הרב צבי שוורץאברהם כנגד לוט – מהות הניסיונות
לעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
השיעור לע"נ יהודה יחזקאל בן שמואל ברקן ז"ל. ואפתח בדברים שהיה נוהג לומר: על ארץ ישראל נאמר (במדבר יג לב) "ארץ אכלת יושביה", ומדוע הארץ אוכלת יושביה? סוד הדבר טמון בפרשתנו. הארץ אוכלת את מי שיושב, כי תפקידנו ללכת, כפי שאמר הקב"ה לאברהם "לך לך מארצך", אל תישאר במקומך, אלא תלך הלאה. ומי שעומד במקומו ואינו מתקדם ומתעלה, הרי הארץ אוכלתו.
הדברים באמת נאים למי שאמרם. על אף שבא מעולם הרחוק מאוד משמירת תורה ומצוות, מיום שעמד על דעת קונו דאג לא לעמוד ולשבת במקומו, אלא הלך והלך עזב את ארצו ומולדתו – את התרבות ואורח החיים שהיה בה ועוד היה ממוביליה, זנח מאחריו חיים שלמים והתקרב לבורא עולם, בא ללמוד ואף זכה ללמד ולהפיץ את האמונה אצל רבים. תהי' נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.
בפרשת לך לך נזכרו רוב עשרת נסיונותיו של אברהם אבינו. ומתחילה הפרשה (בראשית יב א ג) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה". משמעות לשון הפסוק שניסה הקב"ה את אברהם בכך שציווהו ללכת מארצו ומולדתו, אל הארץ שיראהו. ולכאורה מה ניסיון יש בכך, בו בזמן שמקבל ברכות כה רבות על כך שעוזב את ארצו ומולדתו?
ובפרט שמבאר רש"י (בראשית יב ב) לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלשה ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם. מדברי רש"י למדים אנו שקיבל אברהם אבינו תמורה הולמת לעקירה מארצו, ואם כך ביתר תוקף יקשה, מהו הניסיון הגדול "לך לך מארצך"?
ואף תמוה עצם הניסיון שבציווי הקב"ה לעקרו מארצו. הלא פרשת נח מסיימת (בראשית יב לא) "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם". ומהפסוקים למדים אנו שתרח הוא שהורה לאברהם אבינו לעזוב את אור כשדים[1], ויש להקשות מהו ציוויו של מקום לאברהם "לך לך מארצך", הלא זהו ציוויו של תרח אביו?
אלא שאכן זהו ציוויו של תרח. אך רשעים אין דיבורם שלם, שאומרים שיעשו מעשה, ומקיימים חלק מדברם, ולכך אף שאמר תרח לאברהם בנו בוא עמדי לארץ כנען, לבסוף לא קיים את דבריו ועצר בחרן, לפיכך שב הקב"ה וציוהו "לך לך מארצך", אך עדיין יקשה מה ניסיון יש בכך שעקר מארצו, אם מקבל תמורה הולמת למעשהו?
בביאור הדבר יש להקדים מדוע כך סדרם של היציאות. מארצך, וממולדתך, ומבית אביך. הלא היציאה מהארץ היא הקלה והפעוטה שבהם, ויש להתחיל מההשפעה הכבידה ביותר, שהיא בית אביך? אלא ודאי שאמר לו הקב"ה הקל הקל תחילה. קודם צא מהשפעת ארצך, ואחר זאת יקל עליך לצאת מהשפעת מולדתך, עד שתאזור כוח לצאת מהשפעת בית אביך. ואשר יוליכך מעתה, הוא רצון השם ואין בלתו, ואף זהו הניסיון שביציאה מארצו, אמנם תקבל את כל הכלים הדרושים להקל על הניסיון, בכך שלא תיפגע בבנים, בממונך, ובשמך בטוב, אך ניסיונך הוא ללכת אך ורק אחר רצונו יתברך, ולא מחמת הברכות האלו, שהם התמורה למעשך, וכך עשה אברהם (בראשית יב ד) "וילך אברם כאשר דבר אליו ה' " – שעקר לארץ כנען "כאשר דבר אליו ה' ", ולא מחמת התמורה.
ובכך יתבאר הירידה למצרים. שהרי אחר שעמד אברהם בניסיון ועלה לארץ כנען, אומר הפסוק (בראשית יב ה) "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען". ובלשון הרמב"ם (פ"א מעבודת כוכבים ה"ג) נזכר עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם. ולכאורה מיעוט רבים שנים, ומיעוט רבבות הוא שני רבבות שהם עשרים אלף, ומיעוט אלפים הוא אלפיים, הרי לנו שהיו לכל הפחות עשרים ושנים אלף אנשי בית אברהם, שהגיעו עמו לארץ כנען וקראו בשם ה' בכל מקום ומקום.
ומיד בבואו לארץ כנען (בראשית יב י) "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" – החל רעב בארץ, ולא יכל אברהם אבינו לפרנס את כל הנפש אשר עימו, וכדברי רש"י (בראשית יב ג) "וילך למסעיו". כשחזר ממצרים לארץ כנען, היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים… בחזרתו פרע הקפותיו. למדים אנו מדברי רש"י שכאשר ירד אברהם אבינו למצרים, תם הכסף שעמו. והרי בלא ממון לפרנס את אנשיו, אינו יכול להמשיך להפיץ את האמונה, הרי לנו ניסיון נוסף.
ואף נתבונן היאך אירע הדבר. אברהם אבינו יוצא ממולדתו בציוויו של הקב"ה לארץ כנען במטרה להפיץ את האמונה בקב"ה, בא לארץ כנען ומתחילים הוא ואנשיו בפעילות, מיד "ויהי רעב בארץ", קמים עליו דרי המקום ורוצים להורגו, באומרם: מעולם לא היה כאן רעב, ובאת אתה ואנשיך לדבר כנגד אלילנו, ומיד בא רעב, ראיה שקפץ עלינו קצפם של אלילנו בשל מעשיך, ולכך הסתלק מעמנו אל היכן שבאת. והיה על אברהם אבינו לשאול את הקב"ה, הלא בירכתני שלא אנזק בממוני, ולא עוד אלא שמנעת ממני להפיץ את אמונתך בעולם, אך אברהם אבינו אינו שואל איה הברכות, וביאור הדבר. כי אברהם אבינו מקיים את ציווי ה', כיון שכך נצטווה, ואינו מהרהר מה אירע בעבור זאת, לפיכך כשראה שאינו יכול להגשים את תפקידו בארץ כנען, ירדו הוא ואנשיו למצרים.
זהו אברהם אבינו שעמד בניסיון לעקור ממקומו. ומאידך לוט הוא הפכו. וכלשון הכתוב (בראשית יב ד) "וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט", וידועים דברי הגר"א והמלבי"ם על בלק (במדבר כב כא) "וילך עם שרי מואב", וביאר רש"י ליבו וליבם שווה, וביארו הגר"א והמלבי"ם שלשון 'איתו' הוא שהולכים יחד אך עם מטרות שונות, אך לשון 'עם' הוא שהולכים יחד ובמטרה אחת – ליבם שוה במטרה אחת, ובלק הלך 'עם' שרי מואב, ביאר רש"י שליבו שוה עמם, אך בלוט נאמר "וילך אתו לוט", הרי שאין ליבו שוה לאברהם שהלך לקיים את ציווי ה' "לך לך מארצך", אך לוט לב אחר היה עמו, והיה בדעתו ללכת עם אברהם שאין לו ילדים, כדי שבבוא העת יירשנו.
ונעמיק בדבר. לוט מסר נפשו על מנת להכניס אורחים כמבואר בפרשת וירא, ולמד זאת מביתו של אברהם, ואף באברהם אבינו נזכר בכל מקום הכנסת האורחים, ומדוע לא הוזכר שהשיב בתשובה שלימה עשרים ושנים אלף איש להאמין בקב"ה?
ויש להקדים. מובא במדרש תהילים ששאל אברהם אבינו את שם במה זכיתם לצאת מהתיבה? אמר לו בזכות שפרנסנו את כל הבהמות במשך שנה תמימה. אמר אברהם אבינו שאם מחמת שמסרו נפשם להחיות את החיות והבהמות זכו שנקרא העולם על שמם בני נח, וזכו לצאת מן התיבה שלא כשאר בני דורם שנמחו מעל פני האדמה, אלך אף אני בדרכם, מיד נטע אשל בבאר שבע להחיות את בני האדם. ולכך שקול הוא כנגד בני נח שמהם יצא העולם, וכדברי הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", "בהבראם" – אותיות אברהם, שחשוב אברהם שמחיה את השמים והארץ, וזהו מחמת דכתיב "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא ששמתי", ואברהם אבינו הפיץ תורה בעולם, שהיא קיום העולם, ולכך זכה ויצא ממנו עם ישראל, שהם מהותו של העולם.
ולכאורה מדוע האשל שנטע בבאר שבע, מגדיר את אברהם אבינו שהפיץ אמונה בעולם, כאבות העולם, הרי האשל הוא הכנסת אורחים, ואינו הפצת אמונה? אלא אומרת הגמרא (סוטה דף י:) אמר ריש לקיש מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד, לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם. ומשכך בהכנסת האורחים של אברהם אבינו היו שני חלקים. מצות הכנסת האורחים, ותוצאתה אמונה בקב"ה. ובפשטות עיקר מעלת הכנסת האורחים, היא החסד העצום שבתוצאה שנשתנו חיי האורחים, והאמינו בקב"ה, אך יקשה כדלעיל מדוע לא הוזכרו "הנפש אשר עשו בחרן", שהשיבו עשרים ושנים אלף איש לעבודתו יתברך?
יסוד הדבר, שם המצווה הוא המעשה. אמנם אברהם אבינו השיב רבים להאמין בקב"ה, אך הכנסת אורחים מצוה שיש עמה מעשה היא, ולכך בה נקבע שבחו. ובכך יתבאר שאף שאלפיים שנות תורה החלו בהיות אברהם אבינו בן חמישים ושתים, שאז הכיר את בוראו והחל להפיץ אמונה בעולם, אך מכל הגויים שהאמינו בקב"ה, לא קם העם הנבחר, אלא מזרע אברהם לבדו, כיון שעשה חסד בגופו, ובכך קונה הוא את מידת הענווה, זכות זו היא שעמדה לו שנתקיים העולם מזרעו, אך האמונה בקב"ה לבדה אין בכוחה להגיע לזכות זו, ולכך לא עמדה זכות זו לזרעם.
וכך מצינו בשמות רבה (בשלח כה ד) "אתה מוצא כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו במדבר, הוא אמר יקח נא מעט מים על ידי שליח, והקב"ה נתן מים על ידי שליח". הרי לנו שעל מעשה שלא נתאמץ בו אברהם אבינו, קיבל שכר פחות, ומאידך בויקרא רבה (בהר לד ה) מצינו "והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו", ומה פרע הקב"ה לבניו? המן ירד להם והבאר עולה להם, והשליו מצוי להן, וענני הכבוד מקיפין אותם, ועמוד הענן נוסע לפניהם. הרי לנו שעל שהאכיל אברהם אבינו את המלאכים אף שאינם צריכים לכך, ואף עמד לשרתם, למרות שאין בכך צורך מלבד לכבדם, שהרי הכין שלושה פרים, עבור שלושה אנשים בלבד, ועבור זאת זכה שהקב"ה נתן במדבר לעם ישראל את כל צרכם.
ויתרה מזו מצינו בפסל מיכה. אומרת הגמרא בסנהדרין (דף קג:) תניא רבי נתן אומר מגרב לשילה ג' מילין והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה, בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקב"ה הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים, הרי לנו שאף שכוונתו בפרנסו עוברי דרכים, כדי למושכם לעבודה זרה, כיון שבמעשיו זכה והכניס אורחים, הרי יש ריצוי בעשנו, ומונע קטרוג משאר מעשיו. ולמדים אנו מהי מעלתה של מעשה חסד שעושה בידיו.
ברמב"ן (בראשית יב ו) מעמיק ביסוד זה. אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב. והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד. כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות, יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו. ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים… ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו.
ביאור דברי הרמב"ן שהאבות נתנסו בניסיונות, כדי להכשיר את הדרך עבור בניהם שיהא בידיו הכוח לעמוד בניסיונות אלו. וכאשר יצא הדבר לפועל בימי האבות, דמיון הדבר יהא בימי הבנים.
ובדרך זו מבאר הרמב"ן (בראשית יד א) את מלחמת אברהם בארבעת המלכים. המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם, ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם וישיבו כל שבותם ורכושם. והיה הראשון מהם מלך בבל… ואולי אלסר שם עיר במדי או בפרס, ועילם, בעיר ההיא המלך מלך יון הוא המלך הראשון ומשם נתפשט מלכותו… ומלך גוים המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים כיתים ואדום ויתר גוים…
מדברי הרמב"ן מתבאר שלא די בעשיית מעשה, ורק אחר שעמוד האבות בניסיון, הרי פועל הוא בעולם עבור בניהם, וכנתבאר שרק מעשה שעמל בכוחו העצמי, משאיר חותם בעולם לדורי דורות, אך חסד שאינו כרוך במעשה, רבה זכותו, אך אינו נותן חותם לזרעו אחריו. ואחר שנתבאר לנו שרק מעשה שעמל בו, נותר לזרעו, ודאי שהכנסת האורחים של אברהם, היא שעמדה לזרעו כיון שטרח בה, אך עשרים ושנים אלף "הנפש אשר עשו בחרן", שלא נוסף בם עמל המעשה, אין די בזכות זו לעמוד לו לזרעו אחריו.
ומשכך אף בלוט שניצל מתוך ההפיכה, מבאר רש"י (בראשית יט כט) "ויזכור אלקים את אברהם". מהו זכירתו של אברהם על לוט? נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גלה הדבר שהיה חס עליו, לפיכך חס הקב"ה עליו.
מה אירע שם? היה רעב בארץ כנען, והוצרך אברהם אבינו לחפש מקום שיוכל להתקיים, ובחר במצרים. בדרכו ראה ששרי אשתו אשה יפת מראה היא, וסיכם עמה שתאמר אחותי היא כדי שלא ייהרג, ולוט שידע שאשתו היא ושתק, זכה שבשתיקתו לא מת אברהם. הקשה רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה והרי אין סומכין על הנס? ומחדש רבי שלמה קלוגר, אברהם אבינו ידע שאשתו יפת מראה שהרי אין נושאין את האשה עד שיראנה, אך נישואיו לשרה אינם מחמת יפיה, אלא מחמת פנימיותה, וכשהגיע לשערי מצרים הרגיש שאשה יפת מראה היא, תמה אברהם אבינו מה זאת ששמתי בליבי אל חיצוניותה של שרה? אין זאת אלא שמצרים שטופי זימה, וכל המגיע אל ארצם נכנס בניסיון זה, ויתכן שאילו ידע זאת אברהם קודם לכן, היה יורד לארץ אחרת, אך כיון שיגע מכך רק ברדתו מצריימה, לא נותר לו אלא לעמוד בניסיון.
ובדרך זו אומר ה"צידה לדרך" שכאן נתקלקל לוט. עד עתה היה בצדקו, אך אחר שירד למצריים שהיו שטופי זימה, ירד מדרכו הטובה, ולמרות זאת עמד בניסיון ולא גילה שאברהם הוא בעלה של שרה.
ומשכך יתבאר מדוע לא זכר לו הקב"ה את שמסר נפשו להכניס אורחים וכפי שאמר לוט (בראשית יט ח) " הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קרתי" – שהסכים לוט שיתעללו בבנותיו, ואך לא יגעו באורחיו, ומדוע לא עמדה לו זכות זו?
מבאר ה"מכתב מאליהו" (חלק א עמוד 115 וחלק ג עמוד 132) זהו שביארנו. שכיון שאצל אברהם אבינו למד מהי הכנסת אורחים, וכל שהיה בסיבתו של אברהם אבינו נתמלא במסירות נפש לקיים מצוות הכנסת אורחים, ואין די בזכות זו להצילו מהפיכה בשל חטאיו, אך שתיקה שמחמתה ניצל אברהם, שהיא ניסיון שעמד בו ללא שלמד זאת מאברהם, והיה זה מכוחו, ויכל לגלות שאשתו היא ולזכות בכל רכושו, אך עמד לוט בניסיון, זכות זו שעמל בה, היא שהיצלתו[2].
ואחר שנתבאר מעלתו של הניסיון בכך שעומד בו בכוחות עצמו. אף יתבאר שהניסיון הוא אף ללמד לאחרים. בבראשית רבה (פרשה נה) מובא כתיב (תהילים ס ו) "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה". ניסיון אחר ניסיון וגידולים אחר גידולים בשביל לנסותם בעולם. בשביל לגדלם בעולם כנס הזה של ספינה. וכל כך למה? "מפני קושט". כדי שתתקשט מידת הדין בעולם. שאם יאמר לך אדם למי שהוא רוצה להעשיר מעשיר… אברהם כשרצה עשאו מלך, כשרצה עשאו עשיר. יכול אתה להשיבו ולומר לו: יכול אתה לעשות כמו שעשה לאברהם אבינו? והוא אומר: מה עשה? ואתה אומר לו: "ואברהם בן מאת שנה בהולד לו" ואחר כל הצער הזה נאמר לו "קח את בנך את יחידך", ולא עיכב, הרי "נתתה ליראיך נס להתנוסס.
וכך כתב הרמב"ם (מורה נבוכים פרק כד חלק ג) אין כוונתו ועניינו אלא כדי שידונו בני אדם מה שצריך להם לעשותו ומה שראוי להאמינו. ועניין אברהם אבינו בעקידה הוא להודיע אותנו גודל אהבת ה' ויראתו עד היכן היא מגעת, והוא מופלג מכל מה שאפשר. שיהיה איש עקר בתכלית הנכסף לילד, ובעל עושר גדול ונכבד ובוחר שישאר מזרעו אומה, ונולד לו בן אחר הייאוש, איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו. אבל ליראתו ה' יתברך ואהבתו הניח כל מה שקיווה בו, והסכים לשוחטו אחר מהלך שלושת ימים, וזו עדות שנעשה המעשה במחשבה ובהשתדלות אמיתית… ואמר המלאך "עתה ידעתי" רצה לומר שבזה המעשה אשר בו תקרא ירא אלוקים גמור, ידעו כל בני אדם גודל יראת אלוקים מהו.
בפשטות דברי הרמב"ם אמורים בדבר הידוע ומפורסם לכל, ולכך כשעמד בניסיון, ידעו כל באי עולם עד כמה גודל יראת אלוקים, ולכך ניסה הקב"ה את אברהם בניסיון העקידה, על אף חשקו העצום לבן, אך דבר זה נסתר מעצם מעשה העקידה שהיה בצנעא, ואף אם עדים לו, אינם רואים בעיניהם את גודל הניסיון, רואים הם שהעלה את בנו למזבח ועקדו, ומיד הורידו והעלה איל תחתיו, ואין כאן ראיית ניסיון גדול שכזה, ומשכך יקשה מה התועלת לכל באי עולם בניסיון זה?
מתרץ האברבנאל (בראשית כב) הנה אחר שהעיד עליו הקב"ה בתורתו, עדות ה' נאמנה, וכאילו בעינינו ראינו המעשה הזה, לכן התחייבנו ללמוד ממנו, ולהתדמות אליו לעבוד ה' כמו שעשה אברהם. למדים אנו מדבריו שאברהם אבינו שנתנסה בעשרה נסיונות, לא רק שבכך הכשיר את הדרך עבורנו להקל עלינו בניסיון, אלא אף התווה את הדרך בכוחותיו, עד היכן מגיע כוחו של אדם, בעומדו בניסיון.
אמנם בדברי הרמב"ן נראה שאין תועלת בניסיון כדי להראות עד כמה כוחו של אדם, אלא הניסיון בעצמו הוא התכלית. הנה מקשה ברמב"ן (שער הגמול) מדוע הקב"ה מעמיד אדם בניסיון, הרי גלוי וידוע לפניו מה כוחותיו של אדם זה, והאם יעמוד בניסיון, ומה התועלת בנסותו בפועל? ומיישב הרמב"ן שאין שכר האדם בכוח האמונה שלם כשכרו בפועל במעשה, ונמצא הניסיון מזכהו להוציא דבריו הטובים לפועל ולמעשה. וביתר ביאור מוסיף הרמב"ן (בראשית כב א) אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד, דע כי השם צדיק יבחן, כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו, יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו.
וביאור דברי הרמב"ן בהקדם דברי הספורנו (בראשית כב יב) שאתה ירא אלהים יותר ממני, שאני מלאך וראוי למעלה יותר ממני, כאמרם ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, שאתה בפעל ירא אלקים, כמו שהיה הקל יודע קודם לכן שהיית ירא אלקים בכח, ותפול ידיעתו הפועלת על הנמצא בפועל. משמעות דברי הספורנו שהצורך בעשיית מעשה המצוה בגופו אינו מחמת שזהו דרכו של אדם שיש לו גוף, אלא ניתן לאדם גוף כדי שיוכל להיות ירא אלוקים בפועל, ובכך גדול הוא מהמלאכים שהשגם ויראתם היא בכוח, ואינו יוצאת לפועל במעשה, ולכך נתנסה אברהם עשרה ניסיונות, כדי להעלות ולקדש את גופו, שיהא גופו הביטוי ליראת אלוקים.
אך בניסיון יש חלק נוסף. במשנה באבות (פרק ה משנה ג) אומרת עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום. הרי לנו שישנם ניסיונות שאינם כדי להוציא את כוחות הצדיק לפועל או להודיע לאחרים מה גודל הניסיון, אלא משום חיבתו, מנסה הקב"ה את הצדיק בדווקא, שודאי יעמוד בניסיון, ולא את שאר העולם, שספק אם יעמדו בו.
וכך מבאר המהר"ל (דרך החיים פרק ה משנה ב) את דברי המדרש בבראשית רבה (פרשה נה) שמביא שלושה משלים. אמר רבי יונתן כשהפשתן אינו נעשה כראוי, אין הפשתני מקיש עליו כדי שלא יפקע, אך כשהפשתן יפה, הוא מקיש עליו ביותר, כך הקב"ה אינו מעמיד בניסיון את הרשעים שאין יכולין לעמוד, ומנסה רק את הצדיקים. ומשל שני. היוצר כשבודק את היוצא מן הכבשן, אינו בודק את הכלים הרעועים, כיון שאם יקיש עליו פעם אחת ישבר, ולכך בודק רק בקנקנים חזקים, שאף אם יקיש כמה פעמים לא ישבר, כך הקב"ה מנסה רק את הצדיקים. משל שלישי, אמר רבי אלעזר משל לבעל הבית שהיו לו שתי פרות, אחת כוחה יפה ואחת כוחה רע, כשהוא נותן עול, נותן על אותה שכוחה יפה, וכך הקב"ה מנסה רק את הצדיקים.
מבאר המהר"ל ששלושה משלים אלו, שלושה פנים בניסיון הם. המשל השני הוא שכאשר רוצה היוצר להוכיח על הכלים היוצאים מהכבשן, הוא דופק רק על כלים שסבור הוא שלא ישברו מחמת המכה, כך הנמשל שהקב"ה מביא ניסיון רק על אדם שוודאי יעמוד בו, ויוציא בו את כוחותיו לפועל. ולדברינו מתבאר שזהו דברי הרמב"ן במעשה אבות סימן לבנים, שאין הקב"ה מביא ניסיון על האדם, אלא כדי שיהא ירא אלוקים במעשיו ולא רק בליבו.
אך משל הראשון הוא שאין הפשתני מקיש על פשתן שלא יצא כראוי שלא יפקע, כך הנמשל הקב"ה מזכך רק צדיקים ביסורין של אהבה, כי הם ודאי יעמדו בהם, ותזדכך נשמתם עד שיהו כפשתן שהוא לבן וצח. ולדברינו זהו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים שהקב"ה מזכך את הצדיקים כדי שמהם יוכח על שאר בני אדם, מה הם כוחות הנפש של עמידה בניסיון.
ואף כך הוא המשל השלישי שאין האדם שם את משאו אלא על בהמה שכוחה יפה, כך הנמשל שכאשר הקב"ה רוצה להביא רעות על כל העולם, יודע הוא שלא יעמדו בזה, ולכך הוא מביא את הרעות על הצדיק לבדו, ולכך נתנסה אברהם אבינו בעשרה ניסיונות, כדי לכפר את חטאי העולם.
מוסיף הרב פריימן בספרו שערי דרך כך אנו, תפקידנו לעמוד בניסיון, שהרי אין הכוונה לאחים תועים שהם ישאו הגזירות, שהרי לא יעמדו בניסיון, ולכך עלינו להתעורר, להיטיב דרכנו, להרבות בתפילה ובתורה ולהתחזק באמונה, כי אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, בתקופה חשובה זו עלינו לשים לבנו לתכלית הניסיונות והייסורים הפוקדים אותנו להזדכך על ידם להתרומם ולהתגדל, ובזאת נזכה להסיר הגזירות מעל עם ישראל.
ובדרך זו מתבאר אף מלחמת אברהם אבינו עם ארבעת המלכים. כתוב בפסוק (בראשית יד א ב) "ויהי בימי אמרפל מלך שנער אריוך מלך אלסר כדרלעמר מלך עילם ותדעל מלך גוים. עשו מלחמה את ברע מלך סדם ואת ברשע מלך עמרה שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך צבויים ומלך בלע היא צער". ומי הם מלכי סדום ועמורה מבאר רש"י ברע. רע לשמים ורע לבריות. ברשע. שנתעלה ברשע. שנאב. שונא אביו שבשמים. שמאבר. שם אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב"ה. בלע. שם העיר. הרי לנו גודל רשעותם של מלכי סדום שכל חשקם ותשוקתם למרוד בקב"ה, אך מלך צוער לא נזכר שמו, ואכן ביקש לוט[3] להמלט לצוער שהיא העיר עם החטאים המועטים ביותר, עד שכעבור שנה שראה שחטאי העיר הולכים וגוברים, חשש שאף היא תהפך, ונמלט להר, ואומר רבינו בחיי שאחר שנמלט ממנה לוט, חרבה העיר.
והוזכרו דברי הרמב"ן שארבעת המלכים שנלחמו בסדום, הם כנגד ארבעה מלכיות, והמעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כולם בידם וישיבו כל שבותם ורכושם. ומשכך הרי שמלחמת המלכים היא כדי שאברהם יפעל במעשיו מלחמה בארבעת המלכיות, עבור בניו שאף הם יוכלו לעמוד כנגדם ולהכניעם.
וכדברי הרמב"ן משמעות הפסוקים. שהרי המלחמה היא על שמרדו מלכי סדום בכדרלעומר, וכלשון הכתוב (בראשית יד ד) "שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר ושלש עשרה שנה מרדו". כלומר, שאף שמרדו בו מלכי סדום לא טרח כדרלעומר להלחם בהם במשך שלוש עשרה שנה, וביותר שמתחילה הפרשה בימי אמרפל הלא הוא נמרוד, ולכאורה מדוע נחשב כמלחמתו, הרי זוהי מלחמתו של כדרלעומר? הרי לנו שאף שכדרלעומר חפץ להשיב את הערים לידיו ולגבות מהם מס, אך לצאת למלחמה כנגדם, לא רצה, לולי שנמרוד משכו כדי להרוג את אברהם.
וכך מביא המדרש בבראשית רבה (פרשה מב) רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח (תהילים לז יד טו) "חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם להפיל עני ואביון לטבוח ישרי דרך. חרבם תבוא בלבם". "חרב פתחו רשעים" – זה אמרפל וחבריו. "להפיל עני ואביון" – זה לוט. "לטבוח ישרי דרך" – זה אברהם. "חרבם תבוא בלבם" – "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם". לכאורה מלחמת ארבעת המלכים עם החמשה היא על שמרדו בהם, ואכן כבשו את ארצם כדי לגבות מיסים, אך המדרש מבאר כדברי הגמרא בעבודה זרה (דף ב:) אמר הקב"ה מלחמות אני עשיתי, שאף שנראה שמטרת המלחמה כדי לגבות מיסים, אך האמת שמטרת המלחמה היא לשבות את לוט, וכך יבוא אברהם להלחם בהם וייהרג במלחמה, כי להרוג את אברהם ידע אמרפל שהוא נמרוד שאינו יכול, וחשב שאם ישבה את לוט, יוכל בדרך זו להרוג את אברהם.
אך הקב"ה עשה לו נס בחצי הלילה שהוא ליל הסדר שנצחו עם שלוש מאות ושמונה עשרה אנשיו, אך יש אומרים שנלחמו הוא ואליעזר לבדו ששמו בגימטריא שלוש מאות ושמונה עשרה[4], ובטעם הדבר מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין, שהגמרא בסוכה (דף לא.) אומרת שישבו האמוראים בסוכה שבחצרה של ההיא סבתא, ומחתה בהם באומרה: אשה שהיו לאביה שלוש מאות ושמונה עשרה עבדים צווחת לפניכם, ואין אתם מקשיבים למחאתה שזו חצר שלה? ולכאורה מה טענתה בהזכירה את אליעזר עבד אברהם? מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין, שטענה שייאוש בגימטריא שלוש מאות ושבע עשרה, דהיינו שאינה מתייאשת מחצרה, שהרי הקב"ה שהוא אחד עמה, שזה בגימטריא אליעזר שעליו נאמר (שמות יח ב) "כי אלוקי אבי בעזרי". ואף מכאן הרי לנו שהקב"ה פעל באמצעות האבות, גאולה לבני בניהם, בכך שהאבות הכשירו את הקרקע על ידי שכבש אברהם את ארבע המלכיות, ונתן כוח לבניו להכניעם תחת ידם.
ונמצא ששלושה פנים לניסיון. תיקון האדם בכך שמוציא את כוחותיו מן הכוח אל הפועל. וכשעומד בניסיון, זוכה להיות דוגמא לאחרים היאך עומדים בניסיון. וצדיק גמור זוכה אף להזדכך כדי לכפר על דורו.
ובכוחו של המעשה מצינו במשנה באבות (פרק ג משנה יב) שאומרת כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת. ולכאורה נצרך שמעשיו יהיו מרובים מחכמתו, אך אין חיסרון להרבות בחכמה, כשבדעתו שלא לקיים, דמה יגרע בלימוד החכמה.
ומאידך אומרת המשנה באבות (פרק ג משנה כב) כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. ומשכך ריבוי חכמה בלא קיום המצוות למעשה, מגרע בכך שיתכן שללא לימוד, היה אילנו שורד, אך אחר שהכביד עליו בלימוד שלא לשם לקיים, נעקר האילן.
ומביא רבי יונתן דומב בספרו להעיר להורות ולהשכיל שמוסרים בשם הגרנ"ט שאדם הלומד ואינו מקיים, נמצא בשאלה קיומית, יודע אתה מה הוא המעשה אשר יעשה, ומדוע אינך מקיים, ועליו להודות משום כך שהוא בעל תאווה או עצל, או שייאלץ לכפור בכל.
הרי לנו עד כמה עיקר הוא המעשה, שבכוחו להפוך את האדם לאפיקורס חס ושלום, ולכך עלינו לדבוק בקב"ה ולעמוד בניסיון.
ובזכות שנעמוד בניסיון נזכה שיעזור הקב"ה וייעלמו כל הצרות והמחלות, ונתבשר אך בשורות טובות, ונגיע לגאולה השלימה במהרה בימינו.
[1] ובטעמו של תרח מבארים המפרשים שאמר תרח לאברהם בנו: מבזה אתה את הכוכבים והמזלות, ולכך השליכך נמרוד לכבשן האש והצילך אלוקיך, וכיון שלא שינית את דעותיך, יבוא נמרוד בשנית להשליכך לכבשן האש, הלכך בוא עמדי אל ארץ כנען, שם דרים שם ועבר הסבורים כמותך, ולא תהא שונה בדעותיך, ותישאר בחיים.
[2] בדרך זו אומר במשנת רבי אהרון בשם היד הקטנה שעמל האדם היא שמעשיו יהיו מכוח עמלו, ולכך על מעשה שהוא חיקוי לאברהם אין בכוחו להצילו.
[3] ודבר חידוש הוא שהתפלל אברהם להציל את סדום ולא נענה, אך לוט אף על רשעו ביקש משום נוחותו שאינו רוצה להיות ליד אברהם, שלא תחרב צוער כי ברצונו להיות רשעים קטנים כמותו, ונענה.
[4] ובביאור הסתירה יש שביארו שאכן באו לעוזרו שלוש מאות ושמונה עשרה איש, אך אמר אברהם האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ושבו כולם חוץ מאליעזר, וניצח יחד עמו שאף הוא בגימטריא כמותם שלוש מאות ושמונה עשרה.
י"ב חשון תשפ"א