הרב צבי שוורץזכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה
לעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
הגמרא בראש השנה (דף טז.) אומרת תניא אמר ר' יהודה משום ר' עקיבא… ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה, בשופר. ונתבאר שעיקר עבודת המלכיות היא המלכת הקב"ה עלינו בעיקר במה שכנגד הטבע, והמלכת הקב"ה מרצוננו מביאה לכך שאין צורך בהענשת החוטא, אחר שמבין את הצורך לנהוג בדרך הישר אף ללא העונש, וכפי שמתבאר בספר נחמיה (ז עב – ח י) שעזרא קרא בפני העם ספר התורה, ובכה העם על שעברו על דברי התורה, ואמרו להם עזרא ונחמיה "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם". משמעות הפסוק שאחר שהעם בכה על שלא קיים את דברי התורה, יכלו עזרא ונחמיה לומר להם "כי חדות ה' היא מעוזכם", ושמחה זו מאחר שבטחו בקב"ה שיעשה להם נס, גרמה שיזכו בדין, אך רק שמחה שאחר חרטה על חטאים בכוחה להביא לזכיה בדין.
מוסיפה הגמרא זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. הצורך בזכרונות תמוה. הרי הכל גלוי וידוע לפניו ואין שכחה, ומדוע נצרכים להעלות זכרוננו לטובה? וכן המושג זכרונות אינו שייך כלל לקוב"ה, זכרון הוא כדוגמת ציצית שכתוב בה (במדבר טו לט) "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם", ובציצית הזכירה מביאה לידי עשית המצוות, אך לפני הקב"ה אין מציאות של צורך בזכירה כדי להביא לעשיה, ומשכך מהו זכרונות?
מהתבוננות בפסוקי זכרונות מתבאר שהזכרון הוא הדרך לשנות מציאות. הפסוק הראשון הוא מדור המבול (בראשית ח א) "ויזכר אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלוקים רוח על הארץ וישכו המים". ומבאר רש"י "ויזכר אלוקים" זה השם מידת הדין הוא, ונהפכה למידת הרחמים על ידי תפילת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למידת הדין. "ויעבר אלוקים רוח" רוח תנחומין והנחה עברה לפניו. מדברי רש"י למדים אנו שהנהגת זכרון משנה מציאות, וזכרון לטובה משנה מידת הדין למידת רחמים, אך זכרון לרעה משנה מידת רחמים למידת דין.
כך מבאר הרמב"ן: הזכירה בנוח מפני שהיה צדיק תמים וכרת לו ברית להצילו… אבל הזכירה בהם כי זכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו. ואף ברמב"ן מתבאר כדברי רש"י שזכרון לטובה מביא לשינוי גזר הדין לטובה, ולכך כיון שכרת ברית עם נח להצילו, ואף רצה בקיום העולם מצאצאי נח, לכך הצילו ממימי המבול.
וכך גם בפסוק השני שבזכרונות (שמות ב כד) "וישמע אלוקים את נאקתם ויזכר אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב". הזכרון מחמת הנאקה תמוה, וכי עד שהתפללו בני ישראל, לא זכר הקב"ה את בריתו עם האבות הקדושים? מבאר הרמב"ן: כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם… ועתה שמע אלוקים את נאקתם וראה אותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם וידע את מכאובם וכל הנעשה להם וכל הצריך להם. ברמב"ן מתבאר שהתפילה ביטלה את הסתר הפנים, ושמע הקב"ה את נאקתם והצילם משעבוד מצרים. אך עדיין יקשה מהו המעשה הנדרש מעמנו כדי להביא לזכרון המשנה את המציאות?
מבאר השפתי חיים (עמוד קסג) שזכרון הוא לחיות את רצונו יתברך, וכפי שביאר הרמב"ן (שמות יג ט) בחיוב זכירת יציאת מצרים: ותזכור אותה תמיד למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצוותיו ותורותיו, כי הוא אדוניך הפודך מבית עבדים. דהיינו שבזכירת יציאת מצרים בליבו בלבד אינו מקיים מצות זכירה, והחיוב הוא שזכירה זו תביאהו לידי קיום כל המצוות, וזה שייך רק בעיקר חיותו יזכור מהי יציאת מצרים, ומשכך מה הם חיוביו, וכך מבאר הרמב"ן (דברים ד ט) במצוות זכירת מעמד הר סיני: כי ה' עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו. אף בדברי הרמב"ן אלו מתבאר שזכירה מהותה שתהא הזכירה חלק מאורח חייו, וכך ילמד ליראה את ה' ויקיים מצוותיו.
ומשכך כשאדם זוכר את הקב"ה במהלך כל חיותו, אף הקב"ה זוכרו באותה המידה ויעשה לו חפצו, וכך מבאר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק נא) את הפסוק בתהילים (צא יד) "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי". חשק הוא רצון חזק שהוא התחברות יתרה מאהבה, ואכן אדם החושק בקב"ה, משיב לו הקב"ה באותה המידה "אשגבהו" – הרי הוא משוגב ומרוחק מן המזיקים המוזכרים בפרק זה הנקרא שיר של פגעים, וכך מבאר הרמב"ן (איוב לו ז) את הפסוק בתהילים (לג יח) "עין ה' אל יראיו למייחלים לחסדו". שלמייחלים לחסדו של הקב"ה ובטוחים אך ורק בו יתברך, עליהם נאמר "עין ה' אל יראיו" וניצלים מכל פגע, ועליהם אמר הכתוב "אשרי איש לא ישכחך", וכן "כי כל קוויך לעולם לא יכשלו לא יכלמו לנצח כל החוסים בך", אשרי הדבוק בו יתברך שהקב"ה נותן לו כל צרכיו.
וזהו זכרונות שאחר שבוטחים בקב"ה שכל מעשיו לטובה, ינהג עמנו במידה כנגד מידה ויזכור אותנו לטובה ביום הדין. וכך הפסוק הבא "זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה' ", חנון ורחום הקב"ה, בכך שעל ידי מידת זכרונות עושה לנו נפלאות[1].
האור גדליה מביא את דברי הירושלמי בכל הקרבנות כתוב והקרבתם ובראש השנה כתוב ועשיתם, אמר הקב"ה כיון שיצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נעשיתם בריאה חדשה. מחדש האור גדליה בריאה חדשה זו היא מכוח עשיה, כי רק לאחר שבמחשבתו ממליך את הקב"ה על עצמו, אז נעשה הוא לבריאה חדשה, הרי לנו שבכוח מחשבתו לטובה יכול לשנות את גזר הדין לטובה.
את עיקר הדבר מצינו במעשה העקידה. הקב"ה אומר לאברהם שילך לארץ המוריה ושם יעלה לעולה את בנו על אחד ההרים שיאמר לו הקב"ה. ולכאורה מדוע בנבואה זו לא הוסיף לו הקב"ה מהו ההר? אלא שרצה הקב"ה לנסותו האם תהא דרכו בשמחה, או שמא בעצב ואין ראוי הוא לקבל נבואה, וממילא לא יוכל לבצע את מצוות עקידת בנו, אך אברהם אבינו הלך בשמחה כיצחק שהבין בלבו שהולכים לקדש את מקום בית הבחירה, וכביאור רש"י (בראשית כב ו) "וילכו שניהם יחדיו" אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר. אך אחר שהבין יצחק שהולכים לשחטו מבאר רש"י (כב ח) ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך להשחט וילכו שניהם יחדיו בלב שוה. שיצחק הלך בשמחה כאברהם להעקד למען שמו יתברך.
ואם כן, ניסיון העקידה הוא אף בדרכם לעקידה, האם יהיה אברהם אבינו בשמחה של מצוה ויהא ראוי שתשרה עליו שכינה שתאמר לו היכן מקום העקידה, ואחר שעקד אברהם אבינו את יצחק אומר לו המלאך (כב יב) "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", ומבאר רש"י "אל תשלח" לשחוט, אמר לו אם כן לחינם באתי לכאן? אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו: "אל תעש לו מאומה". למדים אנו שאף כשאמר לו הקב"ה עמדת בניסיון ואינך צריך להקריב את בנך, לא נתרצה אברהם אבינו ורצה לזכות לעמוד בניסיון בשלימות למען שמו יתברך.
ואף לאחר העקידה אומר הפסוק (כב כ) "ויהי אחר הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה". ומבאר רש"י בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים… בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו. מבאר האור גדליה סבר אברהם אבינו שלא נתקבל קרבנו להקריב את יצחק לעולה, כיון שלא נישא ואין לו בנים, ואם היו לו בנים, היה זוכה להקריבו לעולה, אמר לו הקב"ה שעדיין לא נולדה רבקה זיווגו עד כעת, ואין הוא הגורם לכך שלא התקבל קרבנו.
ומשכך יתבאר מדוע לא הוזכרה ברית אצל יצחק? אלא שאין צורך בזכירת הברית, כי יצחק אפרו צבור על גבי המזבח. ולכאורה הרי צווה אברהם שלא לגעת בו, וכיצד יתכן אפרו צבור? אלא שאברהם הקטיר איל חילופי יצחק, ובכל עבודה אמר זה חילופו של בני, ומשכך כלפי עבודת ליבו של אברהם, דומה שהוקטר יצחק, וודאי שאפרו צבור על גבי המזבח ואין צורך בברית.
אך עיקר המחשבה היא לכוון למסור את נפשנו על קדושת שמו יתברך, ומביא האור גדליה את דברי רב סעדיה גאון, שמסירות נפש היא לחיות על קידוש שמו יתברך, וכלשון הפסוק (בראשית כג ח) "אם יש את נפשכם", דהיינו אם ברצונכם – שהנפש שהיא הרצון, ומשכך מצוותינו למסור נפש ולחיות על קידוש שמו יתברך.
ומסירות נפש זו שייכת אף בעצם דיני ראש השנה. אומר המשך חכמה ששופר מעלותיו רבות וידועות להציל מן הדין, וכדברי הגמרא בראש השנה (דף כו.) שלא תוקעים בשופר של פרה כי אין קטגור נעשה סניגור, והרי שופר של פרה יזכיר את חטא העגל. מקשה הגמרא ומדוע משמשים בבגדי זהב ביום הכפורים, הרי אף זהב מזכיר את חטא העגל שהיה מזהב? מיישבת הגמרא שבגדי זהב הם מחוץ לקודש הקדשים שהוא עיקר הכפרה, ולכך אינם מזכרת עוון. מקשה הגמרא והרי שופר הוא מחוץ לקודש הקדשים, ומדוע נחשב כזכרון? מיישבת הגמרא שופר כיון דלכפרה כבפנים דמי.
הרי לנו שעיקר הכפרה ודחיית הקטגור, על ידי השופר, ולמרות כך בראש השנה שחל בשבת אין תוקעים בשופר, שמא אדם יכשל ויטלטל את השופר ברשות הרבים. ולכאורה עבור ספק שכזה מתבטל עיקר הכפרה למשך כל הדורות? מחדש המשך חכמה ששבת הוא העד על קדושת שמו יתברך, ועדיף שלא תבולע העדות, ויקטרג עלינו השטן ואין מי שיציל מפניו, ועוקדים כולם נפשם עבור קידוש שמו יתברך, ועקידה רוחנית זו מופלגת ומועילה לרצות כמו שמרצה זכרון השופר.
יתירה מכך מחדש האור ישראל (איגרת ז) שיצייר האדם לעצמו היאך היה חרד לנפשו אם היה כהן גדול הנצרך להכנס לקודש הקדשים ביום הכיפורים, והרי פסקו חז"ל ששופר שלזכרון הוא בא, והאדם נזכר ונשפט על כל מעשיו, הוא כקודש הקדשים, ומאוד מאוד יחרד לב האדם המעמיק בדבר הנורא הלזה.
מתבאר מדבריו שזמן תקיעת שופר הרי הוא כהקטרת הקטורת ביום הכיפורים בקודש הקדשים, והשופר הוא הגורם שינצל וכפי שנתבאר שזכותו תעמוד לו רק עם המליך את הקב"ה עליו שאז נעשה לזמן של רחמים, מכוח השופר ומכוח מעשיו, ואז מעלה הכתוב עליו כאילו הקריב את עצמו ונעשה בריאה חדשה.
הפחד יצחק (מאמר כה) מבאר ששופר מלבד היותו לזכרון, אפשר לתפסו בדרך השמעת כרוז, וכתקיעה בזמן המלכת המלך, יתכן לפרשה כתקיעת ההמלכה, ויתכן אף לפרשה כתקיעת כרוז, אך עצם הדבר הוא אחד. שהרי שיר של יום שישי הוא ה' מלך, הרי שיום שישי מהותו הוא המלכת הקב"ה, וביותר שבשאר ימים כתוב (בראשית א יא) "תדשא הארץ". (א כד) "תוצא הארץ נפש חיה", אך ביצירת האדם כתוב (ב ז) "ויפח באפיו נשמת חיים", דהיינו שנשימה זו נעשתה על ידי הקב"ה, ואז הוכרה מלכותו בעולם הזה, וכך במלכות של מטה, על ידי הנשימה שבשופר קמה כוח המלכות, ולכך בחלק מקולות השופר נצרך שיהא בנשימה אחת, כהקמת מלכות של מעלה בעולם הזה.
ומעתה אומר ר' משה שפירא (אורי וישעי) שכך מתבאר בגמרא בראש השנה (דף טז.) מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך תבואה שבשדות. כך הוא בראש השנה: ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה, בשופר. כי כיון שבראש השנה הנידון הוא על עצם החיים, נצרך לתקוע בשופר שהוא על ידי נשימה שהיא עצם החיים, ובכך מבטאים אנו שמוכנים אנו לתת נפשנו עבור שמו יתברך, וכך זוכים אנו בדין, ולכך אומרת הגמרא שיעלה זכרונכם לטובה, כי תקיעה זו היא כנגד יצירת האדם, ומעשה זה אינו בנמצא אלא רק נשאר הימנו זכרון, ואנו בתקיעתנו מעלים זכרון לטובה לזכות לחיים כיום שבו זכינו לנשמת חיים. וכפי שנאמר "ישקני מנשיקות פיהו" שכל החיות בעולם ואף החיות שבמתן תורה, הכל מנשיקות פיהו שנפח באדם הראשון, וכדי לזכות בדין צריכים אנו לזכות להתחבר למצב שבבריאת העולם.
מוסיף רבי משה שפירא (אורי וישעי) שתקיעת שופר מבלבלת את השטן, ומבאר התוס' שחושב השטן שהגיעה הגאולה ומתבלבלות טענותיו, ולכאורה אם מביא השטן זכויות מול עבירות ורואים שיש רוב עבירות, כיצד בלבול השטן יועיל להכריע לרוב מצוות? ומביא את חידוש של הפחד יצחק (מאמר יח) שאדם סבלני הכועס אינו נעשה כעסן, כי טבעו הוא סבלנות ולעיתים אינו עומד בטבעו וכועס, כך הוא ברוב זכויות ועוונות, הקב"ה דן מהו דרכו של האדם, ויתכן שכעת יש בידו רוב עוונות, אך כיון שעשה תשובה וכעת דרכו לטוב, כבר עומד הוא בדרך של רוב זכויות, והעבירות שבידו ככתם בבגדו הם, כי לפי נטייתו הוא נידון. ומעתה אומר רבי משה שפירא לכך נצרך השטן להוכיח שאף המצוות שבידו אינן ראיה ודרכו היא לרע, ותקיעת שופר מבלבלתו וחושב שהגיעה הגאולה שכולם הולכים בדרך טוב, ואי אפשר להענישם.
השפת אמת (ראש השנה תרנ"א) מחדש שכיון שאין לנו בית המקדש אין לנו מצוות עליה לרגל, אך בראש השנה מצוותו בשופר, שתקיעה בו היא ככניסה לקודש הקדשים, ומשכך מצוות עליה לרגל שבו היא בתקיעת שופר, ונמצא שאף כשאין בית המקדש ישנה מצוות עליה לרגל בראש השנה על ידי השופר.
ונמצא שמעלת תקיעת השופר רבה היא. ומצוותינו בראש השנה להמליך את הקב"ה עלינו, ואף לחיות את הנהגתו בכל חיינו, ועל ידי כך יתעלו על מעשיו ויחשבו כנעשו לשם שמים כיון שנטה לדרך טוב, וזהו ה"אורי" זה ראש השנה. שראש השנה הוא האור שלי, שהקב"ה מאיר עליו כעת באשר הוא שם, ולפי מעשיו כעת הוא נידון.
ונזכה לקבל מלכויות וזכרונות ע"י השופרות וכתיבה וחתימה טובה.
[1] מספרים שאדם בא לרב דסלר ושאל כתוב "וראיתם אותו וזכרתם", שיראו את התכלת ויזכרו בים הדומה לרקיע, ויזכרו בכסא הכבוד, וכיצד שייך זיכרון זה, וכי ראיית התכלת תגרום לכך שיזכרו בכסא הכבוד? וכן מאידך כתוב (דברים ד ט) "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם", הרי לנו שאף ראיית הרקיע בעצמו אין בהכרח שתביא לזכרון בכסא הכבוד, ואף יכולה להביא לידי עבודה זרה? השיב לו הרב דסלר: האם קובע אתה עיתים לתורה? ענה השואל: כשאני קם מלימודי איני זוכר מאומה, כך שאיני רואה בכך תועלת, ולכך איני לומד. שאל הרב דסלר: הרי יש לך חנות, והנך זוכר את כל אלפי הפריטים עם מחיריהם, ואחוזי הרווח של כל אחד ואחד, ואף מיהו הסוכן שלהם, ומדוע את הלימוד אינך זוכר? אלא שהזכרון תלוי בפנימיות האדם, ומה שבפנימיותך וחשוב לך לזכור אתה זוכר, וכנראה הלימוד פחות חשוב לך ואינך זוכר, ועל כן לאדם שכולו רוחניות ראיית התכלת מביאה להזכר בכסא הכבוד, ואוסיף ואשאל: אמרו חז"ל אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה שמא יהרהר. האם ראיה כזו גורמת לך להרהור? ענה השואל: אכן. השיבו הרב דסלר: הוא מה שאמרתי הראיה תלויה בפנימיות, ומי שפנימיותו טהורה, בראיית התכלת יזכר בכסא הכבוד, אך מי שאין פנימיותו טהורה בראיית הרקיע יגיע לידי עבודה זרה, ובראיית בגדי צבעונין של אשה יגיע לידי הרהור.
פרשת ניצבים וילך כ"א אלול תש"פ