הרב צבי שוורץחשיבות המעשה
בכוחו של מעשה האדם, למדים אנו מעמידתו של אברהם אבינו בניסיון "לך לך מארצך". שהרי בניסיון זה רבה התמיהה, מדוע יציאתו מארצו ומולדתו נחשבת כניסיון, הרי כבר היה בדרכו לעזוב את מולדתו מחמת ציוויו של אביו, ובפרט שבציוויו של הקב"ה לעזוב את ארצו ומולדתו נוספו ברכות רבות, המבטיחות שלא ינזק בכהוא זה, ותהא יציאה זו להנאתו ולטובתו, ומשכך מדוע נחשבת יציאה זו לניסיון? ונתבאר בשיעור הקודם שברכות אלו הם עצמם הניסיון, שיצא מארצו ומולדתו לשם שמים, מחמת ציוויו של הקב"ה, ולא מחמת ברכות אלו.
ובמעלתו של המעשה למדים אנו מהכנסת אורחים של אברהם אבינו, שמספרת הפרשה שטרח מתוך כאביו ורץ לספק את צרכיהם של אורחיו, אף שהם שלושה ערביים המשתחווים לאבק רגליהם, אך לא הוזכר שפתח קודם לכן אברהם אבינו אשל בבאר שבע במשך עשרים וארבע שנה, כדי שכל הולכי הדרכים יאכלו, ובבואם לומר תודה אמר להם אברהם אבינו, אמרו תודה לבורא העולם שמשלו אכלתם, וכך החדיר את האמונה בליבות העוברים ושבים. ולכאורה מדוע לא הוזכרו מעשיו אלה בפסוקים, הרי הקנאת חיי נצח לאורחיו, גדולה היא מהענקה לחיי העולם הזה? וביותר שאף האכלת האורחים, מטרתם להביאם לאמונה, ומדוע הוזכר עצם המעשה בלא תכליתו?
ונתבאר שאמנם גדולים מעשי קירוב הרחוקים, אך כשאדם טורח בגופו לקיים מצוות הכנסת אורחים, ומשפיל את עצמו לטרוח עבורם כטבח ומלצר גם יחד, למרות מעלתו וקדושתו, עד כדי "והוא עמד עליהם", שאף שסיפק להם כל צרכם, עומד אברהם אבינו עליהם לשרתם שמא יזדקקו לדבר מה, זהו קניין מעלת הענווה ושבירת המידות, שנבנה האדם עד שמגיע לשלימותו, ולכך נזכר בתורה בדווקא מעשה שבגופו, כי הכנעת גופו זהו הדרך שמרוממתו ומגדלתו, ולכך זכו בניו להשראת השכינה, וכדברי המדרש בשמות רבה (בשלח כה ד) "אתה מוצא כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו במדבר, הוא אמר יקח נא מעט מים על ידי שליח, והקב"ה נתן מים על ידי שליח".
ועיקרו של מעשה שבגופו הוא שעומד בניסיון שלא הורגל בו. וכפי שמצינו אצל לוט שמסר נפשו על הכנסת אורחים, אך בזכות הצלתו מהפיכת סדום ועמורה, מבאר רש"י (בראשית יט כט) "ויזכור אלקים את אברהם". מהו זכירתו של אברהם על לוט? נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גלה הדבר שהיה חס עליו, לפיכך חס הקב"ה עליו. מדברי רש"י נראה שזכות הכנסת האורחים של לוט אינה מספקת להצילו מן הפיכת סדום ועמורה.
מבאר המכתב מאליהו (חלק א עמוד 115 וחלק ג עמוד 132) בשם הסבא מסלבודקא שעקב שהכנסת אורחים טבועה בדמו של לוט מאברהם אבינו, אין די בזכות זו להצילו, כיון שזו מצווה שלא עמל בידיו להשרישה, אך לעמוד בניסיון ולא לומר שאברהם אבינו הינו בעלה של שרה, זהו ניסיון שלא הורגל בו, ועמד בו בכוחות עצמו, ולכך זכה מחמתו להינצל מתוך ההפיכה. ובדרך דומה כתב ב"משנת רבי אהרון" שניסיון שאינו פרי עמלו, אין שם העושה עליו, אמנם מקבל שכר על מעשהו, אך שיוגדר האדם בשם המעשה, נצרך שיהא המעשה פרי עמלו, ולכך כדי להינצל מתוך ההפיכה נצרך שיעמול בגופו לעמוד בניסיון. הרי לנו שמעשה בלבד אין בכוחו להגדיר את המעשה, כמעשה שבגופו שיטול שכר שלם על עמלו.
ברמב"ן (בראשית יב ו) מביא גדר נוסף במעשה. שכדי שיוכלו בני ישראל לצאת מגלות מצרים, ומשאר ארבע מלכיות, נצרך אברהם אבינו לרדת למצרים ולהיות תחת יד פרעה, כדי שאף בניו יוכלו לצאת מתחת יד מצרים, ואף נלחם כנגד ארבעת המלכים, כדי שיוכלו בניו להכניעם תחת ידם, עד שנזכה במהרה לצאת מהגלות האחרונה, מלכות אדום שהיא הגלות האחרונה, ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, הרי לנו שמעשה האבות נקבעו עבור העתיד, ומשכך העתיד קובע את העבר, ואף זהו בכוחו של מעשה שעמל בו האדם, שסולל בכך את הדרך עבור בניו.
ונמצא שמעשה שבגופו הוא שקובע את שם האדם. אך יתרה מזאת מצינו במשנה באבות (פרק ג משנה יב) שאומרת כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת. משמעות המשנה שאם יבוא אדם ויאמר רצוני ללמוד ואין רצוני לקיים המצוות, ודאי שנלמדו תורה, שהרי אין הדבר מגרע, לכל היותר אין חכמתו מתקיימת, ומאידך אם יזכה שמא המאור שבה יחזירנו למוטב
ומאידך אומרת המשנה באבות (פרק ג משנה כב) כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. והמשנה טעונה ביאור מדוע החכמה משולה לענפים, הרי החכמה היא עיקרם של המצוות? הרי לנו שהמעשה הוא העיקר, ולפיכך מבארת המשנה שללא ריבוי החכמה שמא יעמוד האדם במיעוט מעשיו, אך אחר ריבוי חכמתו יפרוק עול לגמרי, כי שרשיו קלושים, ולכך ודאי שלא נלמדנו תורה.
ובטעם הדבר מביא רבי יונתן דומב בספרו להעיר להורות ולהשכיל את דברי רבי נפתלי טרופ שאדם הלומד ואינו מקיים וחכמתו מרובה ממעשיו מצוי תמיד בשאלה קיומית, היאך אינך מקיים את המצוות אם יודע אתה את המעשה אשר ייעשה, ולכך מוכרח הוא להגיע אל אחת מהשתיים, להודות בכך שהוא בעל תאווה, גאווה, או עצל, וזהו הטעם שאינו מקיים המצוות, או שתעמוד לו גאוותו וימצא תירוץ לעצלותו באומרו אין המצוות מתאימות לדור כשלנו, ומתאימות הם לימי הביניים, ולכך אם חכמתו מרובה ממעשיו, יגיע בוודאי לכפירה, ורבה הסכנה בלימוד זה.
לפיכך כשאדם בא ללמוד שומה עלינו לבחון האם מתקדם הוא בקיום המצוות על ידי לימודו. כי אם הוא מבין ויודע וממשיך בשלו, יגרום הלימוד להיותו כופר גדול מקודם לכן, כדי לסלק את מצפונו מדוע אינו שומר תורה ומצוות. ומעתה למדים אנו שעיקר גדול הוא המעשה, והוא שיקבע את דרגתו של האדם.
משכך, תקשה הפרשה מראשיתה ומסופה. הנה עיקר ניסיון העקידה הוא בהסכמת אברהם אבינו להקריב את יצחק בנו שעליו אמר לו הקב"ה (בראשית כא יב) "כי ביצחק יקרא לך זרע" לקרבן, ואחר שעמד בניסיון אומר לו המלאך (בראשית כב יב) "אל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", ומבאר רש"י אמר רבי אבא, אמר לו אברהם, אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקב"ה, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו. מדברי רש"י למדים אנו שרצה אברהם אבינו להקריב את יצחק לקרבן, אך אמר לו הקב"ה ניסיונך הוא לרצות להקריב על אף ההבטחה שבו יקרא זרע, ואחר שעמדת בניסיון, אכן ראוי אתה שבבנך יצחק יקרא לך זרע.
ומעתה מתוך הניסיון שנראה היה לאברהם אבינו שיכרת זרעו, דווקא ניסיון זה הוא שמעמיד את זרע בית ישראל בזכותו בכל הדורות. ולכאורה בעקידת יצחק על כל מעלתה, לא היה בה מעשה שהרי לא הוקרב יצחק לקרבן, ומשכך חסר העיקר שבעמל האדם. ומאידך בתחילת הפרשה מכניס אברהם אבינו את מלאכים כאורחיו, אך אין תועלת במעשיו, כי אין להם צורך בכל טרחתו, שכידוע אינם אוכלים.
והנה בביאור מדוע נתנסה אברהם אבינו במעשה העקידה אומר רש"י (בראשית כב א) אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:) אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני, לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב.
ונראה לבאר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים. דלכאורה יקשה השטן טוען מדוע לא הקריב אברהם אבינו קרבן תודה על לידת בנו, ומשיב הקב"ה אם הייתי מבקש לזבוח את בנו לא היה מעכב, ומה תשובה היא זו, הרי למעשה בשעת לידת בנו, לא הקריב קרבן תודה? וכן יקשה מדוע לא הקריב אברהם קרבן תודה? אלא שתשובת הקב"ה היא: אין זו סעודת הודיה על שזכה לחבוק בן, כי אז יקשה היכן קרבנות התודה, אלא זו סעודה על שזכה להמשיך את שושלת עם ישראל, שזו סעודה על שמחתו של הקב"ה, ואין צורך להוסיף בקרבן תודה, והראיה שאם זו שמחתו האישית ודאי לא יסכים להקריב את בנו, ומהסכמתו מוכח שכל שמחתו בבנו היא עבור שיש המשך לקב"ה בשושלת עם ישראל, אך כדי להוכיח זאת נצרך הקב"ה לנסותו. אך כיון שבניסיון זה נכלל יצחק בעצמו, לא ניסהו הקב"ה בשעת טענות השטן שהיה יצחק בן שנתיים, אלא חיכה לשעת הכושר שיצחק עצמו יסכים בדבר, וזה אירע בהיות יצחק בן שלושים ושבע שנה, שהגיע ישמעאל לבית אביו אחר שחזר בתשובה מרשעו, וזהו שאמר אברהם שאף ישמעאל הוא בנו יחידו שהוא אוהב, ואם הוא בנו שגורש מעמו ודאי לא עליו דיבר הקב"ה, ראיה שחזר ישמעאל לאביו, וכעת טען ישמעאל ליצחק שהוא צדיק יותר מפני שהסכים להימול, אמר לו יצחק מסכים אני להקריב את כל כולי לקב"ה אמר הקב"ה כעת אנסנו בניסיון העקידה.
וכשניסהו הקב"ה שיעלה בנו לעולה, הוסיף וציווהו (בראשית כב ב) "אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך", דהיינו שניסהו הקב"ה האם ילך שלושת ימים אל ארץ המוריה, וכשיגיע יהא בשמחה שיוכל לקבל נבואה לדעת היכן מקום ההקרבה, או שיהרהר ויצטער על עקידתו של יצחק בנו, ולא יוכל לקבל נבואה, אך אברהם השכים בבוקר לחבוש את חמורו[1], ולקח עצים לעולה מביתו, כי חשב שמא לא יהיה עצים ראויים להקרבה ללא תולעים בארץ המוריה, ולכן לקח עמו כל הדרך אף עצים, וליווהו בדרכו ישמעאל ואליעזר, וכשהגיעו לארץ המוריה ראה אברהם אבינו את המקום מרחוק, אך ישמעאל ואליעזר לא ראו, אמר להם אברהם אבינו עם הדומה לחמור שבו עם החמור, אומרת הגמרא ביבמות (דף סב.) שמכאן למדים שלעבדים אין ייחוס לאבותיהם, כחמור שכולו חמור ואין לו כלל מהות רוחנית, ולכך אין ראוי ישמעאל להיות ממשיכו של אברהם אבינו, ואף זה בא לו כתוספת לניסיון, לומר לו שישמעאל לא יוכל להיות הממשיך שלו, ולמרות זאת ציווהו הקב"ה להעלות בנו לעולה, אף שלא יהיה לו המשך.
ואחר כל הקשיים (בראשית כב ו) "וילכו שניהם יחדיו" מבאר רש"י אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו, היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר. ומהו שמחתו של אברהם? שידע שהולך לתקן הוא את מקום המקדש, ששם הקריב אדם הראשון קרבנות להכשירו למקום המקדש, ונתקלקל בחטאי דור המבול, ואף נח הקריב שם בצאתו מן התיבה, ונתקלקל בחטאי דור הפלגה, וכעת בעקידת יצחק הולך הוא להכשיר את המקום בשלישית.
ומביא רבינו בחיי שהוזכר בפסוקים ארבעה פעמים לשון שיח בין אב ובנו, (בראשית כב ז ח) "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני", "ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעלה"." ויאמר אברהם אלוקים יראה לו השה לעלה בני וילכו שניהם יחדו", ובא זה ללמדנו שניסה השטן לעורר רחמי האב על הבן, כדי לנסותו שיתחרט מרצונו לשחטו, אך ללא הועיל, אברהם אבינו הולך בתומו וצדקתו לשחוט את בנו.
ועתה אף אחר שהתוודע יצחק שהוא הקרבן, לא פגה שמחתו, ומבאר רש"י (בראשית כב ח) ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך להשחט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה. ואילו היה זה בימינו שאבא מבשר לבנו שהם בדרכם לשחוט את הבן, היו שולחים את הבן לטיפול רגשי כדי שיתאושש מהטראומה שהולכים לשוחטו,, אך יצחק קיבל זאת בשמחה, כיון שזהו רצונו של מקום.
ואחר כל התלאות והקשיים, הגיעו להר המוריה, עקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, נטל את המאכלת ובא לשחוט את בנו, אומר לו המלאך (בראשית כב יב) "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", ומביא רש"י אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום: כי עתה ידעתי. אמר רבי אבא, אמר לו אברהם, אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקב"ה, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו.
לכאורה יש כאן דין ודברים בין אברהם אבינו לקב"ה. אמר אברהם רצוני להקריבו, אמר הקב"ה "כי ביצחק יקרא לך זרע", ולכך צווית להעלותו למזבח אך לא להקריבו, אך אברהם עודנו עומד ברצונו להקריבו, וכך מצינו בהמשך הפרשה (בראשית כב כ) "ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם הוא בנים לנחור אחיך", מבאר רש"י בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אלו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו אחר הדברים האלה, הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה. ולכאורה מה הם הרהורים אלו, שישמח אברהם על שבנו נותר בחיים? למדים אנו שאף אחר שחלף מעשה העקידה, הרהר אברהם אם היו ליצחק ילדים הייתי זוכה ומקריבו על המזבח, ומשכך עדיין רצונו של אברהם לזכות להקריב את יצחק, וכיון שמנעו הקב"ה הלך והקריב איל.
ובכך יתבאר מה שאנו מתפללים בסליחות מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו, מי שענה ליצחק בנו על גבי המזבח הוא יעננו. ומה היא תפילתו, וכי התפלל שלא יהא עקידה ונתקבלה תפילתו, הרי כפי שנתבאר מהפסוקים, אברהם רצה שיהא עקידה? אך לנתבאר התפלל אברהם אבינו וכן התפלל יצחק שיזכו לקיים את מעשה העקידה, ואף שבסוף לא היתה העקידה, אך הקרבת האיל חשובה כעקידת יצחק בעצמו, וכפי שמבאר רש"י (בראשית כב יד) ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל דורות הבאים, בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה.
ומהו מהות האיל שהקריב אברהם תחת יצחק. מביא בפרקי דר' אליעזר (ל"א) רבי חנינא בן דוסא אומר אותו האיל לא יצא ממנו דבר לבטלה. אפרו של איל הוא יסוד שעל גבי מזבח הפנימי, גידיו של איל הם עשרה נימים של כינור שהיה דוד מנגן בהם [וזהו שנאמר (תהילים לג ב) "בנבל עשור זמרו לו", שיחודו של כינורו של דוד שהיו בו עשרה נימים, ולא כשאר כינורות שיש שבעה נימים], עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו, שתי קרניו של איל, שופרות, בשל שמאל נשמע קול הקב"ה על הר סיני שנאמר (שמות יט יט) "ויהי קול השופר", וקרן של ימין הוא גדול מן השמאל, ועתיד לתקוע בו לעתיד לבא בקיבוץ של גלויות שנאמר (ישעיה כז יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול".
והקשה הרמב"ן (שמות יט יג) ולא הבינותי זה, כי אילו של יצחק עולה הקריב אותו, והקרניים והטלפיים הכל נשרף בעולות (זבחים פה:). ומיישב הרמב"ן אולי גיבל הקב"ה עפר קרנו והחזירו למה שהיה. והקשה המהר"ל בגור אריה מה הקשה הרמב"ן וכי יש אדם בעולם שסובר שהשופר שיצא ממנו הקול במתן תורה, היה שופר טבעי, לפיכך אף אם נשרף האיל, הרי נשרף רק מה שהיה ראוי לשריפה, אבל מה שאינו ראוי לשריפה לא נשרף, ומפני כי האיל הזה הוא דבר שאינו בטבע, במה שנברא בין השמשות והוא בלתי טבעי, שאילו היה דבר טבעי היה נברא בששת ימי בראשית? וכן מבאר האלשיך (בראשית כב יג) שמרוח אשר נשב הוא יתברך על הארץ לתת לעולם חיות וקיום, שהיה מהתפשטות קדושת השבת, היה רוח של האיל.
ולכך קרנו של האיל גרם שיהיו במעמד הר סיני קודם חטא העגל בני חורין ממלאך המוות, וכדברי רש"י (שמות יט ד) שתקיעת היובל שהותר לעלות להר סיני, הוא שכנגד אילו של יצחק, ומשכך שקרנו של האיל שהוא נצחי, הוא שגרם שיהיו בני חורין ממלאך המוות, שהרי הוא כתקיעת שופר שלעתיד לבוא שיבטל המוות, כך בהר סיני תקיעת השופר גרמה לביטול המוות, ולא עצמותו של מעמד הר סיני.
ובטעם הדבר מבאר הפחד יצחק (ראש השנה מאמר כ) אחריתו של השופר הוא להיות שופרו של משיח. לא המשיח הוא שיחזיר לנו את כל הלוחות שנשתברו, ואת כל התורה שנשתכחה במשך כל הדורות, ולגבי שכחה זו כנסת ישראל דינה כזקן ששכח תלמודו, שכל השפע הגנוז הזה נמצא בידינו בתכונה של רושם, והחייאת הרושם, מרושם של חיות, לגוף החיות, נעשית על ידי השופר וזהו שופרו של משיח. ויסוד הדבר בעקידת יצחק שכיון שהקרבת האיל היא תחת בנו, ועד כדי שאפרו של איל הוא הוא אפרו של יצחק, ורואים אנו שרושם הקדושה של מחשבת העקידה הנשאר לאחר שעצם המחשבה נתבטל, הוא הוא שפעל. ומשכך התקיעה בשופר מעוררת את זכות העקידה, כי שם הוא המקור לכך שרושם הדבר נעשה בכוח המחשבה כקיום המעשה.
וכך מתבאר בפסוקים שאמר המלאך (בראשית כב יב טז) "ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו. ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים. ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך". קודם הקרבת האיל אמר המלאך שמעלת אברהם אבינו על שלא חשך את בנו מלהקריבו לקב"ה, אך אחר שהקריב האיל אומר המלאך "יען אשר עשית" – חשוב כמעשה העקידה. הרי לנו שהקרבת האיל חשובה היא כהקרבתו של יצחק עצמו, ולכך נחשב הדבר כאפרו צבור על המזבח.
ונמצא שכל מעלתה של מעשה העקידה, היא הקרבת האיל תחת יצחק, והיא שגרמה להחשיבו כאפרו הצבור על המזבח. ומשכך יתבאר מה היא מעלתה של הכנסת האורחים של אברהם אבינו אף שלמלאכים אין צורך בטרחתו המרובה, ואין כאן נהנה ממעשיו.
מבאר רבי משה שפירא (אורי וישעי ענין כ"א) בהכנסת אורחים ישנם שני מעלות. מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ומצוות "והלכת בדרכיו". מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים. והדגישה התורה שאברהם קיים מצוות הכנסת אורחים משום "והלכת בדרכיו", שהיא המדרגה היותר עליונה, שהוא כריתת ברית חסד עם הקב"ה.
דהנה כתב החזון איש באמונה וביטחון מעשה בחסיד אחד שרצה להכניס אורחים לשבת, אך שמח גם כשאחר זכה בהם באומרו העיקר שטוב לאורחים ואין צורך שיהא זה דווקא אני. אך אין זה כדרגתו של אברהם אבינו שישב בפתח האוהל לחפש אורחים, והרי מצב של כחום היום שאין הולכי דרכים, מפקיע מהצורך בהכנסת האורחים, כיון שלהם אין צורך. אלא דהכנסת אורחים שתי מידות להם. מחמת מידת הרחמים היא שהאורח יהיה מרוצה, ונוסף במידת החסד על פני מידת הרחמים, שמוסיף לאורח יותר ממה שיחסר לו, אך אברהם אבינו נהג במידת הכנסת אורחים מצד הנותן, כיון שרצה לבנות עצמו כצלם אלוקים ולהיות כדוגמא של מעלה אף שאין האדם שכנגדו סובל, ולכך חיפש אורחים אף כשלהם אין צורך.
וזהו כחסדו של הבורא יתברך, שאינו חסד של השלמת חסרונות הבריות. שהרי קודם שנברא העולם לא היה עם מי להיטיב, בריאת העולם היא כדי להיטיב עם ברואיו, וכך באברהם חיפש להיטיב עם האורחים, עד שהמציא לו הקב"ה שיהא לו את האפשרות להיטיב, וביותר שאומר באבות דרבי נתן (פרק ז) שאברהם שאל את אורחיו מה רגילותם לאכול, ונתן לו יותר מכפי רגילותם, כדי לזכות להיטיב ככל שיוכל יותר מהראוי להם.
ובפרט שהיו אלו מלאכים שאין להם צורך בטרחתו, וכל שאכלו הוא רק כדי לא לשנות מן המנהג, וכתב בילקוט שמעוני (פב) האומר שלא אכלו המלאכים אצל אברהם לא אמר כלום, אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שהטריח פתח הקב"ה פיהם ואכלו", הרי שכדי שיזכה אברם בהכנסת אורחים כראוי, נוצר למלאכים פה וקיבה, כדי שיווצר האפשרות שיהיו אורחיו, וזהו כעין חסדו יתברך שברא העולם להיטיב.
וכדוגמת חסדו של הבורא שברא עולם להיטיב, כך האדם קיבל כוח הולדה שבו הוא בורא חדשות ומביא חיים חדשים לעולם, עד שמרוב כמיהה להביא ילדים לעולם, אומרת הגמרא בנדרים (דף סד:) שמי שאין לו ילדים חשוב כמת, ובטעם הדבר מבאר רבי חייים שמואלביץ (שיחות מוסר תשל"ב מאמר לא) שכיון שאין האדם יכול להיטיב עם בניו, הרי הוא חשוב כמת, ונמצא שכיון שאינו יכול להידמות בכוחותיו לבורא יתברך, הרי חשוב הוא כמת, ומגודל מעלת הדבר, העמיד הקב"ה כנגדו כוח יצר חזק מאוד להשתמש בכוח זה שלא בתורת נותן, אלא להנאת עצמו ולהיות נוטל, שהוא בחינת ערלה, ולכך נכרתה ברית מילה בדווקא במקום כוח ההולדה, כדי להחליש את כוח התאווה, ואף להזכיר לאדם את היותו צלם אלוקים, ומטרת כוח זה היא להשפיע ולהיטיב בדומה לבוראו.
ולכך אחר שקיים אברהם אבינו ברית מילה, הביאה התורה שאירח אברהם אבינו מלאכים, לומר שכך יכל להתעלות עד כדי שנדמה לבוראו והיטיב במטרה להיטיב לאחרים, שזהו מטעם "והלכת בדרכיו", וזכה ונתבשר לו שראוי הוא לזכות לבן, שהוא כדי להיטיב לאחרים.
ובכך יתבאר עד כמה כוח הטבתו של אברהם. הקב"ה מגיע לבקרו ביום השלישי למילתו, ואברהם מצטער מדוע אין אורחים. ולכאורה כיון שיצתה חמה מנרתיקה לאורחים אין צורך בטרחתו באירוחם, ומה הוא מצטער, וכי אדם שאין צורך בו להציל אנשים, מצטער על שלא זכה במצווה? הרי שמח הוא על שאין זקוקים לשירותיו וכולם בריאים, כך אברהם אבינו שישמח שאין עוברי אורח הסובלים בדרך? וביותר שהרי האורחים אף לנו בבית אברהם, והיו אורחים מיום האתמול, ומקיים הוא מצוות הכנסת אורחים, ומה הצורך בשבתו בפתח האוהל לחפש אחריהם? אלא שאברהם אבינו צריך בכל יום לזכות באורח חדש, כי רצונו הוא להיטיב על ידי הכנסת אורחים, וזה שאינם צריכים, אינם מעניינו. אמר הקב"ה גדול צערו שאין אורחים מצער שיהא לו בטרחתו איתם ביום השלישי למילתו, ולכך הביא לו מלאכים בדמות ערביים.
ולמדים מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. ולכאורה אנו למדים זאת מאברהם אבינו, אך אברהם אבינו מהיכן ידע זאת? אלא שאמר אברהם אבינו מדוע הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, הרי בא הקב"ה בכבודו לבקרני ופטור אני מלהכניס אורחים? ראיה שאף במצב של הקבלת פני שכינה חייב אני בהכנסת אורחים, ולכך הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא יעברו עוברי אורח, אך לתקן עצמי אני צריך על ידי המעשה של הכנסת אורחים, הלך וישב בפתח העולם והמתין לאורחים.
וכך אומר רבי אהרון קוטלר שזהו עיקר הצלם אלוקים של אדם, להדמות לקונהו, ומה הוא גומל חסדים אף אתה, ולכך צריך לעמול עבור רעהו, דבכך בונה הוא את עצמו.
אומר השל"ה (פסחים תוספת עניין) שכל אדם צריך שלא יעבור עליו יום בלא שיעשה מעשה חסד, כי זהו תקונו, וככל שיעשה חסד עבור השני, ויבטל מעצמו עבור רעהו, וכאברהם אבינו שביטל עצמו עד כדי עפר ואפר, כך יזכה להתעלות ולהגיע לדרגה העוד יותר גבוהה.
ונזכה שעל ידי מעשנו נתעלה ונגיע לדרגה השלימה של חסד כדי להיטיב בלבד.
[1] אמנם מהו לשון השכמה וכי היודע שמחר ישחט את בנו יכול לישון בלילה שלפני? ומסתמא לשון השכמה הוא מלשון שנזדרז בבוקר.
י"ט חשון תשפ"א