הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
כאשר הודיע הקב"ה לאברהם על רצונו להפוך את סדום ואת ארבעת הערים הסמוכות לה [עמורה, אדמה צבויים וצוער] התפלל אברהם אבינו למען הצלת סדום. ובתוך תפילתו טען "אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר" (פרק יח פס' כד) וזכותם של הצדיקים תציל אף את הרשעים. וכשענהו הקב"ה שאין חמישים צדיקים בסדום המשיך אברהם ושאל שמא ישנם ארבעים צדיקים ולאחמ"כ שאל על שלושים, עשרים ועשר. והנה, שיטת הרמב"ן (פס' כא) [וכן משמע בתרגום יונתן] שמתחילה רצה אברהם שחמישים צדיקים יצילו את כל חמשת הערים, ולאחמ"כ ביקש מהקב"ה שאף פחות צדיקים יהיה בכוחם להציל את כל הערים. אך שיטת רש"י (פס' כט) שכאשר ביקש אברהם על ארבעים צדיקים, כוונתו שרק ארבע ערים ינצלו בזכותם, וכן כשביקש על שלושים צדיקים כוונתו שהם יצילו שלש ערים בלבד וכן בבקשתו על עשרים ועשר.
והקשה עליו הרמב"ן (פס' כא) מאחר שהקדוש ברוך הוא הסכים שחמישים צדיקים מצילים חמש ערים, מדוע הוצרך אברהם אבינו להתפלל שהקב"ה יסכים שארבעים יצילו ארבע ערים ועשרה יצילו עיר אחת, והלא כבר בבקשתו הראשונה שחמישים צדיקים יצילו חמש ערים מונח שעשרה צדיקים מצילים עיר אחת, וכיון שהסכים עימו הקב"ה שאילו היה חמישים צדיקים היו מצילים את חמשת הערים, ממילא יש בכך הסכמה שאם יהיו עשרה צדיקים הרי שהם יצילו עיר אחת, ומדוע יש לבקש על כך.
ותירץ הרמב"ן "אינם דומים מעטים העושים את המצוה, למרובים העושים את המצוה". פירוש, שישנו כח מיוחד והוא "כח הרבים" וכפי שמצינו בפר' בחוקותי עה"פ "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו" (כו ח), ויש להקשות שהיחס שבין הרודפים לנרדפים אינו שווה בשני האופנים האמורים, שכן בחמישה שרודפים אחר מאה כל אחד רודף אחר עשרים, ואילו במאה שרודפים אחר רבבה כל אחד רודף אחר מאה, ולפי החשבון הראשון לא היה למאה לרדוף אלא אחר שני אלפים בלבד. אלא שכח הרבים גדול מצירוף הרבה יחידים, ואין דומים הרבה יחידים העושים את התורה כל אחד בפני עצמו לרבים העושים אותה יחד (רש"י ע"פ תו"כ), ומשום שזכותם מרובה יותר, אף כוחם כנגד האויב מרובה יותר (רבינו מיוחס שם). וכן הוא בענייננו, הכוח שיש לחמישים צדיקים בחמש ערים, גדול פי כמה מכוחם של עשרה בעיר אחת או של עשרים משתי ערים, ולפיכך אם חמישים איש יכולים להציל חמש ערים, אין פירושו בהכרח שעשרה יכולים להציל עיר אחת.
ונראה לבאר באופן נוסף. דמבואר בגמ' (מגילה ה א) "איזהו עיר גדולה, כל שיש בה עשרה בטלנים, פחות מכאן הרי זה כפר" והיינו שעשרה בני אדם הפנויים מעסקיהם להתעסק בתורה ובתפילה ראויים להחשיב את המקום ל"עיר גדולה" שיש לה זכות קיום ופחות מזה הרי זה "כפר". ועוד מבואר שם (ג ב) שעיר שנחסרה מאותם עשרה בטלנים נחשבת כמקום שחרב, והיינו שמעתה אין דבר המבטיח את זכות קיומה.
ומעתה אפשר לומר, שמתחילה כשביקש אברהם אבינו "אולי יש חמישים צדיקים" כוונתו הייתה לעשרה צדיקים בכל כרך וכרך, אולם לאחר מכן כשביקש שארבעים צדיקים יצילו ד' כרכים בלבד, פירושו, שאע"פ שאין מפוזרים בשווה בכל הכרכים, מכל מקום יצילו הארבעים המפוזרים בה' ערים על ד' כרכים, וזו בקשה מחודשת שלמרות שכמות הצדיקים בכל עיר מועטת, בכל זאת יהיה בכוחם להציל ד' ערים, וכן כשביקש על שלשים ועל עשרים ועל עשרה מדובר שאין העשרה מרוכזים בכרך אחד. ונמצא שעל אף שבכל בקשה לא ביקש להציל אלא כרך אחד ע"י עשרה צדיקים, מכל מקום יש חידוש בכל בקשה ובקשה שעל אף ששיעור כַמותם של עשרה האנשים ביחס לאוכלוסייה הולך ופוחת, בכל זאת יצליחו להציל כרך שלם. ולכך בבקשתו אולי ימצאון שלושים הקדים אברהם אבינו לומר "אל נא יחר לה'" לפי שהרבה לבקש יותר ממקודם, וכן בבקשתו "אולי ימצאו עשרים" הקדים לומר "הנה נא הואלתי לדבר" וכן בבקשתו האחרונה אולי ימצאון עשרה הקדים לומר שוב "אל נא יחר לה' אדברה אך הפעם" לפי שבכל פעם הוסיף חידוש בבקשות הרחמים להצלת כל כרך.