משרתי ה'

יעקב אבינו נטל מעשיו את הברכות ואת הבכורה. אמנם, אף לאחר נטילתן לא הסכים לכך הקב"ה לאלתר, אלא על הברכות קיבל הסכמה בשובו לארץ ישראל כמו שאמר לו שרו של עשיו לאחר שנלחם עמו בנחל יבוק (בראשית לב כט) "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ואם אנשים [עשיו ולבן] ותוכל", ופרש"י "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה כי אם בשררה וגילוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית א-ל ומחליף את שמך ושם הוא מברכך ואני אהיה שם, ואודה לך עליהם". ואילו על הבכורה לא הסכים לכך הקב"ה אלא כמה מאות שנים לאחר מכן סמוך ליציאת מצרים, כשאמר הקב"ה למשה (שמות ד כב) "ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה וגו' ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל" הביא רש"י בשם המדרש (ב"ר סג יד) "כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו".

וכשנתבונן בדברים עולה תמיהה גדולה. דאצל מכירת הבכורה, כל סיבת קנייתה מעשיו הייתה עבור מטרה רוחנית כמבואר ברש"י עה"פ (כה לא) "מכרה כיום את בכורתך לי" – "לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקדוש ברוך הוא", ומלבד זאת עשיו באותה עת יצא לתרבות רעה עד שהוצרך הקב"ה לסלק את אברהם אבינו חמש שנים טרם זמנו בכדי שלא יראה את בן בנו יוצא לתרבות רעה. ובאותו היום עבר עשיו על חמש עבירות חמורות (כמבואר בגמ' בב"א טז ב), ולמרות שתפקיד הבכור להוות דוגמא אישית לשאר אחיו, בכל זאת מעל עשיו בתפקידו ופרק מעליו כל עול. ומנגד יעקב אבינו ערך מכירה כדת וכדין בלחם ונזיד עדשים ועורך הסכם ברור ביניהם כמו שכתב רש"י עה"פ (כה לא) "מכרה כיום את בכורך לי" – "כיום שהוא ברור כך מכור לי מכירה ברורה" ואף לאחר המכירה מעידה התורה (פס' לד) "ויבז עשו את הבכורה", ולאחר כל זאת לא הסכים הקב"ה עם המכירה אלא רק סמוך ליציאת מצרים.

ומאידך, לגבי נטילת הברכות, שעשיו מעולם לא מכרם ליעקב, ולא עוד אלא שיעקב נטל בלא רשות את בגדי החמודות של עשיו ואף השתמש בזהות בדויה, ורימה בכך את יצחק שייעד את הברכות לעשיו בעבור הכיבוד אב שעשה, ועשיו אכן כיבד את אביו מאוד עד שחז"ל העידו עליו שגדולי התנאים לא הגיעו לחצי כיבודו (ב"ר סה יב) ומנגד יעקב אבינו נתבע על חסרונו בכיבוד אב ואם (תנחומא וישב ה ועוד), ובכל זאת הקב"ה הסכים עם הברכות לאחר זמן קצר. ומעתה תמוה שגבי הבכורה שכל רצונו של יעקב היה ברוחניות ועשה מכירה כדין, ואף עשיו לא היה ראוי לה, ובכל זאת לא זכה בא אלא לאחר זמן מרובה ביציאת מצרים, ומאידך, הברכות הגשמיות שבאו בדרך של גניבה ורמאות ועשיו לא ויתר עליהם ואף היה לו זכות כיבוד הורים לקבלם, הסכים עם כך הקב"ה זמן קצר לאחר מכן.

והביאור בזה, שכדי לזכות בדבר האדם צריך להוכיח שהוא ראוי לכך. והנה, לגבי נטילת הברכות כיון שהיה יעקב ראוי לאותו שפע גשמי, הסכים על כך הקב"ה בסמוך לכך. משא"כ כדי לזכות בכהונה להיות משרת ה' יש לבדוק את מידת ה'נאמנות' של המקבל האם אכן דבק ונאמן לקב"ה בכל מצב. ובחינת הנאמנות של האדם אינה נמדדת בזמן שלווה והארת פנים אלא רק בזמן קושי צער והסתר פנים. ומטעם זה נבחרו שבט לוי להיות משרתי ה' לפי שהיו נאמנים לקב"ה בכל מצב, הן בזמן השעבוד הנורא במצרים שלא פסקה מהם ישיבה, והן בחטא העגל שהיו הם היחידים שלא נסחפו אחר העם לעבדו, וכיון שהיו נאמנים ומסורים גם בזמנים קשים ובסביבה רעה, זכו להיות משרתי ה', ומטעם זה כאשר הקשה משה לדבר עם פרעה ניטלה ממנו הכהונה (זבחים קב א). לפי שהכהונה יסודה להיות "משרת ה", והשירות המושלם הוא נאמנות מוחלטת לדברי רבו בלא לטעון אחריו מאומה, וכיון שהקשה משה לפני ה' גילה שאינו ראוי לשמש בכהונה, ולכך ניטלה ממנו וניתנה לאהרן, שעליו הדגישה התורה כמה וכמה פעמים "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' את משה" ופרש"י "להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל", וזוהי מעלת אהרן ובניו שמחמתה זכו בכהונה.

ובכך מתבאר היטב מדוע לא חתם הקב"ה על הבכורה ליעקב עד סוף גלות מצרים. לפי שעל אף גדלותו של יעקב וריבוי צרותיו, מכל מקום זכה הוא תמיד לגילוי שכינה וברכה בכל אשר פנה, וכדבריו ליוסף (בראשית מח טו) "אלוקים הרועה אותי מעודי ועד היום הזה המלאך הגואל אותי מכל רע" וכפי שאמר ללבן (שם ל ל) "ויברך ה' אותך לרגלי" ומלאכי ארץ ישראל וחו"ל ליוו אותו תמיד, ועוד ניסים רבים נעשו עימו כמבואר במדרשים. ובזמן גילוי שכינה והארת פנים אי אפשר לבדוק את מידת ה'נאמנות' של האדם, ולפיכך בחייו לא זכה יעקב בברכות, ורק לאחר גלות מצרים שנשארו בניו נאמנים לקב"ה, ששמרו את ברית אברהם אבינו ומלו את בניהם (תנא דבי אליהו כג), ושמרו על טהרת משפחתם, ושמרו עצמם בנפרד בשמם לשונם ולבושם, והוכיחו עם ישראל שאף בזמן הסתר פנים וצרות גדולות אין הם נוטשים את הקב"ה, או אז העניק להם הקב"ה את מתנת הכהונה וחתם עליה.