השיעור השבועי: פרשת חיי שרה

מה' יצא הדבר

ארבעה הן ששאלו שלא כהוגן

דרך העולם שאחר פטירת הצדיק הולכים להתפלל על קברו. מנהג זה תמוה. בחיי חיותו של הצדיק מבקשים ברכה ממנו, ואין כל משמעות למקום הימצאותו, ואילו אחר מותו מקום גופו נהפך למקום תפילה? מבאר הגר"א (תיקוני זוהר ז) שעיקר השראת השכינה כשאין בית המקדש קיים היא בקברי הצדיקים שאין בהם זוהמת החטא המבדלת בינכם ובין אלוקיכם, כיון שהצדיקים בחייהם מזככים גופם, ומחמת חטא עץ הדעת אינם מגיעים לזיכוך גמור, ובמותם שאין בהם חיסרון זה של גוף הטבוע בו חטא עץ הדעת, והם כמצב התיקון השלם, חלה על מקומם השראת השכינה.

והנה תחילת פרשת חיי שרה עוסקת במות שרה ובקניית אברהם אבינו את שדה עפרון. ומדברי הגר"א מתבאר חשיבות מקום הקבורה. ותמוה הדבר מדוע מאריכה התורה רבות בתיאור מכירת שדה עפרון לאברהם אבינו, איזו תועלת יש לנו בידיעת כל פרטי המעשה?

ובטעם הדבר נראה, כשאלה זו יקשה אף בהמשכה של הפרשה. בתיאור השידוך הראשון בעם ישראל, שהלך אליעזר לחפש כלה ליצחק ממשפחת אברהם. ומביא רש"י (בראשית כד מב) יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים. ואף כאן תמוה מדוע האריכה התורה בתיאור כל פרטי המעשה?

ובילקוט שמעוני (רמז קז) כותב: ארבעה הן ששאלו שלא כהוגן לשלושה נתן להם כהוגן ולאחד נתן שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם וכלב ושאול ויפתח. אליעזר: (בראשית כד, יג יד) "והיה הנערה אשר אמר אליה". אילו יצתה אמה אחת והשקתו היה משיאה לבן אדוניו זמן לו הקב"ה כהוגן (בראשית כד, טו) "והנה רבקה יצאת". כלב אמר (שופטים א, יב) "אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה". אלו לכדה עבד אחד היה נותן לו את בתו" זמן לו הקב"ה כהוגן (שופטים א, יג) "וילכדה עתניאל בן קנז". שאול אמר (שמואל א יז, כה) "והיה האיש אשר יכנו", אילו יצא כושי אחד או גוי אחד או עבד אחד והכהו היה נותן לו בתו, זמן לו הקב"ה כהוגן (שמואל א יז, יב) "ודוד בן איש אפרתי", יפתח אמר: (שופטים יא, לא) "והיה האיש אשר יצא מדלתי ביתי" אילו יצא חמור אחד או כלב אחד היה מעלה עולה, זמן לו הקב"ה שלא כהוגן (שופטים יא, לד) "ויבא יפתח המצפתה והנה בתו יוצאת לקראתו".

מקשה רבי ברוך מרדכי אזרחי בספרו ברכת מרדכי מה בא המדרש ללמדנו באומרו שלשלושה ענו כהוגן ואחד לא נענה כהוגן? וביותר יקשה מדוע נענו אלו ששאלו שלא כהוגן, אם לא נהגו כהוגן בשאלתם, ואם נענו השלושה, מה נשתנה יפתח מהם שלא נענה כהוגן?

אמנם יש להוסיף שאף שארבעה שאלו שלא כהוגן, שווים השלושה שנענו בכך ששאלו בענייני שידוכים. אליעזר עבד אברהם ביקש שלא כהוגן לדעת מי היא המיועדת ליצחק, כלב ברצותו למצוא מי שיכניע את קרית ספר, עשה זאת על ידי שהציע לו את בתו, וכך שאול ברצותו למצוא את שיכניע את גלית, הבטיח למכהו את בתו. אך יפתח הבטיח קרבן תודה שלא כהוגן.

ומעתה יתבאר היטיב ביאורו של הברכת מרדכי. דרך הבקשה הראויה להם היתה שלא כהוגן, ואך ורק מחמת דרך זו זכו שהשיבו להם כהוגן. דהיינו כשהכריזו כלב ושאול שהמנצח יקבל את בתם לאשה, אין זה תמריץ או פרס לגבורתם, אלא אות היא שגמרו בדעתם שאין ביד אדם כוח להכניע במלחמה לולי שהקב"ה עוזרו, והתפללו לקב"ה יודעים אנו שאין לנו תקוה בלעדי רחמיך וחסדיך, ומכריזים אנו לעיני כל העם את אמונתנו באומרנו שהמנצח יזכה בבתי, כי גוי עבד או כושי לא יוכל לנצח במלחמה, ורק אדם הראוי להנהיג את עם ישראל ובכך ראוי הוא להיות חתן המלך, הוא שיכול להכניע את גלית או לכבוש את קרית ספר, וכיון שכוונתם בהבטחתם לתת את הבת למנצח, היא בדרך תפילה ואמונה, זכו ונענו כהוגן.

וכך ידע אליעזר עבד אברהם שלא יועילו ניסיונותיו ומבחניו לכלה המיועדת כדי לדעת מי היא הראויה להיכנס לביתו של אברהם. ואף כך נהג למעשה שאף שראה שעלו המים לקראתה לא נחה דעתו, ועד שלא השקתה לכל גמליו, לא השכיל להבין שזו השידוך ליצחק, הרי שידע אליעזר שארבעים יום קודם לידת הולד מכריזים בת פלוני לפלוני, וניסיון כזה או אחר לא יועיל לדעת האם זה השידוך המתאים, ורק תפילה תשפיע, אך השתדלות צריך דלא בשמים היא, ולכן עשה אליעזר לרבקה ניסיונות לדעת האם ראויה היא ליצחק.

אך יפתח, שאלתו היא נתינת קרבן עולה כהודיה לקב"ה, ואין בשאלתו ביטחון בקב"ה על הניצחון, ורק מונח בהבטחתו שאם ינצח יקריב קרבן הודיה, ובקרבן נצרך את השתדלותו המרבית כדי שיקרב כהלכה, וכיון ששאל שלא כהוגן ויכל להתחייב בקרבן שאינו ראוי, לכך נענה שלא כהוגן ויצתה בתו והוקדשה לקרבן, ואף שנהג שלא כהוגן יכל לתקן זאת, בהליכתו לפני אלעזר כהן גדול שיתיר לו נדרו, אך עמדה לו גאוותו ולא היתר נדרו, וקם וניצב ענשו על ששאל שלא כהוגן.

שידוכים – הכל נגזר מלמעלה

ובכך תתבאר הצורך בבקשתו של אליעזר. דלכאורה אחר פרשת העקידה אומר הפסוק (בראשית כב כ כד) "ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם הוא בנים לנחור אחיך. את עוץ בכרו ואת בוז אחיו ואת קמואל אבי ארם. ואת כשד ואת חזו ואת פלדש ואת ידלף ואת בתואל. ובתואל ילד את רבקה שמנה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם. ופילגשו ושמה ראומה ותלד גם הוא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה". ומבאר רש"י אחרי הדברים האלה. בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו אחר הדברים האלה, הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה. ובתואל ילד את רבקה. כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה.

מתבאר בדברי רש"י שהרהר אברהם אמנם זכיתי לעמוד בניסיון העקידה ובשחיטת האיל חשוב הדבר כאפרו של יצחק צבור על המזבח, אך למעשה לא זכיתי ולא הוקרב יצחק, ומדוע? אין זאת מפני שלא נשא ואינו משאיר אחריו זרע, ואם היה נשוי הייתי זוכה להקריבו לעולה, אמר לו הקב"ה לא היה ברצוני להקריבו לעולה כלל ואף אם היה נשוי לא היה קרב לעולה, ואין תלוי הקולר בצווארך על שלא נשה אשה, כיון שרק עתה נולדה רבקה בת זוגו, ולכך הובאה הפרשה ופירטה מי הם צאצאי נחור. ומשכך ידע אברהם אבינו מיד בלידת רבקה שהיא המיועדת ליצחק, ומדוע לא אמר אברהם אבינו כששלח את אליעזר חרן, לך תחפש את רבקה שהיא בת זוגו של יצחק, והוזקק אליעזר להתפלל שיעשה נס וידע מי זאת המיועדת?

הרי לנו שידעו אברהם אבינו ואליעזר כי הזיווג משמים, ואין צורך בידיעה זו או אחרת כדי לקבוע מי היא הכלה, ואין צורך להסתמך על הנבואה, ורק צריך להתפלל שלא לקלקל, ועד כמה שנבין שהכל מלמעלה, כך יהא הדבר בקלות. ואמר אברהם אבינו שהקב"ה יורה ויכוין דרכו של עבדו אליעזר לידע את מי להביא ליצחק, ולכך לא אמר אברהם לאליעזר שרבקה היא בת זוגו של יצחק.

אך השתדלות צריך. ולכך אמר אליעזר (בראשית כד יא יב) "ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערב לעת צאת השאבת. ויאמר ה' אלוקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם". בלשון הפסוק כתוב שהגיע אליעזר לחרן לעת ערב, ולמרות זאת מבקש "הקרה נא לפני היום". וכי כך הדרך שמבקש מהקב"ה שייעשה הכל מיד ובחפזה? ואכן אומר הרב מבריסק שלשונות הפסוקים הם שהכל אירע במהירות (בראשית כד יז כ) "וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך. ותאמר שתה אדני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת. ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו". הרי לנו שנתקבלה תפילתו ועוד באותו היום הקרה הקב"ה לפניו את רבקה.

וכך ביצחק שמביא אליו אליעזר את רבקה, ומספר לו את כל הניסים והנפלאות שאירעו עמו, וכדברי רש"י (בראשית כד סו) גלה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ (בראשית רבה ס טו), ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו, ואפשר להוסיף שסיפר לו שזכה לקיים את מצוות ביקור חולים והלווית המת מכיון שניסה בתואל אביה להרעילו ומת. אך יצחק לא מקבל את הדברים ומיד נושא את רבקה, אלא אומר רש"י (בראשית כד סז) ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (בראשית רבה ס טז). והרי לראות שנר דלוק מערב לשבת לערב שבת, זהו זמן של שבוע, ואם כך לקח שבעה ימים לכל הפחות מהגעת רבקה לבית יצחק עד שנשאה, הרי שאף יצחק בדק אם ראוי היא כשרה אמו, והדבר תמוה, יצחק ידע שזו בת זוגו על פי נבואה, ומה אלו ניסיונותיו לראות מי היא?

אלא שאכן זיווג מן השמים, ולא יועילו סימנים וניסים כראיה שזה הזיווג ראוי, ונצרך שתעשה מעשה חסד בגופה כדי לראות את גודל מעלתה, כדי יוכל לנושאה ולשמוח בה כשרה אמו, ולכך חיכה אליעזר שתשקה מים לגמליו, וחיכה יצחק לראות שצדיקה היא כשרה אמו, וזהו שהתפלל אליעזר יודע אני שזיווג מן השמים ולא יועילו כל תחבולותיי כדי לדעת מי היא באמת, לפיכך עשה עמדי חסד באומרי סימן שיתכן ואכשל בו ותבוא נערה שאיננה הגונה, אך כיון שזיווג מן השמים, תביא את הנערה הראויה ליצחק, ובכך ידעו שאין הדבר מקרה, אלא יד ה' היא שמכוונת.

בין השגחה למקרה

אך בלשון "הקרה נא לפני היום" מקשה הרב שמשון פינקוס בספרו תפארת תורה, מדוע התפלל אליעזר בלשון מקרה? וכן ברות שהלכה לאסוף מתנות עניים נאמר (רות ב ג) "ויקר מקרה חלקת השדה לבעז אשר ממשפחת אלימלך" ומהו לשון מקרה זה, הלא כך נתגלגל הדבר ונשאה בועז ונולדה מלכות בית דוד?

מבאר הרב פינקוס מקרה בלשון בני אדם כך הוא: עלה שנפל מעץ למקום פלוני. אך האמת שזו השגחה. יצאה הכרזה בשמים שלה פלוני יפול במקום פלוני, והלכה ההכרזה מעולם לעולם וממלאך למלאך שהמלאכים המה מדרגות מדרגות עד שהגיע למלאך הממונה על העלה והוא שהפילו במקום פלוני, זוהי השגחה. אמנם כתב החינוך (פרשת תזריע) שזהו רק בעלה שמטרת נפילתו היא כדי שהאדם יחליק ממנו, ולכך נצרך השגחה מיוחדת, אך מקרה נחשב, בנפילת עלה כתוצאה מטבעו של עולם, ועל נפילת עלה שכזו אין הכרזה מיוחדת שיווצר מעשה.

וזה שאצל אליעזר ורות במקרה היה הדבר. דביקש אליעזר שייעשה הדבר בדרך העולם שיפגוש את רבקה כבדרך מקרה, וכך גם נפגשה רות עם בועז בדרך מקרה, כי אם יוכרז הדבר בשמים שהולך להיווצר עם ישראל או מלכות בית דוד, יבוא השטן ויקטרג, לכך נעשה הדבר כבדרך מקרה שאז עשהו הקב"ה בכבודו ובעצמו ללא שליח, ולא שמע השטן וקטרג. ונמצא שגדול מקרה מהשגחה, שהשגחה היא הנעשה על ידי המלאכים, אך מקרה נעשה על ידיד הקב"ה בכבודו ובעצמו.

כסף קידושין – קיחה קיחה משדה עפרון

ויש בנותן עניין להוסיף נקודה נוספת. רבי לייב היימן בספרו חקרי לב מביא את דברי הגמרא בקידושין (דף ב.) מניין שאשה מתקדשת בכסף? ומבארת שלמדים זאת בגזירה שוה קיחה קיחה משדה עפרון. בקידושין נאמר (דברים כב יג) "כי יקח איש אשה", ובקניית השדה מעפרון נאמר (בראשית כג יג) "כסף השדה קח ממני" . ומוסיף רבי לייב היימן שאף מקור החיבור בין איש לאשה הוא הוא משורש לקח. האשה נוצרה (בראשית ב כא) "ויקח אחת מצלעותיו", ומשכך האיש ממלא את חסרונו ב"כי יקח איש אשה".

ומשמעות הדבר ששווים הם הלימודים. כפי שהאיש ממלא את חסרונו ב"כי יקח איש אשה", כך באיש נאמר (בראשית ג יט) עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת", הרי שאף באיש נאמר בלשון לקח, שנלקח מן האדמה ואלל האדמה ישוב. ומשכך שווים האשה והאיש שנלקחים הם אל מקורם. ולכך קידושי אשה בכסף נלמד מקניין שדה הקבורה שנעשה בכסף.

ובטעם הדבר, כי אכן שווים הם. האשה לוקחה היא מהאיש וארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזים מי היא בת זוגו, אך עליו לקדשה ולאוסרה כהקדש על שאר העולם, כך במערת המכפלה נתנסה אברהם אבינו בכך שקנה את השדה בכסף מלא אף שכל הארץ הובטחה לו, כדי שלא יערערו על המכירה, ויתרה מזו אומר בילקוט שמעוני ששרה קנתה את מערת המכפלה ביום השלישי למילת אברהם, דהיינו שלושים ושמונה שנה קודם לכן, ולמרות זאת קנה אברהם את השדה כדי שיוודע שמו עליה. ואף בשכם וירושלים לא הועיל כיבושם, ונצרך שיקנו בכסף מלא, שכם על ידי יעקב וירושלים על ידי דוד, וזה מחמת מעלתם שלא מועיל כיבוש בלבד, ונצרך שיוזיל מממונו כדי לזכות בקדושתם.

וזהו עניין המכפלה שכפולה בזוגות. שכאן נתגלה מהותה של קבורה. שנכתב הצורך בהספד ובקבורה ושבעת ימי אבילות, וזו העדות שעתיד המת לקום מקברו, כי אם תם מן העולם מדוע צריך לכבדו אף שמת, ראיה שעוד עתיד לקום לתחיה, ולכך נקברו בזוגות, לומר שאף לעולם הבא מוגדרים הם כזוגות, דלא נקנית האשה בגופה אלא גם בנפשה רוחה ונשמתה, וכפי שמצינו שבכה יעקב כשראה את רחל (בראשית כט יא) ומבאר רש"י לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה, ולכאורה מה שייך בכי על קבורה קודם שנשאו? הרי לנו מעלתה של קבורה, שבכה יעקב על שאין זיווגו שלם בכך שיקברו יחדיו.

ויתרה מזאת מצינו בדברי רבי יהודה החסיד שמקשה בצוואתו. אם נגזר על האדם מי היא בת זוגו, יתכן שנגזר שתהא זאת גויה, ומדוע נתבע החוטא שנשוי לגויה? ומבאר רבי יהודה החסיד שאכן זהו זיווגו. אך תלוי זיווגו בו. דהיינו אם ישמור מצוות יתגלגל הדבר ותתגייר, כי דרכם הרוחנית תלויה בזוגיותם, ואם האחד מתחזק תתחזק זיווגו כנגדו, ואם חס וחלילה תרד בדרגתה, אף הוא ירד בדרגתו, וכנתבאר שמהותם אחד, ובקידושין מתווסף שחלה קידושיהם לנצח, ואף לעולם הבא.

קבורה היא זריעת אדם השלם

ובדרך זו יתבאר נידון הגמרא בסנהדרין (דף מו:) אם קבורה היא משום ביזיון המת, או מטעם כפרה, ונפקא מינה כשאמר המת אין רצוני להקבר, ומטעם ביזיונו היינו מניחים אותו במקומו כי זהו רצונו, אך מטעם כפרה אין לנו לשמוע בקולו, ויקברוהו. ומביא הרב ברוך רוזנבלום שהיה פילוסוף בשם דיוגנס שציווה לתלמידיו שאחר מותו ישליכו את גופו על פני השדה, אמרו לו תלמידיו הלא יאכלו העורבים והכלבים את בשרך? אמר להם: תנו מקל בידי ואגרשם מעלי. אמרו לו: התוכל במותך לעשות כן? אמר להם: מכיון שאיני, מה אכפת לי אם יאכלו את גופי? ולכאורה טענה טובה הוא טוען, ומדוע ישנו יחס לגוף המצריך קבורה לכפרה?

מבאר המלבי"ם (תורה אור) ובמדרש אמר רבי אלעזר כמה דיות מושפכות וכמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב עשרה פעמים בני חת, ללמדך שכל מי שמברר מקחו של צדיק כאילו קיים עשרת הדיברות, כי מה שהאריכה התורה בקניה זו ובפרטיה, הוא כי אברהם השתדל בזה לנטוע בלב העמים פינה גדולה מפנות הדת, שהיא האמונה בהשארת הנפש ובגמול העתיד שיהיה בין לנפש ובין לגוף, כי גם הגופים ישיני אדמת עפר יקיצו ביום הדין הגדול, אלה לחיי עולם ואלה לדיראון עולם, ועתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהם היינו בגופים הגשמיים שהיו לבושים בהם בחיים הראשונים.

ועל כן צריך להכין לגוף המת מקום שם יקבר במקום נבחר, בין בני משפחתו ואנשים צדיקים, וכל זה היה כדבר זר לבני חת שחשבו כי מתים בל יחיו ואין עוד דין וחשבון בשאול, והקבורה אינה צריכה למתים רק לפי שעה משום ביזיון החיים ומשום הסירחון, ואחר כך היו מפנים הקבר, ועל ידי מעשה זה שהיה בפרסום, ואברהם נתן בעד המערה הון, נתייסד אצלם אמונה.

וכדבריו ביאר התשב"ץ כיצד החזיר אברהם בתשובה על ידי האשל בבאר שבע. דלכאורה כשנותר לעובר אורח ברירה האם לשלם הון תועפות על מסעדה במדבר, או שלברך לאלוקי ישראל, פשוט וברור שיברך לכל שיידרש, והעיקר שיפטר מתשלום, וכיצד הושרשה בכך האמונה בבורא יתברך? מבאר התשב"ץ שכאשר ראו האורחים שמבכר אברהם אבינו שיברכו לאלוקיו, ולא נטל מאומה על כל הוצאותיו, נתייסדה אצלם האמונה בבורא יתברך, כי כשאדם מוותר על הון רב בעבור עקרונותיו, זהו שמשריש שהצדק עמו, ובדרך שביאר המלבי"ם שכאשר ראו בני חת שמוזיל אברהם הון רב על הקבורה, נתייסד בליבם האמונה בתחיית המתים, כי אדם לא יוזיל מממונו סכום כה רב, על ביזיון המת וסירחונו, ראיה לאמונתו בתחיית המתים, הלכך ראוי לשים את הגוף במקום הראוי לו עד אשר יקיצו שוכני עפר. מכך יתבאר שאברהם אבינו אמר שרוצה אחוזת קבר, בהדגישו שאינו רוצה קבר שיתכן שהוא זמני, אלא רצונו באחוזת קבר למשפחתו ולנצח.

וכך מוכיח רבי משה שפירא זצ"ל מדברי הגמרא ביבמות (דף מו:) שאמרה (רות א טז) נעמי לרות כלתה: אסור לנו תחום שבת. ענתה לה רות: "באשר תלכי אלך". אמרה לה נעמי: אסור לנו יחוד. ענתה רות: "ובאשר תליני אלין". אמרה לה נעמי: אנו מצווים בשש מאות ושלוש עשרה מצוות. ענתה רות: "עמך עמי". אמרה נעמי: אסור לנו עבודת כוכבים. ענתה רות: "ואלוקיך אלוקי". אמרה לה נעמי: ארבע מיתות נמסרו לבית דין להרוג חוטאים. ענתה לה רות: "באשר תמותי אמות". סיימה נעמי: אף במומתים שני דרגות בתי קברות נמסרו לבית דין: ענתה רות: "ושם אקבר".

ולכאורה אחר שהסכימה רות לקיום כל המצוות ואף למיתות בית דין, מה הוסיפה לה נעמי שישנם שני בתי קברות בבית דין לכל חטא והקבר הראוי לו? מבאר רבי משה שפירא, נעמי באה ואמרה לרות כלתה: דעי לך שחלוק עם ישראל משאר העמים, החיים לא תמים במוות, ההיפך, העולם הזה הוא ההכנה לחיי הנצח שבעולם הבא, ואף בקבורה יש הזדככות, ולכך כפי דרגת האדם וחטאו, יקבע היכן ראוי הוא להיקבר, כי כשהגוף מסיים את תפקידו, יכולה הנשמה לצאת מכבלי חטא הדעת, ולהצטרף לתיקון השלם ולהיות כדרגת אדם הראשון קודם החטא.

ונמצא שכאשר קוברים יהודי ההסתכלות האמיתית הינה שאינו הולך חלילה לדרכו האחרונה, אלא יש כאן פעולת זריעה, והקבר הוא הרחם שבו נזרע הזרע וממנו תצא בימות המשיח צורת אדם שלימה ומתוקנת. העולה מדברנו שקבורה אינה טמינת הגוף בקרקע גרידא. אלא היא ביטוי להשארות הנפש, והכנת הגוף לחיי עולם הנצח, וזהו שרצה אברהם ללמד את בני חת, את האמונה בתחיית המתים.

התקומה של המכפלה

ומעתה יתבאר מהי מעלתה של מערת המכפלה. והנה אומרת הגמרא בבבא מציעא (דף פז.) כתיב "ואקחה פת לחם" וכתיב "ואל הבקר רץ אברהם" אמר רבי אלעזר מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים מנלן מעפרון מעיקרא כתיב "ארץ ארבע מאות שקל כסף" ולבסוף כתיב "וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר", מבארת הגמרא שלקח שקלים חשובים שלא כדבריו שיתננה חינם אין כסף.

וכנגד דיבורו של עפרון נאמר (בראשית כג יז) "ויקם שדה עפרן" וביאר רש"י תקומה היתה לו – שכנגד דיבורו של עפרון שאומר הרבה ועושה מעט, באה התקומה לידי אברהם שאומר מעט ועושה הרבה. ובטעם הדבר, למדים אנו מגופו של עניין שכתוב עפרן חסר וו, דהיינו שחסר ו' החיבור, כי חסר לו החיבור בין הדיבור למעשה, כיון שהאומר מעט צריך לעשות מעשה שיאמר שהיה כאן פעולה, אך המדבר יצא ידי חובתו בדיבורו, ואינו חש צורך לעשות את הדבר כדי שייאמר שהיה מעשה.

וזהו החילוק בין עפרון לאברהם אבינו. עפרון רק דיבר ולא עשה, אך לאברהם היה כוח דיבור מיוחד, ובגמרא בבבא בתרא (דף טז.) אומרת שלאברהם אבינו היתה תלויה בצווארו אבן טובה וכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא. מבאר רבי אייזיק חבר שהאבן הטובה היא כוח דיבורו של אברהם, ודברי האמונה שלו ריפאו את העולם. וכתוב בספר יצירה (פרק ו) שהקב"ה כרת עם אברהם שתי בריתות, ברית המילה וברית הלשון, ושווים הם בחיובם שכל תכליתם לא יהיו לבטלה אלא רק דרך הברית. ולמדים מכאן כוחו של דיבור מה הוא.

וזהו מהותה של הבריאה. וכדברי הרמב"ן באיוב (יא ו) על הפסוק "ויוגד לך תעלומות כחמה כי כפליים לתושיה", מבאר הרמב"ן שכל ענייני העולם כפולים הם בנגלה ובנסתר. דהיינו שכנגד כל חלק בעולם הגשמי, קיים כנגדו שורש בעולם הרוחני, וכנגדו קיים שורש עליון יותר, וכלשון הפסוק (קהלת ה ז) "כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם". וזהו המלאך שאומר לו גדל, שממנו מגיע כוח צמיחתו, וכך מצינו שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה שהוא שורשו.

וזהו המכפלה. האבות הקבורים במערת המכפלה, חייהם היו חיי מכפלה, ובכל ישותם היו בני עולם הבא בתוככי העולם הזה, אמנם בחייהם מחמת חטא עץ הדעת וזוהמת הנחש לא חיו לגמרי בעולם הבא, אך כשתם חיבורם לגוף זוכים הם למכפלה בשלימותה, ונמצא שמותם אינו שינוי גדול בחייהם, ורק נשתנה עיקר דירתם מהבית לעליה שעל גביו, וזהו המיוחד בדיבורו של אברהם אבינו. שנברא העולם בעשרה מאמרות, וכך מברכים אנו שהכל נהיה "בדברו", כך דיבורנו אנו בתורתו יתברך, "ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך", הרי שדיבור בדברי תורה שזהו הברית הוא כדיבורו יתברך שברא את העולם, וטעם הדבר כי כוח הדיבור מקשר את העולם הגשמי לשורשו הרוחני. ולפיכך מאריכה התורה במקחו של צדיק. כיון שדיבורים אלו של מכפלה הם, שמתחברים לשורשם העליון.

הלכך קיחה שבשדה המכפלה, היא היא הקיחה שבקידושי אשה. דשניהם לקיחה בדברים. וכלשון הכתוב (בראשית ב טו) "ויקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן", וביאר רש"י לקחו בדברים נאים. וכך האשה אינה מתקדשת בכסף בלבד, ונצרך שאף יאמר הרי את מקודשת, וכך במכפלה הקניין הוא כדי לחבר את הדיבורים שלמטה לדיבורים שבעולם העליון.

מעלתה של שרה אמנו

ומעתה יתבארו דברי הילקוט שמעוני (בראשית רמז רפב) "ואל הבקר רץ אברהם" ברח מלפניו למערת המכפלה. ולכאורה מדוע נתגלתה לאברהם מערת המכפלה דווקא בזמן שאירח את שלושת הערביים ביום השלישי למילתו?

אומר המדרש תנחומא שהספיד אברהם את שרה באומרו "אשת חיל". "זממה שדה ותקחהו" זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה שנאמר "ואחרי כן קבר אברהם את שרה", "נודע בשערים בעלה" כשביקש מבני חת תנו לי אחזת קבר. ובילקוט שמעוני (משלי לא) אומר "מפרי כפיה נטעה כרם", שנאמר "ויטע אשל" כמו ויטע כרם.

ומביא רבי יונתן דומב בספרו להעיר להורות ולהשכיל את דברי הרב דסלר שמאחורי כל איש גדול עומדת אשה גדולה. וזהו שכתוב שאברהם אבינו קנה את מערת המכפלה וכן שנטע אשל, אך לאמיתו של דבר זוהי יוזמתה של שרה שיצא לפועל בכוחו של אברהם.

וכך כתב בשפת אמת (חיי שרה תרנ"ו) מה שזכתה שרה למערת המכפלה… כי יש גן עדן תחתון ועליון, ובגן עדן עצמו יש חיצוניות ופנימיות, והכל תלוי בהכנת האדם בעולם הזה כפי שמברר במעשיו להיות תוכו כברו ומשתוקק תמיד להתדבק בפנימיות ובשרשו העליון, וזה מערת המכפלה התעברות והתדבקות בפנימיות ובשורש העליון, וכפי השתוקקות האדם כלל ימיו להתדבק בשורשו, כך מכין לעצמו מקום לאחר פטירתו… ושרה זממה שדה כל ימיה וזכתה למקום מובחר מכל המקומות.

ולהגיע לדרך עבודתה כתב רש"י (בראשית כג א) שני חיי שרה. כלן שווין לטובה. אומר רבי שלום שבדרון בספרו לב שלום וכיצד יכלו ימיה להיות תמיד לטובה, הלא נפקדה רק בגיל תשעים? וכך יקשה בפרשת ויחי שאף היא נקראת בשם חיים כפרשתנו שנקראת חיי שרה, אך עניינה היא מיתה, וכדברי רש"י (בראשית מז כח) ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, ומוסיף הבעל הטורים ויחי יעקב בארץ שלא חיה ימים טובים בלא צער אלא כמנין ויחי י"ז שנה משנולד יוסף עד שנמכר וי"ז שנה במצרים. ומשכך רוב ימיו שרוי בצער היה, וכיצד יתכן לומר שכולם שוין לטובה?

מייסד רבי שלום שבדרון שאין סתירה בדבר. שיכול אדם להצטער מחמת טבעו, ועם כל זאת שמחתו הפנימית שלימה כאילו שרוי בטובה שלימה, אם מכיר ויודע שזהו רצון הבורא שבראו. ולכך אף לא נתווסף לה שמחה בלידת יצחק, כפי שלא נצטערה קודם ללידתו, כיון שזהו רצון ה' ממילא כולם שוין לטובה בכל מצב שהוא. וכך ראינו אצל אברהם אבינו שהלך שמח עם יצחק בנו אף שידע שבדרכו לעוקדו לקרבן, כי חייו שוין לטובה, וכיון שידע שרצון הקב"ה שישחוט את בנו, שמח מכך שלא יהיה לו כמו מכך שיש לו בנו, כי זהו רצונו של מקום.

ובשולחן ערוך (סימן רכ"ב סעיף ג) פוסק חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפצה כדרך שמברך על הטובה, כי הרעה לעבדי ה' היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו ה', נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ה' שהיא שמחה לו.

וזהו שנתבאר במעלתה של המכפלה. שאברהם ושרה חיו את העולם הבא בתוככי העולם הזה, ולכך היה כוח בידם לשמוח בכל מצב שהוא בידיעה שזהו רצונו של מקום. והחלו את עלייתם בדרגה זו בהכנסת אורחים ביום השלישי למילה, שבעיצומו של הצער התאמץ אברהם אבינו להכניס אורחים. אף שיכל לומר שכעת הוא בעיצומה של השראת השכינה, אך אברהם אבינו מחמת השגותיו בעולם העליון עמל לחברם לעולם המעשה, ולחבר את העליונים וליישמם בתחתונים – בעולם המעשה, שעמל להכניס ערביים כאורחים ולא ראה בכך פחיתות כבוד וירידה מדרגתו הרוחנית. וזכו לגלות את מערת המכפלה, שהיא חיבור העולם התחתון לעליון. כי זהו הקושי. לא להשיג השגות בעולמות העליונים, אלא להגיע וראשך בשמים, אך מעשיך בארץ.

וכך מבאר רש"י (בראשית כד ז) שאמר אברהם אבינו ה' אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי. ולא אמר ואלוקי הארץ, ולמעלה אמר ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ, אמר לו: עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ. ומדברי רש"י למדים אנו שהרגיל אברהם אבינו בפי כל בריה את אלוקותו יתברך. הרי לנו שזו העבודה. אין די בעליה רוחנית גרידא, אלא הפעולות בעולם המעשה, והדיבור בצורה הנכונה והאמתית, הוא שקובע.

בפרשה זו ראינו שמתחבר העולם העליון לתחתון, והכל מושגח והכל מכוון, והכל נגזר. ועל כן תפקידנו בעבודתנו לעשות בכל מצב ובכל צורה. ולדעת שהכל מאיתו יתברך. וזו האמונה בתחיית המתים, לומר שאדם צריך לזכך את עצמו מכל זוהמת אדם הראשון, ואז ילך בתחיית המתים למקום של צמיחה שתהיה במהרה בימינו.

ונזכה לזה במהרה בימינו אמן.

כ"ה חשון תשפ"א

להאזנה לכל שיעורי הרב שוורץ לחץ כאן