הרב צבי שוורץיום הכיפורים
הקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
רבי אייזיק חבר בספרו "שיח יצחק" כותב: אחינו בני ישראל, עורו והתעוררו לפני יום הכיפורים, ששפע מתפשט לנשמותיהם של ישראל, מעין אותו האור שנתחדש באלף השביעי שאז סליחת העוונות לגמרי מתחילת הבריאה ועד סופה, – ואז יתקיים מצב "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים מים לים מכסים" – ולכן כמו שלעתיד לבוא אין בו אכילה ושתיה שהכל נהנים מזיו השכינה, כמו כן ביום הכיפורים אין בו אכילה ושתיה והכל נהנים מזיו השכינה.
אולם שפע זה אינו מתפשט ללא הכנה ראויה. ולכן צריך להכין עצמו על ידי תשובה חרטה ווידוי. ואז יאיר עליו אור עליון המתנוצץ בנשמתו שמסייעו. וביאור אותו אור העליון מתבאר בדברי הגמרא בתענית לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים. שואלת הגמרא בשלמא יום הכיפורים מובן מדוע נחשב ליום טוב מחמת שניתנו בו לוחות שניות ונסלח להם על חטא העגל, אבל ט"ו באב מדוע נחשב יום טוב? (ועיין שם מה שתירצה הגמרא). ומתוך קושיית הגמרא למדים אנו שיום הכיפורים נחשב לזמן מתן תורה משום שבו ניתנו לוחות שניות, ולכן הוא יום טוב ונתעורר עליהם אור התורה של מתן לוחות שניות, ואור זה גרם שיזכו לתשובה.
ומדוע דווקא אור זה של לוחות השניות גורם שיחזרו בתשובה ולא האור של הלוחות הראשונות? אלא שחלוקים לוחות ראשונות מלוחות שניות, לוחות ראשונות ניתנו ברוב עם, וכשעם ישראל היו בדרגת צדיק גמור והגיע העולם לתיקונו, אך לוחות שניות עם ישראל קיבל לאחר חטא העגל והרי הם לוחות עבור בעלי תשובה, ולכך אף בנתינתם אין לשטן שליטה על ישראל, ומשכך אור זה הוא אור המיוחד שגורם שיזכו לתשובה.
אך כדי לשוב בתשובה לא די באותו אור שמתנוצץ עלינו אלא עלינו לעשות תשובה בפועל מי במחשבה ומי במעשים. והדברים מפורשים במשנה במסכת יומא "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם, מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל". משמעות המשנה היא, שכמו שטבילה במקווה אינה מועילה אם לא הסיר את החציצה מגופו. כך אין התשובה מתקבלת ללא שישוב בתשובה, ורק אז יתקיים "כי ביום הזה יכפר עליכם".
אמנם הגמרא מביאה את דעת רבי שעיצומו של יום מכפר, דהיינו שקדושת היום מכפרת אף ללא מעשה תשובה, אך אנו פוסקים שנצרך שישוב בתשובה, ואכן עיצומו של יום מכניע את השטן שאינו מקטרג, ומאידך הכפרה היא רק על ידי התשובה מהחטאים[1], הרי לנו שללא מעשה תשובה מצדנו, אין כפרה ביום הכיפורים, אך השב בתשובה זוכה לאור בנשמתו של לעתיד לבוא.
אך יכול האדם לקבל חלישות דעת היאך אני יכול לקבל על עצמי לשמור את כל התורה כולה, הרי איני בטוח שאוכל לעמוד בזה. ובדברי רבנו יונה מצאנו הארה גדולה. כתוב במשנה באבות (פרק ג) כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת, שואל רבינו יונה, היאך יתכן שמעשיו מרובים מחכמתו. הרי אם לא יודע את המצוות כולן, אינו מקיימן, ומשכך מהו מעשיו מרובים מחכמתו? מבאר רבינו יונה שכוונת המשנה לומר לנו עצה טובה, שאם רצונו לזכות לשכר אף שאינו יודע את התורה, יאמר מקבל אני לעשות כל מה שילמדוני, וממילא נחשב כמקיים את כל התורה כולה, וכדברי האבות דרבי נתן שבהקדמת ישראל נעשה לנשמע, נחשבו הם כקבלו את כל התורה כולה, כיון שרצונם לקיים את התורה. הרי לנו שקבלת עול מצוות בלבד מגדיר את האדם כשב בתשובה ויכול בזכות קבלה זו לקבל את אורו של יום הכיפורים שהוא מעין האור של לעתיד לבוא.
הנה בפתיחה לאהבת חסד מבאר החפץ חיים מהי מצוות "והלכת בדרכיו". בתחילת פרשת עקב (דברים ח ו) כתוב "ושמרת את מצוות ה' אלוקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו", הנה כתוב הליכה בדרכיו קודם יראה. ולאחר מכן כתוב (י יב) "כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בדרכיו וליראה אתו". שינתה התורה לכתוב הליכה בדרכיו אחר יראה וקודם אהבה, ולאחר מכן כתוב (יא כב) "לאהבה את ה' אלוקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו", הרי שכתבה הליכה בדרכיו אחר אהבה וקודם דביקות.
ונראה שיש שלוש מדרגות באהבת ה'. היראה ולמעלה מזה אהבה, ולמעלה מזה הדביקות בה'. והתורה מלמדת אותנו שהאדם אינו זוכה לשום מדרגה עד שירגיל נפשו מתחילה ללכת בדרכי טובו של הקב"ה להיות רחום וחנון וגומל חסד. ולזה כתב בתחילת עקב "ללכת בדרכיו וליראה אתו", להורות שלהשיג מידת היראה צריך שיקדמנה המידה הטובה הזו. ואחר כך גילה הכתוב שאפילו אחר שהשיג יראת ה' לא יחשוב בנפשו: עתה ראוי לי רק להתבונן כל ימי חיי בענייני היראה ורוממות ה' וללמוד תורתו הקדושה, ולא להסתכל כלל בענייני טובות זולתי, ולזה בא הכתוב ואמר "ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו וליראה אתו", להורות שאף מי שזכה ליראת ה' וצריך לעלות לדרגה הגבוה יותר והינו אהבה ומסתמא האיש ההוא נבדל מענייני העולם, אף על פי כן לא יזכה למדרגת אהבה עד שיקיים עתה גם כן "ללכת בכל דרכיו".
ואחר כך הוסיף הכתוב לומר שאף מי שזכה למידת אהבה, ובוודאי האיש ההוא נבדל מענייני העולם לגמרי, לא יחשוב בנפשו עתה בוודאי ראוי לי רק להתבונן בתורה ובגדולת ה' תמיד כדי שאזכה להיות דבק בה' בתמידות שזהו באמת העיקר, ולזה בא הכתוב ואמר "לאהבה את ה' אלוקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו", להורות שאף לזכות להשיג מדרגת דבקות בה' צריך גם כן שיתחזק במידת והלכת בדרכיו.
והדבר תמוה מדוע להגיע לאהבת ה' ולדבקות בו יתברך נצרך שיקיים "והלכת בדרכיו". כיצד הנהגה במידות הקב"ה, תביא לידי אהבתו ודבקות? ואכן בחפץ חיים מסיים ובזכות זה יעזרהו ה' ויתחסד עמו לזכותו להיות דבק בה' בתמידות, ומשמעות דבריו שאכן אין בכוח מעשיו להביא לידי דביקות בו יתברך, אך הנוהג במידותיו, ינהג עמו הקב"ה במידה כנגד מידה וייתן לו את הזכות להיות דבק בו.
אך השפתי חיים (עמוד קצז) מביא את דברי הגמרא בראש השנה (דף יז:) אמר רבי יוחנן אילמלי מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה אמר לו כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. מבאר השפתי חיים שהקב"ה נתכוין להוציא את עם ישראל בתפילתו כשליח ציבור, ומביא שמוכיח זאת המהר"ל (באר הגולה באר ד עמוד עד) מהפסוק "וקראתי בשם ה' לפניך", מהו לפניך, הרי יש לו לומר וקראתי לפני? מלמד שהקב"ה התפלל לפני משה רבינו בעצמו ובבחינת להוציא את ישראל ידי חובת תפילה. ואף לכך נתעטף הקב"ה, לרמז שנצרך בי"ג מידות של רחמים כוונה בריכוז מלא עד כדי שאינו מביט לצדדים, ורק כך מתדבק בו יתברך ומתקבלת תפילתו.
אך צריך ביאור מדוע נתבארו בפרוטרוט כל י"ג מידות של רחמים, ומדוע לא מספיקה הידיעה הכללית שהקב"ה מרחם? מביא השפתי חיים את דברי הנפש החיים (שער ב פרק ד) שבתפילה צריך לכוון בכל חלק בתפילה את המידה המכוונת כנגדה, כדי שתפעל מידה זו את בקשתו, ולכך פירט הקב"ה מהם מידות הרחמים שצריך להתפלל כנגדם.
אך עדיין יקשה מדוע נצרך שאנו נעשה מעשים בפועל, ונדמה במעשינו למעשיו יתברך, ולא מספיק שאנו נתפלל, והקב"ה ברחמיו יפעל את שצריך? אלא שהקב"ה גילה בבריאה שרצונו שעם ישראל יהיו שותפים בבריאה, וכפי שנזכר בפסוק "ואדם אין לעבוד את האדמה", וביאר רש"י שכיון שאין אדם שיתפלל על הגשמים, לא הוריד הקב"ה גשם על הארץ, וביאר הגר"א שזהו הברית שבין ישראל לקב"ה, שעל ידי מעשנו הוא נעשה למלך, ולכך ביכולתנו להשפיע בבריאה, ואף נצרך את מעשנו לקיום הבריאה. ולכך אך נצרך ללכת במידותיו ולא רק לאמרם, וכך נהיה לשותפים במעשה קיום הבריאה.
וביתר ביאור מבאר המהרש"א שנתעטף הקב"ה כוונת הדבר שנתעטף במלבושיו, שהם מידותיו, כי רק על ידי הנהגה במידותיו ניתן לזכות לי"ג מידות, שהרי הקב"ה אינו מושג לנבראיו, ובי"ג מידות נתחדש שעל ידי מידותיו אפשר להדבק בו יתברך מה שאפשר.
ומוסיף השפתי חיים (עמוד רז) שנצרך אף לקיים בפועל את הי"ג מידות כדי לזכות לרחמיו, ומוכיח זאת מדברי הרמב"ן שמבאר מדוע בפרשת המרגלים (במדבר יד יח) הזכיר משה רבינו ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה, ולא הזכיר מידות אמת, ונוצר חסד לאלפים, ונושא חטאה? אלא שאם היה מזכיר מידות אלו היו יוצאים חייבים בדין. כיון שהוציאו שם רע על הארץ ולא דברו אמת, וכן לא רצו לעלות לארץ שלא כרצון אבותם, ולכך אין זכות אבות שתגן עליהם שהוא נוצר חסד לאלפים בזכות האבות, וכן כיון שחטאו במזיד לא יתכן לומר שיכפר על השוגג, ולכך לא הוזכרו מידות אלו. הרי לנו שהזכרת מידות שאינו שייך בהם אלא סותרם, הרי הוא מקטרג, ונמצא שנצרך לקיים מידות אלו כדי לזכות לי"ג מידות של רחמים.
ובגודל מעלת הי"ג מידות מבאר הרמ"ק בספרו תומר דבורה שעצם קיום החוטא הוא מרחמיו יתברך. כי הרי כל קיום האדם ואף בשעת החטא הוא על ידו, ואף החטא יוצר מזיק ובדין על האדם לפרנסו כי אין הקב"ה מפרנס משחיתים, ודינו ללכת לאדם יפרנסו, או למצות את הדין עם האדם עד שיבטל המשחית, אך הקב"ה ברחמיו מאריך אפו ומפרנסו, שמא יעשה תשובה, הרי לנו שעצם קיום העולם על כל חטאיו הוא מכוח י"ג מידות של רחמים.
הרי לנו מהו המעשה אשר יעשה האדם לזכות לי"ג ממידות של רחמים.
אך כפי שכבר אמרנו נצרך שישוב בתשובה. ומבאר הפחד יצחק (מאמר לד) שגדרה של תשובה היא שדנים את עקירת הרצון כעקירת המעשה. וזהו החסד הגדול שבתשובה שאף שהמעשה קיים נחשב לאדם כאילו לא חטא, כיון שבעולם התשובה המבט הוא על שורש המעשים, וכשמרוממם את המבט לשורש כשנתבטל על ידי התשובה, ממילא אין מעשה חטא כלל, ודומה הוא לעובר שאף שאחר שיצא מרחם אמו קשור הוא לאמו, וכשמתה האם נטלה הימנו חיותו, כך החטא, כשבטל רצונו לחטוא, בטל שם מעשה חטא הימנו.
ומשכך מבואר השוני שבין ברכת התשובה לשאר ברכות שמונה עשרה, שבכל הברכות החתימה היא על שם הפעולה כגון גואל ישראל, רופא חולי עמו ישראל, אך בתשובה החתימה היא הרוצה בתשובה, שאינו שם פעולה אלא הרצון, והם הם הדברים מחמת שעיקרה של תשובה היא הרצון לשוב אליו יתברך, זהו מהות הברכה "הרוצה בתשובה".
הרב היימן בספרו חקרי לב מביא את דברי המדרש "מגיד מראשית אחרית ומקדם מה שלא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה". ומשמעות תחילת הפסוק שהקב"ה יודע מראש מהו המהלך בבריאה, וכאצל יהושע שאמר הקב"ה למשה "וקם העם וזנה", וכן אצל פרעה שאמר הקב"ה למשה שפרעה יבקש סימן, אך מסוף הפסוק "אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה" נראה שרצונו יתברך מנוגד הוא לרצון אחרים, ורצונו גובר, ולכאורה הרי הוא יודע מראש מה יהיה? מבאר המדרש אמר רבי פנחס בן חמא חפצי אעשה שרצונו להצדיק בריותיו שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", ואף אם חוטא רוצה בתשובתם שנאמר "כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה". הרי לנו שהנהגת הקב"ה בעולם מושפעת משני רצונות, להצדיק בריותיו, ואף אם חטאו שישובו בתשובה. ולכאורה מהו החיבור בין תחילת הפסוק שהוא על ידיעתו מראש את כל מעשה העולם, לבין הנהגתו בבריאה שרצונו להצדיקם ושישובו בתשובה?
מבאר החקרי לב שלמרות שידע הקב"ה את חסרונות העולם חפץ בקיומו, ואמר "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", וזהו הסנגוריא שידע מראש שיחטאו וברא את העולם על מנת שישובו בתשובה, ומביא את דברי המדרש, אמר ר' אבהו מכאן שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן עד שאמר די, בזה אני רוצה ובאלו אינו מרוצה. ומשכך שני רצונות אלו, דבר אחד הם, בריאת העולם היא להצדיק בריותיו בכל מצב, ואף אי אפשר להצדיקם כיון שחטאו, רצונו שישובו בתשובה, ומילא יוכל להצדיקם בשנית.
ואפשר להוסיף שאף מעשה הרע שבעולם הם לתכליתו שעם ישראל ישובו בתשובה, וכפי שאומר המדרש שאף ישמעאל נצרך לסדר העולם, וממילא אם ה' חפץ למען צדקו, ובריאת העולם היא על דעת שיחטאו, ממילא יגדיל תורה ורצונו שיזכו הרשעים לשוב בתשובה.
וממילא למדים אנו מהי"ג מידות שעליית האדם היא על ידי דביקות וקרבת אלוקים. וחזרה בתשובה היא לעקור את הרצון שיהא את הרצון, וכגודל התיקון יזכה לתשובה וכפרה.
ונזכה לשמחה הגדולה של שמחת התשובה שהיא על ידי תורה, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו.
[1] הרב יונה פוקס בספרו דבר יונה מספר שהינו האדם היחיד ששרד במחנה הריכוז בו שהה את השואה בעודו על כיסא גלגלים, ופגש שמחנה הריכוז גר צדק אשר מראהו ארי מובהק עם עיניים תכולות, שיכל לקלות להתחמק מן הגירוש למחנה הריכוז, אך בחר שלא להתכחש ליהדותו וללכת עם שאר היהודים לגורלם, ושאלו הרב פוקס מה שכנע אותו להתגייר? ענה לו גר הצדק שראה באחד הערבים יהודים יוצאים מבית הכנסת בבגדי לבן ופניהם זוהרות, ושאל מה זה? ואמרו לו שכך הוא במוצאי יום הכיפורים, וכששמע זאת הלך ללמוד מהי יהדות עד שנתגייר, ויהי רצון שזכה אף אנו לחוש כך במוצאי יום הכיפורים, לפנים זוהרות ממחילת העוונות והרגשת התחדשות האדם כשהוא בלא חטא.
פרשת האזינו ו' תשרי תשפ"א