הרב אליהו פורטנויהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
בהפטרת השבוע מסופר על תחיית המתים לבן השונמית. נשים לב, שלאחר שבנה מת, השכיבה אותו על מיטת איש האלוקים, ואמרה לבעלה שהיא הולכת לאלישע הנביא, ובעלה שואל אותה "מדוע את הולכת", הרי "לא חודש ולא שבת", והיא עונה לו "שלום". וכאן יש נוסחאות שמסיימים את ההפטרה, ומאידך יש נוסחאות שמסיימים רק בסוף הפרק "ותשא את בנה ותצא".
מסופר שאשתו של ר' אריה לוין חזרה מבית הכנסת לאחר התפילה, וכולה נרעשת. בעלה לא הבין מדוע היא נרעשת. שאל אותה ר' אריה מה קרה? והיא שאלה אותו: מדוע יש נוסחאות שמסיימים במילה "שלום", ולא מעניין אותם מה קרה עם הילד, ומה קרא לו בסופו?
חייך ר' אריה לשמע שאלתה, ואמר לה: בשאלתך טמונה התשובה: למי שקורא לפי הנוסח הזה, יש אמונה תמימה, הם לא שואלים שאלות, הם ידעו שאם יש ברכה מאלישע הנביא, ודאי שלא תצא תקלה תחת ידו, ובטוח שהילד יחיה. אבל לנוסח שמסיימים רק בסוף הפרק, אין אמונה תמימה, והם צריכים לדעת מה היה בסופו של הסיפור, ועד שלא שמעו את סוף הסיפור לא האמינו שכך יהיה הסוף…
מעשיה זו מלמדת אותנו מוסר השכל גדול מאד בכל הנושא של אמונת חכמים, שאמונת חכמים אין הכוונה רק להאמין שמה שהחכם אומר, זהו אמת, אלא הענין הוא גם לפעול על פיה כאילו שהדבר כבר קרה ממש, שכיון שהצדיק אמר זאת, ודאי שהדבר יקרה. וכמו שמסופר על שני אנשים שביקשו ברכה מאדם גדול שיזכו לזרע של קיימא, ותוך שנה אחרי שבירכם, לאחד נולד ילד ולשני לא. כשבאו לשאול מדוע רק אחד מהם נושע, התעניין הצדיק מה עשו לאחר שבירכם. האחד ענה שהוא חיכה לראות מתי הברכה תתקיים, אך השני אמר שהוא הלך לקנות רהיטים לתינוק שיוולד. אמר להם הרב, זהו ההבדל, למי שהיה אמונת חכמים והיה בטוח שהברכה תתקיים, ואף הלך ויישם זאת בפועל, הוא נושע.