הרב צבי שוורץבעניין אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם
הקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
בתפילת מוסף של ראש השנה מוסיפים שלושה ברכות אמצעיות. מלכויות, זכרונות, ושופרות, ובטעם הדבר אומרת הגמרא בראש השנה (דף טז.) תניא אמר ר' יהודה משום ר' עקיבא… ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה, בשופר. בדברי הגמרא מתבאר שמהות היום – מהות החג – מהות הראש השנה, הוא להמליך את הקב"ה, ולכך אומרים בו ברכת מלכיות, וכפי שמקדימה הברייתא לגבי שאר המועדים: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך תבואה שבשדות, ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן, ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג, אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה.
הנביא בספר נחמיה (ז עב – ח י) מתאר היאך היה ראש השנה בשובם של עם ישראל מהגולה. "ויגע החודש השביעי ובני ישראל בעריהם. ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל" "ויקראו בספר בתורת האלוקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא. ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הסופר והלוים המבינים את העם לכל העם היום קדוש הוא לה' אלוקיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו כי היום קדוש ואל תעצבו. וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם".
מהפסוקים מתבאר שאמרו העם לעזרא להביא את ספר התורה לראות אם קיימוהו כראוי, ולאחר קריאתו אמרו עזרא ונחמיה לעם אל תבכו, ומבאר רש"י "כי בוכים כל העם" מפני שלא קיימו התורה כראוי, אך עזרא ונחמיה אומרים להם אל תבכו "כי חדות ה' היא מעוזכם". והעם קיבל את דבריהם והלכו לעשות משתה ולשלוח מנות. ולכאורה אם חטאו העם וכעת הוא יום הדין, היאך מחוייבים הם לשמוח[1], והרי מנהג העולם שמשפט הוא מקור לדאגה ועצבות, ואף היפך השמחה, הרי אם היינו יודעים בראש השנה האחרון מה יארע במהלכה של שנה זו, היינו קורעים את השמים בתפילת "אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתך", וכיצד אמרו להם עזרא ונחמיה על יום הדין "כי חדות ה' היא מעוזכם"?
יסוד הדבר מבואר בדברי הגמרא בראש השנה שהוזכרו. דלכאורה מהו מהות ראש השנה, פסח מהותו הגאולה ממצרים, שבועות מהותו מתן תורה, אך מהו מהותו של ראש השנה? ומדברי הגמ' שבפסח נידונים על התבואה ולכך מקריבים מן התבואה, וכן בשאר המועדים, מתבאר שבראש השנה אומר הקב"ה אמרו לפני מלכויות, שביום שנידונים על החיים, כדי לצאת זכאים בדין, עבודתנו היא המלכת הקב"ה עלינו, ועל כך אומר הפסוק שביום זה "כי חדות ה' היא מעוזכם", דהיינו ממה שאנו ממליכים את הקב"ה, מהשמחה שאנו שמחים בה' שהוא מלכנו, זהו המעוז שלנו, זה החוזק והביטחון שלנו שנצא זכאים ביום הדין.
וכך אומרים בתפילה "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא, ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא. בתפילה זו ישנם שלושה חלקים. החלק הראשון: "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא", ומזה נלמד שעצם מלכותו יתברך היא אף ללא ברואים, החלק השני: לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא" ומזה נלמד שמלך נקרא רק לאחר שיש ברואים, דהיינו לעת נעשה בחפצו כל, והחלק השלישי: שאך גם ככלות הכל, לבדו ימלוך נורא. למדים אנו שעיקר יצירת האדם אינה עבור לימוד מידותיו, אלא היא עבור המלכתו יתברך, וזוהי עבודתינו בראש השנה שהוא יום יצירת האדם, להמליכו עלינו.
כך גם בשיר של יום שאומרים בכל יום כנגד מה שנברא בו בששת ימי בראשית, וביום שישי אומרים "ה' מלך גאות לבש", כלומר שביום שישי שבו נברא האדם מהותו היא "ה' מלך", ומשכך עיקר יצירת האדם היא עבור המלכתו יתברך.
התבאר מדברי הגמ' שראש השנה הוא חג על המלכת הקב"ה עלינו, אך צריך להבין מדוע דווקא ביום זה נוסף בו יום הדין?
הר"ן (בדרשותיו) שואל מדוע נידון האדם בראש השנה בדווקא ולא באחד משאר ימות השנה? ומביא הר"ן את דברי המדרש: אדם הראשון נידון בראש השנה על חטא עץ הדעת ויצא זכאי. אמר לו הקב"ה זה סימן לבניך כשם שעמדת ביום זה ויצאת בדימוס כך בניך יעמדו בדין ביום זה ויצאו בדימוס, ולפי דברי המדרש מתרץ הר"ן שכיון שיצא אדם הראשון זכאי בדינו ביום ראש השנה, נעשה יום זה ליום חסד ורחמים, ולכך דן הקב"ה בראש השנה בדווקא כדי שיצאו ישראל זכאים בדין.
מוסיף הר"ן, ואפשר עוד, שבעשרת ימי תשובה החל הקב"ה להתרצות למשה על חטא העגל עד שביום הכיפורים נתרצה לגמרי, ולכך בראש השנה שהוא תחילת הריצוי, בו מקבלים ישראל את מלכותו יתברך ושבים אליו, ואז דן הקב"ה את בריותיו ומוציאם זכאים בדין, ואחר כך ראוי שיבוא יום הכפורים שהוא יום סליחה ומחילה.
ראש ישיבת חברון רבי משה חברוני בספרו 'משאת משה' מתרץ, יום הדין נקבע ליום המלכת הקב"ה כדי ללמדנו שהמלכת הקב"ה היא עד כדי "בכל נפשך" אפילו הוא נוטל את נפשך, וכעקידת יצחק, ולכך מזכירים בראש השנה זכות עקידת יצחק שהיא שיאה של ההמלכה, ואחר שהמליכו ישראל את הקב"ה עליהם, ראויים הם שיצאו זכאים בדין. ומביא שבמאירי כתוב שבחודש אלול מוטל על האדם לשוב בתשובה, אך המתרשל מן התשובה בראש השנה, אין לו חלק באלוקי ישראל, כי ביום הכתרת המלך בשמחה מי שאינו שב אליו הרי הוא כמורד במלך, ואין לו חלק באלוקי ישראל.
ויש להעמיק בדבר. המלכת הקב"ה היא בחירה בו כנגד כל המציאויות האחרות, כל אחת וחסרונותיה ומעלותיה, והבחירה בו יתברך הרי הוא כאומר שהקב"ה הטוב מכולם, ועל כן שמח הוא ביום הכתרתו שהוא ראש השנה על שזכה בו, ולכן מיד מתנחם הוא על שחטא כנגדו ולא קיים מצוותיו, ומקבל עליו שלא יחטא עוד. הרי לנו שהמלכת הקב"ה גורמת לשוב בתשובה על חטאיו וקבלה לעתיד, ומשכך "כי חדות ה' היא מעוזכם" – השמחה בקב"ה, היא התשובה על החטאים.
ומשכך יתבאר מנהג המדינות שביום הכתרת המלך או יום הקמת המלכות מעניקים חנינה לאלו שלא נהגו כשורה ונענשו על מעשיהם, והדבר תמוה, מדוע הנוהג כראוי אינו מקבל שכר על יושרו ותומתו, ואף מדוע החוטא מקבל חנינה על שחטא? אלא שמטרת העונש היא להרתיע שלא יעברו על חוקי המלכות, אך ביום הקמת המלכות ששמחים העם על עצם קיומה, הרי הם מודים בה ובחוקיה, ולכך מתאפשר לחנון את החוטאים ואין חשש להסרת ההרתעה, שהרי העם מקבל עליהם את דיניה מרצונם. כך הוא יום ראש השנה שמקבלים ישראל את מלכותו יתברך, אז מתאפשר לזכותם למרות חטאיהם, ואף למחול להם ביום הכיפורים.
הפחד יצחק (מאמר יא) מקשה הרי קריאת שמע שבכל יום היא קבלת עול מלכות שמים, ומהו החידוש בראש השנה שאומרים מלכיות כדי שתמליכוני עליכם? ובפרט שבגמרא בראש השנה (דף לב:) נחלקו התנאים האם אפשר לכלול במלכיות את הפסוק "שמע ישראל", ולכאורה מה טעם שאין זה מלכות, והלא המלכת הקב"ה שבכל יום היא בקריאת שמע "ה' אחד"?
מביא ה'פחד יצחק' את דברי רבינו יונה (שערי תשובה שער השלישי) שקריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים מאהבה, אך עבודת יום ראש השנה היא קבלת מלכותו מיראה, למדים אנו שחלוק קבלת מלכותו שבראש השנה שהוא מיראה, לקבלת עול מלכותו בקריאת שמע שהיא מאהבה, וכך במקור הדברים, במלכיות כתוב "והיו לכם לזכרון… אני ה' אלוקיכם", דהיינו המלכתו היא בשמו ה' אלוקים, אך בקריאת שמע ללא אמירת "ה' אחד" חסר בהמלכתו יתברך וכלא קרא קריאת שמע, הרי לנו שחלוקים הדברים בשורשם, ואף מתבאר שמלכיות עיקרה המלכת שמו יתברך, אך קריאת שמע היא הוספת אחדותו יתברך, ומשכך סבר התנא ש"שמע ישראל" אינו ממלכיות דראש השנה.
ביאור חילוק זה טמון בגמרא בפסחים (דף נ.) "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" מקשה הגמרא והאידנא לאו אחד הוא? מיישבת הגמרא אמר רב אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב. מבאר הפחד יצחק הרי לנו שבעולם הזה עמלם של צדיקים לקבל יסורים מאהבה, הרי היא העמקת ההלכה של דיין האמת, כי עדיין הם בגדר "לא יראני האדם וחי", אך לעולם הבא הוא אחידות של הטוב והמטיב.
והוא החילוק בין מלכיות לקריאת שמע, מלכיות שבראש השנה הרי הוא העמקת המלכתו יתברך בעולם הזה, ולכך המלכה זו מתוך יראה, כיון שכלול בה קבלת מצב דיין האמת, אך לעולם הבא ההמלכה היא "ה' אחד", כלומר שכולו הטוב והמטיב, ומשכך מצב זה הוא קבלת מלכותו מאהבה.
וכך בפרשת קריאת שמע. מבאר רש"י "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" בשני יצריך. "ובכל נפשך" אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך" בכל מדה ומדה שהוא מודד לך. למדים אנו שהאהבה שבקריאת שמע, היא מיזוג הטוב והרע, וכן מיזוג החיים והמוות, וכן מיזוג מידת החסד ומידת הדין, ובכל מצב שהוא מוטל על האדם שתהא אהבתו לבורא יתברך אחידה, ומשכך אהבה זו היא המלכה שבעולם הבא שבכל מידה הרי הוא אומר הטוב והמטיב.
ומשכך יתבארו דברי הגמרא בראש השנה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. ולכאורה משמעות לשון "כדי" הוא שאמירת המלכיות היא האמצעי להגיע למטרה שהיא שתמליכוני עליכם", ולכאורה במלכיות עצם האמירה היא ההמלכה, והיכן נמצאת המטרה שאחר ההמלכה? אך למתבאר, נתחדש בראש השנה המלכה שאינה כקריאת שמע של כל השנה. בקריאת שמע מקבל הוא "עול מלכות שמים", ומשמעות הלשון שיש עול מלכות שמים שנצרך לקבל עליו, אך בראש השנה המצוה היא עצם ההמלכה, וזה התוצאה מאמירת המלכיות, המלכת הקב"ה בבריאה.
ובכך חלוק המלכתו יתברך, מקבלת מידותיו שנצרך להדמות לו בין מדעת ובין שלא מדעת, אך מלכות אינה שליטה בעלמא שזה ביאור "ממשלה", דייחודה של מלכות היא ההמלכה על דעתו של אדם, ולכך המלכה אינה מציאת המלכות אלא היא יצירת מלכות מחדש, ובראש השנה שהוא "תחילת מעשיך" ואז חלה המלכה על ידי אדם הראשון, ביום זה צריכים אנו להמליכו, כדי לגלות את כוח מלכותו.[2]
הנה הילקוט שמעוני בפרשת פנחס (רמז תשפ"ב) כותב: אמר רבי לוי בכל חודש וחודש שבקיץ, ביקש הקב"ה ליתן לישראל מועד. בניסן נתן להם פסח, באייר נתן להם פסח קטן, בסיון נתן להם עצרת, בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, ועשו העגל, ובטל תמוז אב ואלול, ובא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכיפורים והחג. ומשמעות דבריו דבחודש תמוז היה עתיד להיות ראש השנה, ובחודש אב יום הכיפורים, ובחודש אלול סוכות, ומחדש רבי משה שפירא שבצומות י"ז בתמוז וט' באב היה צריך להיות ראש השנה ויום הכיפורים, כיון שבעצמותם הם מועד, אך כיון שחטאו ועשו עגל, נהפך לצומות ומועדים לרעה.
ויש לשאול, בשלמא אם ראש השנה נקבע בא' בתשרי מפני שהוא יום בריאת העולם מובן מפני שהוא יום המלכת הקב"ה בעולם, אבל מה שייכות יש לראש השנה באמצעו של חודש תמוז?
וביאר בזה הגאון רבי משה שפירא זצ"ל: ראש השנה הוא יום בריאת האדם, וכמו שאנו אומרים בתפילה "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון", ושבעה עשר בתמוז היה צריך להיות יום האמיתי של בריאת האדם, שהאדם נברא כדי לחיות לעולם ובגן עדן, אלא שהאדם קלקל את מעשיו, ובשבעה עשר בתמוז היה צריך כלל ישראל לקבל את הלוחות הראשונות שעליהם כתוב "והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות, ומובא בחז"ל: אל תקרי חרות אלא חירות, חירות מן היצר הרע, חירות משעבוד מלכויות, וחירות ממלאך המוות, ומכאן היה צריך האדם לחיות לעד, נמצא שאילו קבלנו לוחות הראשונות הייתה נבראת אז צורת אדם שאין מלאך המוות שולט בה אשר זהו צורת אדם כפי רצונו יתברך.
מבואר שיום הדין של ראש השנה נקבע לפי זמן בריאתו של האדם, ובריאה זו איננה רק בריאתו הגשמית אלא בריאתו הרוחנית, ובריאתו הרוחנית הייתה אמורה להיות מושלמת ביום שבעה עשר בתמוז יום נתינת הלוחות השניות, ואם האדם היה זוכה להגיע לאותה שלימות רוחנית, ראש השנה היה נקבע לפי יום לידה זה – בשבעה עשר בתמוז.
ועכשיו שחטא, ראש השנה נשאר לפי זמן בריאת האדם הגשמית המקורית, אבל תפקידו של האדם, שיום ראש השנה לא יהיה יום בריאתו בלבד אלא יום של בריאה מחודשת שלו עצמו. וכך מבואר בירושלמי (ראש השנה פ"ד ה"ח) בכל הקרבנות כתוב והקרבתם, ואילו בקברנות של ראש השנה כתוב ועשיתם, אמר הקב"ה כיון שיצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נעשיתם בריאה חדשה. ובמדרש יש לשון "כאילו עשיתם את עצמכם", וביאר בזה בספר 'אור גדליה' שמאחר שמהקרבנות מתחדש שאחר שיצאתם זכאים בדין, ממילא למדנו שהרי אתם כבריאה חדשה,
למדים אנו מדברים אלו יסוד חדש במהות עבודתנו ביום ראש השנה, מהותו של יום ראש השנה הוא להפוך את עצמנו לבריאה חדשה, וע"י קבלתה מחודשת של עול מלכותו יתברך עלינו, אנו מראים שאיננו חפצים להמשיך באתה שגרת חיים קודמת עם אותם שגגות וזדונות של השנה שעברה, אלא אנו מקבלים על עצמנו שבשנה הבאה נהיה אנשים חדשים שאך ורק עושים רצונו יתברך ומשועבדים בתכלית לכל מצוות התורה.
בחינה נוספת של בריאה חדשה ביום ראש השנה מביא השפתי חיים (ח"א עמ' קיז) שביום זה דן הקב"ה את העולם כולו ומחדש את כל המציאות בבחינת הסיבוב החדש דהיינו השנה החדשה. מבאר השפתי חיים שבכל שנה מתחדש העולם עד מימוש התכלית השלימה של הבריאה, ובבריאה הראשונה נברא העולם בחסד, אך בחידושו דן הקב"ה לפי תפקידם של בני האדם, והממלא את תפקידו זוכה לכל מה שיצטרך עבור מימוש תפקידו, ולכך פרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתיני, ביום הולדתו דן את שריו ואת שר המשקים החזיר למעלתו, ואת שר האופים תלה, ולכאורה מדוע ביום הולדתו שלדעתו היא יום תוקף מלכותו, דן את שריו? אלא ודאי שביום ביצור ממלכתו דן הוא אם ראויים להתקיים, ומשמצא ששר האופים מעל בתפקידו, הרי שאין לו זכות קיום, ולכך נתלה.
ולכך סופם של פסוקי מלכיות הוא הפסוק "שמע ישראל" ואף שאין בו קבלת מלכותו שזהו מלכיות, אלא רק מוזכר יחידותו? אלא שביאור הפסוק "ה' אחד", שמכיר שהקב"ה לבדו הוא המציאות הנצחית, ולכך כל ישותו משועבדת לו, ומבטל את כל רצונותיו שיהיו לשמו יתברך בלבד[3].
ולכך אומרת הגמרא בחגיגה (דף ט:) שהמבטל קריאת שמע עליו הכתוב אומר מעוות לא יוכל לתקון, ולכאורה מדוע אינו יוכל לתקן, הרי כל חייו קיבל מלכותו יתברך? אלא ודאי שלאחר שהכפיף את כל מהותו לשמו יתברך, כל מעשיו הם השלמת תפקידו בעולם הזה, וכשחיסר מצוה אחת, חסר לו בהשלמת ייעודו ותפקידו, וזה היא מדרגת האבות שכל מעשיהם עשו רק לשמו יתברך, ואנו שאיננו כדרגתם מוטל עלינו לכל הפחות שלא לכוף את אברינו שלא לעשות כנגד רצונו.
וכך אומר ר' ישראל מסלנט בספרו אור ישראל (יז) ובזאת הלא נודע, כי אדם לעמל יולד, ללחום מלחמת מצוה, והחובה עליו להתייגע בעבודת ה', לא רק לשמור מה שטבעו מניחו לעצמו, ומה שהוא קצת כבידות להזניח, כי בזה האופן אין האדם עובד את ה', רק הטבע עושה שלה, ויוכל להקרא בזה חלילה פורק עול, כאשר לא ייתן שום יגיעה לעבודת ה' יתברך, רק לשמור מה שאין עליו עול. למדים אנו מדבריו שחיוב עבודת ה' היא לעשות מה שכנגד רצון לבבו ולכוף את רצונו לעשות כרצונו יתברך, וזה המלכתו עלינו ביום ראש השנה.
וברוך ה' אנו כיום נמצאים בתקופה שכולה "מלכיות", שכל מעשינו בקיום המצוות, אנו עושים כפי שלא הורגלנו, סוג של בריאה חדשה
ונזכה לקבל את המלכות בדרגה גבוהה יותר, וגדולה יותר, ונזכה לכתיבה וחתימה טובה.
[1] וכך להלכה מתרחצים ומסתפרים לכבוד החג להראות שבטוחים שיעשה לנו נס בדין. אמנם מלשון בטוחים שיעשה לנו נס למדים אנו שאכן נצרך נס כדי לצאת זכאים בדין, אך עלינו מוטל להיות בטוחים שיעשה לנו נס.
[2] ובדרך זו מבאר הגרי"ז מה יחודו של ליל הסדר. שהרי בכל יום מזכירים אנו את יציאת מצרים, ומה נתחדש בסיפור יציאת מצרים שבליל הסדר? ומבאר הגרי"ז שבליל הסדר יש מצוה להרבות לספר, וכן בדרך שאלות ותשובות, וכן יש מצות והגדת לבנך, כך שביום זה שהיה יציאת מצרים, החיוב הוא לפעול כמה שיותר כדי ליצור יציאת מצרים.
[3] בהגר כתוב ותלך ותתע במדבר באר שבע", מבאר רש"י שחזרה לגלולי בית אביה. מקשה ר' שלום שבדרון, וכי שטעתה בדרך ביאור הדבר שחזרה לגלולי בית אביה? מבאר ר' שלום שמאחר שאמרה שטעתה ולא אמרה זה רצונו של מקום, הרי שחזרה לגלולי בת אביה.
פרשת כי תצא ז' אלול תש"פ