פרשת כי תבוא

הכרת הטוב ביכורים – ברית ברכה וקללה

פרשת השבוע מסיימת בכריתת ברית בין עם ישראל לקוב"ה, ובהם ברכה וקללה. בספר ממעמקים מביא את הגמרא במגילה (דף לא:) תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להם לישראל שיהו קוראין בפרשת קללות שבתורת כהנים קודם לעצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה. ולכאורה כיום מסיימים את התורה בכל שנה, ונתקנו סדר הפרשיות כך שהתוכחה שבתורת כהנים תהיה קודם עצרת, אך בזמן הגמרא סיימו את התורה פעם בשלוש שנים, כך שלקרוא את התוכחה קודם לעצרת ולראש השנה, נצרך לתקן להוציא ספר תורה נוסף, וכפי שנוהגים בארבע פרשיות שקוראים בחודש אדר. והדבר נסתר ממנהגינו שבעל הקורא עולה לעליית התוכחה, שלא יאמרו שבקריאתו הוא מכווין לקלל את העולה, ומשכך אין מעלה בקריאת התוכחה, ומאידך משמעות תקנת קריאה זו, היא חשיבותה?

מבאר רבי משה שפירא שקודם ראש השנה אדם עושה את חשבון נפשו, אם היה יודע מה יארע עליו בשנה זו היאך היה מתפלל בראש השנה. ומפרשת התוכחה למדים אנו שכל מעשנו ומקרינו הם מאתו יתברך, הברכה ואף הקללה, כך שכל מקריו בכל השנה הם מאתו יתברך, ואחר שהבין זאת ומודה על כך[1], הרי הוא מקבל את הברית שבין עם ישראל לקב"ה שבפרשת התוכחה באהבה וברצון, ויהא ראוי שיתקיים בו הפיוט תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, כי אחר שהבין שמקור כל מקריו הם מאתו יתברך, ומודה לו על הקללה כעל הברכה, ראוי שיזכה לשנה וברכותיה.

והנה עיקר הברית טמון בתחילתה של הפרשה. פרשת כי תבוא מתחילה בפרשת הבאת ביכורים, ויש להקשות מדוע הוקמה פרשה זו לפרשת הקללות? ראשית, עניין הביכורים טעון ביאור. (כו ב) "ולקחת מראשית כל פרי האדמה", האדם רואה שעציו החלו להוציא פירות, לוקח את הראשון וכורכו בגמי לסימן, ואחר שיבשיל הפרי קוטפו כדי להעלותו לירושלים, ועלייה זו בעסק גדול, מצוותו לעלות ברוב עם ושירה וזמרה. ואת חפציו לוקח הוא על שור מצופה זהב, ומנגן כל הדרך בחליל ובתוף. ולנים ברחובה של עיר כדי שישאלו מה זאת, ויאמרו להם עולים אנו לירושלים בשל מצוות ביכורים, בבואם לירושלים נסגרות החנויות ובאים העם לקראתם באמרם אחינו ממקום פלוני בואכם לשלום, וכן בבואם לבית המקדש מקבלים את פניהם הגזברים ומניפים את הטנא לארבע רוחות השמים ומעלה מטה, וקוראים את פרשת "ארמי אובד אבי" להזכיר חסדי המקום. ולבסוף אף משתחווה, שזה מקום היחיד שמוזכרת מצווה להשתחוות בהקרבת קרבן שכמותה כתוב רק באבות, ומכאן יסוד מצוות השתחוויה.

וייחודה של מצווה זו שאם אינו יכול לדבר אינו מביא ביכורים כיון אינו יכול לומר "ארמי אובד אבי", וכן השליח או קונה את ראשית השדה אינם מביאים ביכורים, כי קיום מצווה זו היא רק על ידי הבעלים. ולכאורה מדוע על הבאת ביכורים שהם אחד משישים מהיבול, ומדאורייתא מספיק אף פרי אחד, עושים עסק גדול, ומאידך כשמביא לבית המקדש את המעשר אפילו לא מקבלים את פניו?

טעם הדבר שמצוות ביכורים עיקרה בהודאה. וכל העסק שסביב ההבאה הוא להדגיש את הטובה שעליה מודה הוא. ומתחיל את ההודאה ב"ארמי אובד אבי". ובהגדה של פסח קוראים פסוקים אלו ומבארים: ארמי אובד אבי, מלבד שביקש לבן לעקור את הכול. למדים אנו שרצון לבן להשמיד את עם ישראל יותר מרצון פרעה להרוג את הזכרים, כך שעם ישראל נוצר במקום הגרוע ביותר עבורו, מקום שרצו להשמידו. ואז, "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב"[2]. מודים אנו על שגדל עם ישראל, ועל השעבוד, עד "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולנו ואת עמלנו ואת לחצנו". כך שבהבאת הביכורים מודים אנו על כל תהליכי לידת עם ישראל, שעל כולם ואף על השעבוד צריכים אנו להודות.

זהו מהות הכרת הטוב. שכשמה כן היא. אינה גמול טוב, אלא להכיר בטובה. וכך בפורים אומרת הגמרא במגילה (דף יד.) שאין אומרים הלל בפורים, משום מקרא מגילה, וכן בחנוכה אומרים בתפילת ההודאה "על הניסים", את כל תיאור המעשה ובסופו את תיאור הניסים, ולכאורה היכן ההודאה על הניסים במגילה ובעל הניסים, אם עיקרם הוא עצם הצרה? הוא מה שנתבאר, הכרת הטוב מהותה להבין את הטובה שנעשתה, ואחר ההבנה, ממילא ישיב טובה, ולכך מתארים את המעשה כולו, וממילא יבין כמה רבה היא ההודאה.

בעומק הדבר אומר הפחד יצחק (חנוכה מאמר ב פרק ב) לשון מודה חלוק הוא לשני פנים. הודאה בעובדה, והודאה על הטובה. ושניהם דבר אחד הם. כשמודה על הטובה הרי הוא מודה לחברו שאין בכוחו לעשות הכול לבדו ונצרך לסיועו, והרי הוא מודה בעובדה זו, באפסות כוחי ועוצם ידי, וכך מתבארת ברכת הודאה. "מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו לעולם ועד צור חיינו מגן ישענו אתה הוא לדור ודור". ראשית הודאה בעצם אלוקותו שהוא מנהיג העולם וחיינו בידו. ואחר זאת מודה "נודה לך ונספר תהילתך על חיינו המסורים בידיך". הרי הודאה והכרת טובה על חיותינו. למדים אנו שבכל הודאה והכרת הטוב, נצרך להכיר מה היא הטובה, ואחר זאת יכול הוא להודות עליה.

מעתה הרי לנו שההודאה בהבאת הביכורים, הכנה היא לברית בין עם ישראל לקוב"ה. והדרך לברית זו חלוקה לשלושה חלקים. הבנה שאינו מושלם. והבנה שזקוק הוא לרעהו. ונתינה לרעהו. חלק ראשון הוא, "במצוות "ואהבת לרעך כמוך" מצווים אנו לאהוב את הרע כמו שאוהב את עצמו. ולשון רע הוא מלשון רעוע, שהוא היפוכו של שלם, כך שביאור המושג רע הוא חלק מדבר שלם, וכפי שעצם הבריאה היא טוב, מפני שההסתכלות היא על מכלול הבריאה שטובה היא, אך דבר רע הוא מחמת ההסתכלות על פרט מסוים שיתכן שחלק זה כשלעצמו רע הוא, ומשכך המושג רוע הוא מחמת חלקיותו. וכן לשון תרועה הוא חלקים בודדים שמצורפים לדבר השלם. וזהו לשון רעהו הוא חלק מכלל ישראל, ומצווים אנו לאהוב את רענו כדי לחבר את כלל ישראל, על ידי שנתגבר על הקנאה התאווה והכבוד שמפרידים בינותינו וגורמים לכל המחלוקות.

חלק שני למדים אנו מברית בין הבתרים שבותרו הפגרים ועבר אברהם אבינו בין הבתרים, למדים אנו שעיקר הברית היא על ידי שכל חלק מבין שללא חלקו של רעהו חסר בשלמותו, וזהו השם כריתת ברית שמכוח כריתת הדבר לשנים נוצר כוח הברית, שכל אחד מבין את הצורך בחברו עבור קיום הברית.

חלק שלישי מבאר הגר"א שהכרת הטוב היא נתינת האחד עבור חברו, כך שחלק ממציאותו נמצאת אצל חברו. בעולם מקובל לומר זמן שווה כסף, אך האמת היא שזמן שווה חיים, וכמה שמעניק מזמנו עבור חברו כך חיבורם שלם, וזהו הכרת הטוב השלימה, שמקבל מחברו ועל כך מעניק לו משלו. ואחר שהבין שהוא חלק מהשלם, ואת הצורך ברעהו, ולכך מכיר בטוב שהעניק לו חברו ומעניק לו משלו בתמורה, ראוי הוא להיכנס לברית ולקבל את מתוך הכרת הטוב את הברכות והקללות, כיון שמכיר טובה על כל מה שאירע לו, שהרי כל חלק מחייו הוא חלק מהטוב השלם, ולכך מקבל בשמחה את הברכות והקללות, ויזכה שתחול שנה וברכותיה.

ומעתה יתבארו התוספות שבשמונה עשרה הנוספות שבעשרת ימי תשובה. מתחילים אנו בבקשת זכרנו לחיים, ומסיימים בבקשת בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה נזכר ונכתב לפניך[3]. ולכאורה מדוע לא ביקשו כך כבר בתחילת שמונה עשרה? ביאור הדבר שאין ראויים אנו לבקש כל צרכנו מאתו יתברך, אך אחר ברכת הודאה על כל הקורות עמנו, וההכרה שהכל מאתו יתברך, מוצאים אנו פתח לבקש את הנצרך לנו, כי כפי שקבלנו עד כעת, מבקשים אנו כתוספת להמשיך ולקבל.

הגמרא בברכות (דף ו:) אומרת שכר על הליכה לבית האבל היא השתיקה, ושכר הליכה לבית המשתה היא הדיבור. מבאר הרב וולבה הקב"ה מרעיף עלינו רוב טוב אף שלא מגיע לנו, ולכך בהגיע ייסורים אין לנו אלא לשתוק, כי זה שכרנו על שחטאנו, אך בהגיע שמחה, על האדם לשאול למה זכה כך, אף שמעשיו אינם ראויים, וכיון שהודה לקב"ה על חסדיו, זוכה הוא לרוב טובה יותר משקדם לכך.

כך מבאר הרב טאוב (במאמר על השמחה) את הפסוק (כח מז – מח) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירם ובחסר כל". ולכאורה מהו גודל החטא שלא עבדו את ה' בשמחה שעל כך גלו, הרי חטאו בשלושת עבירות החמורות? וכן מהי המידה כנגד מידה על שלא עבדו את ה' בשמחה?

אומר הכוזרי שבמצוות ביכורים אומר הפסוק (כו יא) "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך". האדם מביא ביכורים ומצוותו היא לשמוח ולהודות במה שיש לו – שמח בחלקו, וממילא אין לו במה לקנאת ברעהו, כי מה שיש לו, זה מה שנצרך לו, ואין לו צורך ביותר, וכפי שאמר יעקב אבינו (בראשית לג יא) "יש לי כל" ועשיו אמר לעומתו (לג ט) "יש לי רב", ומשמעות דבריו יש לי הרבה, אך רצוני ביותר. וממילא המרוצה בחלקו עובד את הקב"ה בשמחה, ומשלא עבדו בשמחה, הרי שלא שמחו בחלקם ולגביהם היה רכושם כחסר, וכופר בו יתברך שאינו נותן לו את צרכו, ולכך נענשו מידה כנגד מידה שיעבדו את האויב בעירם ובחוסר כל.

זהו מעלתו של מכיר טובה. ומאידך כפוי טובה הוא דבר נוראי ומסוכן. הכופר בטובה הגדול הוא לבן שביקש לעקור את הכל. כשיעקב בא לביתו ראה את רחל יצאת עם הצאן, כיון שלא היו לו בנים והצאן היה מועט, יכל לתת לביתו הקטנה לצאת עמם, אך בצאתו מביתו היה ללבן בנים ששמרו על הצאן, הרי שזכה בזכותו של יעקב לבנים ואף נתרבה צאנו, וכן נתרבו המים שבבאר, ואף אמר לבן ליעקב (בראשית ל כז) "נחשתי ויברכני ה' בגללך", וכל זאת לא מנע ממנו לבקש לעקור את כלל ישראל. וכך דתן ואבירם שהצילם משה רבינו ממוות, את דתן מהכאתו של המצרי, ולמחרת הציל את אבירם מהריגתו על ידי דתן באמרו (שמות ב יג) "ויאמר לרשע למה תכה רעך", אך הצלתם ממוות לחיים, לא מנע מהם למוסרו לפרעה שיהרגנו, ונאלץ לברוח למדין. וכך לשונו של החת"ם סופר (בתשובה) ששכניו מציקים לו ואינו מבין מדוע, הרי אף חסד לא עשיתי להם.

מכל זאת למדים אנו שהעושה חסד אם המקבל כפוי טובה ניזוק מכך הנותן. החיי עולם מביא את הגמרא בסנהדרין כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו והמרחם יסורים באין עליו, ולכאורה הרי מצווה לרחם על קטנים ושוטים שאין בהם דעת? מביא החיי עולם את המהר"ל שהביא מקור לכך מהפסוק (בראשית ב ה) "כי לא המטיר ה' אלוקים מים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה" ומבאר רש"י ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים. משמעות הפסוק שאין תועלת בחסד אם אין הכרת הטוב. כי כשאינו מכיר טובה, צריך להפקיע מרצון זה, ולכך משיב הוא רעה תחת טובה, להוכיח שאינו מכיר בטובתו של חברו, ולכך אם מרחם על מי שאין בו דעת להכיר טובה, ייסורים באים עליו מאותו כפוי טובה.

רבי ירוחם ממיר מביא את דברי החינוך (מצוה לג) שמצוות כיבוד אב ואם היא שיתן אל ליבו לגמול חסד עם העושים עימו טובה שהביאוהו לעולם ויגעו בו, ויעלה ממנה להכיר טובה לקל ברוך הוא שסיפק צרכו כל ימיו. ומבאר רבינו ירוחם: אנו שיכל הקב"ה לברוא את האדם כפרי על העץ ללא צער ההיריון והלידה וגידול הילד, אך ראה הקב"ה שהאדם לא יגיע לדרגת הכרת טובה השלימה, ולכך יצרו בדרך לידה שיהא בליבו הכרת הטוב להוריו, ועל ידי זה יהיה לו הכרת הטוב לבורא יתברך על שבראו ועל חסדיו המרובים, וזהו שאמרו חז"ל כל הכופר בטובתו של חברו, סופו שכופר בטובתו של מקום, כי אם כופר בטובת חבור הנראית לעין, סופו שכופר בטובתו של מקום שבראו.

רובד נוסף מבאר הפחד יצחק (שבועות מאמר ז). לשון שונא מתנות "יחיה", מלמד ששנאת מתנות היא מעיקר חיות האדם. ואכן בריאת האדם היא כדי שלא יחוש בושה בקבלו מתנות חינם בעולם האמת, ולכך יורד לעולם המעשה, ומקבל שכר על מעשיו, אך האוהב לקבל מתנות אין צורך בביאתו לעולם, שהרי רוצה הוא בקבלת מתנת חינם, הרי לנו ששנאת מתנות היא סיבת החיים בעולם המעשה. יותר מכך, בכך מקיים הוא להיות דבק במידותיו מה הוא חנון אף אתה חנון, ולכאורה דבר זה אינו בנמצא, הקב"ה במהותו חנון, אך האדם משתמש הוא במידה זו, וכמים שאובים ששימושם זהה למים חיים, אף שאינן המקור? אלא שבמהר"ל מביא שבשונא מתנות "יחיה", מתקיים מצב זה. כי אחר ששונא הוא מתנות, כבר בעת קבלתו, מחשב היאך ישיב לו על מה שהטיב עמו, וממילא קבלתו, נתינה היא[4].

על דרך זו מייסד העלי שור שאהבה שאין עמה הכרת הטוב אין לה קיום, וגם אם בתחילת הדרך הייתה אהבה ביניהם אם במשך השנים אין האחד מכיר בטובתו של השני, אין אהבתם מתקיימת, ואף עלולה להתהפך לשנאה חס ושלום, למדים אנו כוחה של הכרת הטוב, שבלעדיה אין אפשרות להתקיים עם רעהו.

ונזכה לעמוד בברית ויחולו עלינו כל הברכות מא' ועד ת', ועל ידי הברית הזו נזכה להתחבר ולזכות לשנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.

---

[1] כך בהגדה של פסח. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, אין זה סדר הדברים לספר מה אירע וההודאה על היציאה, אלא מתחיל בגנות ומסיים בשבח ומודה אף על הגנאי, כי ללא הגנאי לא היה זוכה להגיע לדרגת השבח, שהרי ללא הירידה למצרים לא היינו זוכים להיות לעם, ולכך מודים אנו על כל מה שאירע והוביל ליציאת מצרים שמכוחה נהיינו לעם.

[2] מקשה החתם סופר (בהגדה של פסח) וכי מיד מארם נהריים ירדו למצרים, והלא הגיע יעקב אבינו אל יצחק אביו, וכבשו את שכם ונמכר יוסף, ורק אז ירדו למצרים, ומדוע בלשון הפסוק נדמה שמיד ביציאתם מארם נהריים ירדו למצרים? מיישב החתם סופר שזו תשובה מדוע לא היה השעבוד אצל לבן, ועל כך משיב הפסוק שלבן ביקש לעקור את הכול, ולא יכלו להשתעבד ברשותו, ולכך "וירד מצרימה".

[3] מספרים שהרב מפוניבז' ששיכל את אחד עשר ילדיו בשואה ואת ישיבתו, עלה לארץ והקים בה את ישיבת פוניבז' מחדש, אמר: שהקושי הגדול עבורו הוא לבקש כסף, ומתפלל בכל פעם שלא יפתחו לו את הדלת, ואת השתדלותו יצא ידי חובה בדפיקה… כי לבקש חסד מהאחר מה שלא מגיע לו, הוא הבושה הגדולה ביותר, ולכן אומרים שלדעת לאסוף כסף הוא, לחוש שיש לי כסף אצל הגביר ורק צריך לדעת כיצד מוציאים אותו ממנו.

[4] ר' דב יפה בספרו הארת דרך מוסיף דלכך מי שאינו מכיר טובה זהו שורש הכפירה, כי חושב שכולם חייבים לו, ולו עצמו אין מחוייבות עבור האחר, ואין בכוחו להגיע להכרת הטוב לבורא יתברך.

פרשת כי תבוא י"ד אלול תש"פ