מחתרת

מאז מלחמת העולם השנייה והשואה לא נצרכו היהודים בעולם להתחבא כדי ללמוד תורה. מאז התהלכו האימים של המשטרים החשוכים ההם בגרמניה וברוסיה הקומוניסטית – לא נצרכו תינוקות של בית רבן ללמוד בסתר.

סגירת תלמודי התורה השבוע ע"י המשטרה היא כמובן חוקית, וכמובן גם נכונה מבחינת החוק. ישנן תקנות ויש לעמוד בהן. וכל זאת, מתוך הנחה, שהכיתות הכילו יותר מעשרה בכל כיתה, כמו שאומרות התקנות.

אבל למעשה, התקנות לא אוסרות התקהלות של יותר מעשרה, וגם לא עשרים. הן אוסרות התקהלות למטרות מסוימות. כך למשל, חברה מסחרית המעסיקה 300 עובדים בתוך מתחם סגור – יכולה לפתוח את המשרדים כרגיל. בעוד ש-30 ילדים הלומדים תורה מהווים איום ממשי להמשך החיים.

התקנות של משרד הבריאות, שנועדו להגן עלינו מפני אנחנו-עצמנו, הולכות ונתפסות יותר ויותר כמרושעות. בהתכתבות עם המשטרה, הוכיח אחד החרדים את הטיפשות, שלא לומר שרירותיות שקיימות בהוראות אלה. המשטרה אסרה על קיום תפילה בנוכחות עשרים איש, אבל אישרה שירה בציבור בנוכחות 20 איש. שאל אותו חרדי – ואם אנחנו 20 אנשים ששרים את שירי החול (ציין שמות של מספר זמרים). המשטרה הגיבה שהדבר מותר. 'ואם זה פסוקי דזימרה ותפילה?' שאל אותו אחד ומיד המבט השתנה ונאמר לו מפורש שהדבר אסור.

הדברים שאנו אומרים, גם כאן וגם בשבוע שעבר, לא נועדו לפקפק בסכנה הממשית של הקורונה. עלינו לנסות לעשות כל שאנחנו יכולים להישמר – עטיית מסכיות, תפילות במקום פתוח ושמירת מרחק. אבל אנחנו חייבים להיכנס לפרופורציה הנכונה. הקורונה תהיה כאן כנראה עוד זמן לא מועט, לפחות עד שימציאו חיסון. וגם אז יהיו שיטענו שלמעשה משתילים לנו צ'יפים בזמן החיסון. ויסרבו.

כמו שכתבנו שבוע שעבר – מדובר במסלול התנגשות בין שתי תרבויות – התרבות החרדית והכללית. עבורנו, היהודים המתחנכים עפ"י הוראות הרבנים והתורה, לימוד התורה הוא לא רק ערך מרכזי, הוא לא רק עניין מהותי. הוא הרבה מעבר – הוא מקור החיות שלנו. כמו שהטיב אחד משלהם להגיד: למנוע מחרדים ללמוד תורה זה כמו לומר למישהו בציבור הכללי להפסיק לנשום.

המראה הנוראי של שוטרים המסתובבים בחצרות הבתים, לוודא שאין כיתות לימוד פירטיות ומחתרתיות הוא מראה מזעזע. לשם האירוניה – אם החיידר ייקח את כל הילדים אל הפארק וילמדו שם בקבוצות של עשרים ילדים – הרי שהדבר מותר עפ"י התקנות. אבל ללמוד בחצרות 8-12 תלמידים – זה אסור. וזה אותו הסיפור כמו מקודם – בין שירה בציבור לפסוקי דזמרה. על כך אמר אחד מהעסקנים החרדים – ניצחנו את פרעה, עברנו את היוונים, נלחמנו ברוח נגד הגרמנים. גם את הישראלים ננצח.

וכאן מהדהדת זעקתו של מרן הרב שך זצ"ל (שהשבוע יאר צייט שלו) על בני הקיבוצים ובכלל על החברה הכללית – "במה אתם יהודים?". ואכן, האם בכלל למדינת ישראל קיימת עוד זכות הקיום בעת שהיא נאבקת כנגד תלמודי התורה? כשהמסגרות השונות הולכות ונפתחות, אך בתי הכנסת נשארים נעולים. האם באמת הנהגת משרד הבריאות מאמינה שעשרה ששרים פסוקי דזמרה מדבקים יותר מעשרה ששרים שירה בציבור??

וחשוב לנו לדעת, לא באנו להתריס כנגד הוראות משרד הבריאות. עלינו, כמו שאמרתי, להישמר כמה שאפשר במסגרת "ונשמרתם מאוד". אלא שעלינו גם להיות עם עינים פקוחות ולהבין שמעבר לרצון הכנה של משרד הבריאות לשמור על בריאות הציבור ולנסות למנוע המשך הדבקה – יש כאן ניצול ציני של המצב כדי להמשיך ולרדוף אחר הציבור החרדי – הן בתקשורת והן מצד המשטרה. כשאתה רואה את האלימות כנגד חרדים מצד המשטרה, מול אי-האלימות של המשטרה נגד המפגינים בבלפור – אתה מבין היטב את הסיבה: שוטר חושש שאם יהיה אלים כלפי המפגין הממוצע בבלפור – הוא ייענש בחומרה, כי התקשורת "תחגוג" עליו. אבל אם הוא יכה עד זוב דם ילד חרדי – התקשורת תתעסק דווקא בכלב שהתעללו בו ובא "גיבור ישראל" להציל את אותו הכלב מידי הרשע.

ויש להפריד בין החובה שלנו להישמר מנגע הצרעת, לבין המציאות של תקנות שבמהותן פוגעות באוכלוסייה החרדית, מנסות לקעקע את האמונה הדתית ואת לימוד התורה.