרו בעניותם על שנגזלה מהם עשירותם.
אך יצחק חשב שיזכה עשיו בכוח צאצאיו להיות הזבולון של יששכר, וכדברי הזוהר "כי ציד בפיו", שהרגיש יצחק בפיו של עשיו את שמעיה ואבטליון ורבי מאיר ואונקלוס הגר שיצאו מעשיו, וחשב שבזכותם יזכה עשיו אם יזכה בעולם הזה להיות הזבולון של יעקב, אך רבקה ראתה בנבואה שהעולם הזה צריך להיות בבעלותו של יעקב, ובשימושו של עשיו, וזהו השעיר לעזאזל שנותן שעיר משלנו לארץ גזירה, ומכיון שנגרע משל ישראל, יתכפרו עוונותיהם.
העולה לדעת המלבי"ם שאין בכוחו של יצחק לברך את יעקב בברכת אברהם שהיא ארץ ישראל, ותלוי בזכותם של העם, ולכך בירך יצחק רק ברכות העולם הזה, וסבר יצחק שמתאימות הברכות לעשיו כדי שיחזור בתשובה ויפרנס את יעקב בעולם הזה, ויזכה לעולם הבא, אך רבקה קיבלה בנבואה שעתידות הברכות ליעקב כדי שיקח עשיו מחלקו של יעקב, ולכך נתאמצה לצוות את יעקב לקחת את הברכות.
דעת הגר"א שיכל עשיו לזכות בעולם הבא
אמנם דעת הרמב"ן (בראשית כז ד) שהיה בדעתו לברך אותו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ ולהיות הוא בעל הברית לאלקים כי הוא הבכור. וכדבריו כתב הרשב"א (שו"ת חלק א תשובה קלד) על כן כשבירך יצחק את יעקב שלא מדעתו ונתן לו את הברכות דכתיב "ויתן לך אלוקים מטל השמים ומשמני הארץ", מיד זכה יעקב בברכת אברהם שהיא ירושת הארץ ולא יכל ליתנה לעשיו, והוא אמרו "ולא איפה מה אעשה בני". וביתר ביאור כתב הגר"א (בביאורו לחד גדיא) כלל גדול אצלנו שכל הטובות שהיו ושיהיו עוד בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, את כולם ירשנו מאבותינו בעת שבירך יצחק את יעקב, ולולא הברכות חסרנו את כל, והכל היה לעשיו.
ולדבריהם לולא שלקח יעקב את הברכות היה זוכה עשיו אף בעולם הבא, ודלא ככל האמור שיכל עשיו לזכות רק בעולם הזה, אך עולם הבא וארץ ישראל הגיעו ליעקב אבינו עקב צדקתו.
לקיחת הברכות בימינו
ומגיעים ברכות אלו עד ימינו אנו. אומר הזוהר (חלק ג צט ב) ביום ראש השנה יוצא יצחק לבדו וקורא לעשיו שיטעים לו התבשילין של כל העולם כל אחד לפי דרכו, שהרי על השעה ההיא נאמר "ותכהין עיניו מראות" שיוצא ממנו מי שמחשיך את הבריות, והוא שוכב על מיטת הדין וקורא לעשיו ואומר "צודה לי ציד ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי", ורבקה אמרה אל יעקב בנה אהוב נפשה, בנה אהובה שנמסר לה מיום שנברא העולם, והיא מצווה לו שיתעורר הוא באותם מטעמים שלו, ויעקב מתעורר מלמטה מתלבש בתפילות ובקשות, והקול קול יעקב עולה בשופר, ויעקב מתעורר אל יצחק ומתקרב אליו, "ויגש לו ויאכל", ואז "וירח ריח בגדיו", שהם הבקשות והתפילות העולות.
"ויברכהו", ונח הרוגז ושמח הלב והכל הוא רחמים, וכל אותן הגבורות ורוגז שהיה מוכן נתפזר ולא נמצא, וישראל יוצאין מן הדין בשמחה ובברכה, "ועשיו אחיו בא מצידו" טעון במעשי העולם הזה לקטרג, וחידד לשונו לטעון טענות ומזמן עדים, "ויבוא לאביו ויאמר קום אבי", שיתעורר בדיניו על המעשים הרעים אשר מצא, "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד", כי לא היה יכול להיפרד מברכתו של יעקב, "ויאמר מי איפה הצד ציד" בכמה תפילות ובקשות", "ואוכל מכל בטרם תבוא גם ברוך יהיה".
ואז יצעק עשיו צעקה גדולה כי ראה שלא פעל כלום, "וישטום עשיו את יעקב", ללכת אחריו ולקטרג אחריו תמיד, ויעקב הולך באותם הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים, ובורח להנצל ממנו וחוזר בתשובה, ויושב בתענית עד יום הכיפורים, ואז יודעים ישראל ש"עשיו בא ועמו ארבע מאות איש" כולם מקטרגים המוכנים לקטרג עליהם, ומייד "וירא יעקב מאד" ומרבה בתפילות ובקשות, עד שנוטל עצה ואומר "אכפרה פניו במנחה", ואז נהפך עשיו למגינו של יעקב.
ויעקב אינו רוצה לא דובשו ולא עוקצו, ואמר "עד יעבור אדוני לפני" עד נעילה שאז נפרד מהעם הקדוש, והקב"ה מוחל לעוונותיהם ומכפר עליהם. כיון שנוטל המקטרג את המנחה ונרד מהם, רוצה הקב"ה לשמוח עם בניו, מה כתוב? "יעקב נסע סוכותה ויבן לו בית" כיון שישבו בסוכות הרי ניצלו מן המקטרג, והקב"ה שמח בבניו. אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא.
ומבואר בדברי הזוהר שבכל שנה ושנה מתחדש הדין בין יעקב לעשיו מי הוא חבל נחלתו של הקב"ה שבו יוכרע מי יזכה בשני העולמות, ואחר שזכה יעקב בברכות, מובטח לנו שנזכה בדין זה.
ונראה להעמיק בדבר. "וירח את ריח בגדיו". אומר המדרש שנכנס עמו ריח גן עדן. דבר אחר ריח בוגדיו. מבאר רבי שלום שבדרון שדבר אחד הוא. בגד מקורו מלשון בגידה, שבגד אדם הראשון באוכלו מעץ הדעת, ולכך נזקק לבגד שיכסה על הבגידה, וללבוש שהוא לא בוש, מלשון שאינו מתבייש. ומשכך מהות הבגד היא עונש.
ולמה הדבר דומה? לידיד המלך שגונב לאזני המלך שקושר קשר להורגו, ובירר המלך ונמצא כן הדבר, וחרה בעיניו להרגו מפני ידידותם, אמר המלך לידידו איני חפץ להרגך, אמור לי במה להענישך? אמר לו הידיד: אמת חטאתי ומגיע לי בעונשי תליה, אך אנא המר לי את עונשי לכך שכל ימי, וימי זרעי אלך עם חבל תליה לצווארי, וכך אזכור את חטאי, הסכים המלך, וכך היה הדבר למשך הדורות, ובמשך הזמן נשתכח הדבר ושכללו הצאצאים את העונש אם בדיקוק החבל או בקישוטו, עד שנעשה לעניבה, וכשתשאל מדוע הולכים האנשים עם חבל לצווארם? יאמרו העם שזה מפאת חשיבותם, ומשפחת נסיכים הם, והדורים הם בעניבה. כך אנו הלבוש נועד לעונש, על חטאו של אדם הראשון, ואנו משכללים אותו ברדיפה אחרי היופי והאופנה.
ומהו הבוגדים? אומר הילקוט שמעוני (רמז קיג) וירח את ריח בגדיו – ריח בוגדיו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות. יוסף משיתא – בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחלה. אמור לו כנס, ומה שתוציא שלך הוא. נכנס והוציא מנורעה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בו, אלא כנס פעם נוספת, ומה שאתה מוציא שלך הוא. ולא קבל עליו. נתנו לו מכם שלוש שנים, ולא קבל עליו. אמר: לא די שהכעסתי לאלוקי פעם אחת, אכעיסנו פעם שניה?! ומה עשו לו? נתנוהו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו, והיה צווח: ווי לי שהכעסתי את בוראי.
יקום איש צרורות בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרידה, שהיה רוכב על סוס בשבת, וראה שלוקחים את דודו להריגה. אמר לרבי יוסי תראה את הסוס שנתן לי אלוקי, וראה את הסוס שנתן לך אלוקיך. אמר לו רבי יוסי אם כן לעושי רצונו, קל וחומר למכעיסיו. נכנס בו הדבר כארס של עכנאי, הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות ב"ד: סקילה שרפה הרג וחנק. מה עשה? הביא קורה ונעצה בארץ וקשר בה חוטים והקיפה גדר ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע. נתלה בקורה נפסק החוט ונחנק, קדמתו חרב, ונהפך עליו גדר, ונשרף. נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מטתו פורחת באויר. אמר: אוי לשעה קלה קדמני זה לגן עדן.
ומשכך יתבאר מדוע לא אמרה רבקה ליצחק שקיבלה בנבואה שיעקב הוא זה שראוי לברכות, וכן מדוע יצחק לא קיבל נבואה זו. ולנתבאר אם היה יודע יצחק שצריך לברך את יעקב, לא היה לובש יעקב את בגדי עשיו ואז לא היה יצחק מריח את ריח הבוגדים, וכיון שנעשה הדבר בדרך הסתרה ונצרך יעקב ללבוש את בגדי עשיו, ממילא כלולים בברכתו של יצחק אף הבוגדים, ובכך מקבלים הם כוח לשוב לעם ישראל, וכפי שביאר הגר"א שללא ברכותיו של יצחק אין בידינו מאומה, ואם כן דרך זו של הסתרה בדווקא הייתה, שיזכו כל ישראל כאשר הם מתעלים לשוב בתשובה.
למדים אנו שכל אדם באיזה מצב שלא יהיה, שלא יאמר לעצמו אני לא שייך.
לכל אדם יש את האפשרות, ויכול להתקדם ולהתעלות.
ה' יעזור שנזכה כל אחד ואחד לעלות כמה שיותר
ולגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.
[1] ואכן יש שהקשו איך סמך יצחק שלא יאכילנו נבילות וטריפות? ולומר שמחמת רצון עשיו בברכות יאכילנו כשר, נסתר מביאור רש"י (בראשית כז ה) לצוד ציד להביא. מהו להביא, אם לא ימצא ציד, יביא מן הגזל. ומוכח שלא חש עשיו מלחטוא בבואו להאכיל את אביו.
[2] עוד יקשה שכתוב ששניהם התרוצצו "ויתרוצצו הבנים בקרבה", אך מדברי רש"י מתבאר שבכל פעם, אחד אחר התרוצץ? אך יש לומר שבבנייה מודרנית בית הכנסת דומה לכנסיה, ובאותו המקום כל אחד חשב שזהו המקום שלו.
[3] ואחר זאת "ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' ". מבאר רש"י והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן. ולכאורה מהיכן ידע יצחק מהו ריח גן עדן. ויש שביארו שאחר העקידה הריח את ריחו של גן עדן, ויש אומרים שאחר העקידה שהה שלוש שנים בגן עדן
[4] "כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי". צעק עשיו צעקה גדולה ומרה ברצותו לקבל את ברכת אביו, ולתקן זעקתו שבאה מפנימיות הלב, נצרך מרדכי (אסתר ד א) "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדלה ומרה".
ג' כסליו תשפ"א