לפני שאברהם אבינו נפטר, כותבת התורה "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק". בילקוט שמעוני [רמז ק"י] מביא כמה דיעות מה נתן אברהם ליצחק, ר' יהודה אומר בכורה, ר' נחמיה אומר ברכה וכו', רבי לוי בשם ר' חמא בר חנינא אומר שלא ברכו, אלא נתן לו מתנות.
ומסביר הילקוט למה לפי רבי לוי לא ברכו אלא נתן לו מתנות, ע"פ משל למלך שהיה לו פרדס ומסרו לאריס, ובפרדס היו שני עצים כרוכים זה בזה, אחד מהם היה של סם חיים, אך השני היה של סם המוות. הסתפק האריס, אם אני ישקה את העץ של סם החיים, זה יגרום שגם העץ של סם המוות יגדל, אך מצד שני אם לא אשקה את העץ של סם המוות, כיצד יגדל עץ החיים. לבסוף החליט האריס, 'הרי אני אריס של המלך, עלי לעשות את מה שטוב עבור המלך'.
והנמשל, אברהם אבינו קיבל כח לברך את דורותיו אחריו, אבל אברהם אבינו לא ידע מה לעשות, מכיון שהיו לו שני בנים, האחד צדיק והשני רשע, ואם הוא יברך את כולם, אז גם ישמעאל ובני קטורה יתברכו, אך אם לא יברך כלל, אז גם יצחק לא יתברך. ועל זה אמר אברהם אבינו לעצמו, 'מה שהקב"ה עושה בעולמו יעשה'. וכיון שמת אברהם אבינו, נגלה הקב"ה ליצחק בנו וברכו, וזהו שכתוב "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוקים את יצחק בנו".
למדים אנו מדברי המדרש, שמטרת האדם בעולמו הוא לעשות את רצון ה' בצורה שה' רוצה שיקרה, ולא שבן אדם ינסה לסדר את העולם כפי שהוא מעוניין שיקרה. ולא רק בגלל שלפעמים יש מצבים שאין האדם יודע מה לעשות, כי הוא מגיע לפרשת דרכים שכל חשבון עצמי שהוא יעשה לא יהיה טוב, אלא מכיון שאין אדם יודע חשבון שמים, ועליו להאמין שכל מה שהקב"ה עושה – לטובה הוא עושה, ועל כן האדם יעשה את רצון ה' בלבד, ומן השמים ירחמו ש"רצון יראיו יעשה".