הרב צבי שוורץהמשנה בתענית (דף כו:) אומרת אמר ר' שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן. וכן הוא אומר "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו". "ביום חתונתו" זו מתן תורה, "וביום שמחת ליבו" זה בניין בית המקדש. ומבאר רש"י "ביום חתונתו זה מתן תורה" שניתנו לוחות אחרונות ביום הכיפורים. ובגמרא (דף לא.) אומרת, יפיפיות שבהן היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי, מיוחסות שבהן היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים, מכוערות שבהם היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים[1].
מקשה הגמרא (דף ל:) יום הכיפורים הוא יום טוב מחמת שהוא יום סליחה ומחילה, ואף ניתנו בו לוחות אחרונות. אך מהו ה'יום טוב' של ט"ו באב?
מיישבת הגמרא מספר תירוצים. ונקדים: ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק – ואתחנן) מבאר כל דבריהם של האמוראים לבאר מהו היום טוב של ט"ו באב. כי השמחות שאירעו ביום זה הם התיקון לחטאים שמחמתם חרבו בתי המקדש. ואף שרובם היו קודם לחורבן בתי המקדש, אלא שבמעשה אבות סימן לבנים, כלול אף שהאבות החלו לתקן עבור בניהם. וכידוע בית המקדש הראשון חרב על שחטאו בשלושת עבירות החמורות רציחה, גילוי עריות, ועבודה זרה, ואף שלא בירכו בתורה תחילה, ובית שני חרב על שנאת חינם, ולשון הרע.
ומשכך מיישבת הגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל שביום זה הותרו שבטים להינשא זה לזה. ומקור ההיתר מחמת שדרשו שהאיסור להתחתן שלא בתוך השבט הוא לדור המדבר בלבד, אך לאחר שנחלו בארץ הותר להינשא למי שיחפצו. וכך נתקן חטא שפיכות דמים שמקורו בקנאה שיכולה להביא לידי רציחה, וכמעשה קמצא ובר קמצא שקנאתו גרמה לו להלשין לקיסר שמרדו בו היהודים ועליו להורגם, אך ביום שהותרו שבטים להינשא לזה לזה, אות הוא שתמה הקנאה ביניהם ואפשר להעביר נחלה משבט לשבט[2].
רב יוסף מבאר בשם רב נחמן שביום זה הותר שבט בנימין לינשא לשאר השבטים, לאחר שהותרה השבועה שלא להינשא להם בעקבות מעשה פילגש בגבעה (שופטים כא), וההיתר מחמת שדרשו שהשבועה שלא להינשא לשבט בנימין היא רק על הנשבעים ולא על בניהם. ובכך נתקן חטא גילוי עריות שבו חטאו שבט בנימין, שמקורו בתאווה ועל כך חרב הר המלך במעשה שלקחו חיילי הקיסר תרנגול ותרנגולת שהיו הסימן לפריה ורביה, והראו להם משמיא שכוונתם לתאווה, ובכך שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, הונח היסוד לתקן את חטא גילוי עריות שהוביל לבסוף לחורבן בית המקדש.
רבה בר בר חנה מבאר בשם רב יוחנן שביום זה כלו מתי מדבר מלמות, ועד אז לא דיבר הקב"ה עם משה בדרך הנבואה באספקלריא המאירה, שנאמר (דברים ב א) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמר". ונחלקו הראשונים מה אירע עמם. ברשב"ם בבבא בתרא (דף קכא.) סובר שאכן מתו כולם. אך ברש"י בתענית מבאר שכל שנה חפרו ישראל בורות בליל תשעה באב, ומתוכם בכל שנה מתו חמשה עשר אלף. ובשנה האחרונה ראו שקמו בחיים, אמרו שכנראה טעו בתאריך וכך המשיכו לישון בבורות עד ט"ו באב שהירח במילואו וידעו שניצלו, וביום זה שב הקב"ה ונגלה למשה כבראשונה.
מקשה ר' אייזיק שר (בספרו לקט שיחות מוסר) מדוע רק ביום זה דיבר הקב"ה עם משה, הרי כבר ביום תשעה באב נתקבלה תפילתם ולא מתו, ומדוע המתין הקב"ה עם הנבואה עד ט"ו באב? ומבאר ר' אייזיק שרק בט"ו נודעה להם חיבתו של המקום אליהם, ושמחו על כך שאז ראויים הם לנבואה כבראשונה.
מביא ר' אייזיק שר את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות בתענית: "ובחרו יום ט"ו אב לפי שבו נסתלקה המגיפה ממתי מדבר ואז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא והשבת אפו וסילוק חמתו מהם, ולפיכך עשו אותו מכאן והלאה יום משתה וששון". ובכך ששמו מבטחם בה', והוא שגרם שתשוב השכינה בקרבם, נתקן חטא לשון הרע שבחטא המרגלים שריחק את השכינה מקרבם, וזה הוא היום טוב בט"ו באב על ששבה השכינה ושרתה בקרבם כבראשונה.
עולא אמר שבט"ו באב ביטל הושע בן אלה את השומרים ששם ירבעם בן נבט בדרכים לירושלים כדי שלא יעלו לרגל, ויראו שמלך בית דוד יושב בעזרה ועל ירבעם מלך ישראל נאסר הדבר, ולא חש הושע לכבודו ואמר שכל הרוצה לעלות לרגל, יכול. מעשה זה הוא תיקון לחטא לשון הרע של דוד שקיבל לשון הרע על מפיבושת רבו שאמרו לו שמרד בו, ולכך פסק שיחלוק את חלקת שדהו עם ציבא, ויצתה בת קול ואמרה שתחלק מלכות ישראל לשנים, ובמעשה הושע בן אלה שהראה שאין כבודו מלכותו חושב בעיניו ועדיפה העליה לרגל, בכך נתקן חטא לשון הרע שגרם להתפלגות הממלכות[3].
רב מתנה אמר שבט"ו באב ניתנו הרוגי ביתר לקבורה, ובו ביום תיקנו לומר בברכת המזון ברכת הטוב והמטיב. הטוב על שלא הסריחו, והמטיב על שניתנו לקבורה. ואף בכך נתקן חטא עבודה זרה שמהותו הוא כבוד והתנשאות שהוא החטא שחטאו בו תושבי ביתר, שלכך נלחמו ברומאים על שכרתו להם עץ ארז, ועמדו במרדם עד שהרג בר כוכבא את ר' אלעזר המודעי שהגן על העיר, מחמת שחשב שהוא מורד במלכות, וכך נפלה העיר ביד הרומאים, והרגו את כל תושביה ולא נתנום לקבורה שהוא ביזיון גדול, אך נתגלה בהם גילוי אהבתו יתברך בכך שלא הסריחו כל אותם שבע שנים, עד ששמעו הרומאים שישראל מתעודדים בכך שהקב"ה אוהבם, ונתנום לקבורה, ועל כך תיקנו ברכת הטוב והמטיב שבברכת המזון.
רבה ורב יוסף אמרו שבט"ו באב תשש כוחה של חמה והיו פוסקים מלכרות בו עצים למערכה. ואף בכך יש שמחה בהוספת לימוד תורה, ונתקן מה שלא בירכו בתורה תחילה שלכך נחרב בית המקדש הראשון, כי בכך נתגלה בהם התלהבות והתפעלות דקדושה, שחסרה להם במקדש הראשון[4].
מסיים ר' צדוק הכהן מלובלין שזהו שאומרת הפסיקתא שחודש אב מזלו אריה ולכך נלקח בית המקדש שנמשל לאריה באב, ואף ישוב במהרה בימינו בחודש אב, ולדברינו זהו שתשעה באב הוא חורבן הבית וט"ו באב הוא התיקון שיביא לבניינו. ומשכך ט"ו באב שהוא יום החיבור בין ישראל לקוב"ה, הוא היום המתאים ליצור נישואין, שהם חיבורה של כנסת ישראל לקב"ה.
בפני יהושע בברכות (דף לב.) מבאר שאחר שניצלו דור המדבר בשנה האחרונה ממוות בזכות תפילתם, אף משה רבינו ביקש להנצל מהגזירה שלא להכנס לארץ. ומביא מדרש פליאה שמשה רבינו התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כמניין "ואתחנן", ואם היה מתפלל תפילה נוספת היה נענה, ומבאר הפני יהושע שלא נתכוין משה להתפלל כמניין "ואתחנן" אלא כך אירע. בכל שנה בליל תשעה באב היו ישראל שרויים בדאגה גדולה והיו נפרדים מבני משפחותיהם מבלי דעת אם ישובו, ונכנסים לקברים וציפו לאור הבוקר שיגאלם וידעו שמהחיים הם, ובפרט בשנה האחרונה שידעו שבוודאי ימותו, ולכך שבו בתשובה שלימה, ועד ט"ו באב המתינו בבורות לדעת שמא טעו בתאריך ובט"ו באב שהירח מלא ידעו שניצלו בזכות תפילתם, והאמינו בה' וזכו ששרתה עליהם שכינה כבראשונה.
ואחר שראה משה רבינו שניצלו בתפילתם, עמד אף הוא בתפילה לבטל את השבועה שלא יכנס לארץ, ומיום ט"ו אב עד פטירתו בז' אדר יש מאתים יום שהם שש מאות תפילות, ומכיון שבשבת אסור להתפלל צרכי יחיד, נחסרו מהחשבון עשרים ושמונה שבתות שהם שמונים וארבעה תפילות, ואם כך התפלל משה חמש מאות ושש עשרה תפילות, אלא כיון שלא שבה השכינה עד הבוקר שאז ראו העם ומשה רבינו עמם שנתקבלה תפילתם, הרי שנחסרה תפילת הלילה, ונמצא שהתפלל משה כמניין "ואתחנן". ואכן אם היה מתפלל תפילה נוספת היה נענה, וזה שאמר לו הקב"ה "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".
והנה בבית שני תשעה באב היה יום שמחה כמאמר הכתוב "צום הרביעי… והיה לבית יהודה לששון ולשמחה". מוסיף ר' צדוק ומחדש שלא רק שבבית שני הייתה שמחה בתשעה באב אלא אף בבית ראשון היה תשעה באב לחג, על כך שלא קיים הקב"ה גזירתו בחטא המרגלים להחריב בית המקדש ולזרותם בארצות, וחג זה היה שבעה ימים עד ט"ו באב, וראיה מהגמרא במועד קטן (דף כ.) שלומדת דין אבילות שבעת ימים מפסוק "והפכתי חגיכם אבל", מה חג שבעה אף אבל שבעה. ומשמעות הפסוק שהיה חג שבעה ימים ובחורבנו יהפך לאבל. ומכאן למדים שאבילות על מת שבעה ימים, הרי לנו שחג תשעה באב שנהפך לנו מחג לאבל, היה שבעה ימים[5].
ולכאורה תמוה הדבר שרוב המעשים שמתקנים את החטאים שגרמו לחורבן הבית, היו קודם לחורבנו? ואכן מבאר ר' צדוק ש"מעשה אבות סימן לבנים" הוא אף שבמעשיהם מתקנים את חטאם של בנים, והתיקון השלם יהיה על ידי הבנים בעצמם, וכך מצאנו בדברי הבני יששכר. יום ט"ו באב שווה הוא ליום ט"ו בשבט. שניהם ארבעים יום קודם בריאת העולם. לר' אליעזר בריאת העולם בכ"ה אלול, וט"ו באב הוא ארבעים יום לפניו. וכן כ"ה אדר הוא יום בריאת העולם לר' יהושע, וט"ו בשבט הוא ארבעים יום לפניו. וארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין איש פלוני לפלונית, ולכך ביום ט"ו באב שהוא ארבעים יום קודם יצירת העולם, שאז עלה במחשבה לברוא את העולם ואת עם ישראל, הוא היום המתאים לנישואין, שנקבעים ארבעים יום קודם יצירת הולד.
בשבועות אלו ההפטרות אינם מעניין הפרשה אלא שלושה דפורענות. שבעה דנחמה. ושתים דתשובה. ולכאורה סדרם משונה, לאחר הפורענות, מתאים להפטיר בעניין התשובה מהחטאים, ורק אחרי קריאת ההפטרות המדברות בעניין התשובה מתאים לקרא את ההפטרות המדברות בעניין הנחמה מהצער, ומדוע א"כ הוקדמה הנחמה לתשובה?
תחילה עלינו להבין מה הם הפטרות הנחמה. מבאר האבודרהם. שהפטרות אלו הם דין ודברים בין כנסת ישראל לקוב"ה. אומר הקב"ה לנביאים אימרו לעם ישראל: "נחמו נחמו עמי". אומר העם: "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", שבים הנביאים לקב"ה באומרם: "עניה סוערה לא נוחמה". עונה הקב"ה: "אנכי אנכי הוא מנחמכם". ועל כן שמחה כנסת ישראל ואף "רני עקרה לא ילדה". ומשיב הקב"ה "קומי אורי כי בא אורך". ומשיבה כנסת ישראל "שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלוקי".
ומהי נחמה. מבאר ר' משה שפירא זצ"ל (אפיקי מים עניין לח) עניין ניחום אבלים דבר תימה הוא, וכי מטרתו להסיח דעת האבל מן האבלות, והרי ברמב"ם (פ"ב מאבל הי"ג) פוסק שאסור להסיח דעתו מן האבילות, ואף מבואר בגמרא שחובה עליו לקבל תנחומין, ואף מבואר שהניחום הוא חסד עם החיים והמתים, ואם כך מהי מהותו? ואכן במהר"ל (חידושי אגדות סנהדרין ע' ר"כ) מבאר שנחמה מלשון "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ" וביאר רש"י נהפכה מחשבתו של מקום מרחמים לדין. הרי לנו שניחום מלשון חרטה, שיבין האבל שתחת הצער והיגון, צריך לדעת שזו צרה שבאה עליו כדי לשנותו ולבנותו, ולכך חובה עליו לקבל תנחומים, ואף כשאין אבלים אומרת הגמרא בשבת (דף קנב.) שנצרך שישבו בביתו ויקבלו ניחומים, כי זה תועלת לנשמתו שיקחו מוסר מצרה זו ויגיעו לתכלית הנרצה. וזה מטרת שבעת הפטרות הנחמה. הבנה שאת הצער עליו להסיט לשינוי דרכו, ואחר שיבין זאת, יוכל לשוב בתשובה שלימה, ואז נאמרים שתי הפטרות התשובה.
ומקור לזה מהגמ' ביומא (דף סט.) שאחר החורבן בא ירמיהו ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. בא דניאל ואמר נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גיבור. באו אנשי כנסת הגדולה אמרו אדרבה זהו גבורותיו שנותן ארך אפים, ואלו הן נוראותיו שאלמלי מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות.
הגר"א המשיל את דברי אנשי כנסת הגדולה למלך שבנו ביזהו ברבים וגזר עליו לגרשו מהארמון, תעה הילד ביער ובא אריה להרגו, ובפתע נהרג מחץ, וכך באו שודדים לבוזזו, באו חיילים להצילו, ילד תם מה הוא אומר? היכן אהבתו של אבי ששלחני למקום שכזה,? אין זה אלא שאכזרי הוא כלפי. אך החכם אומר היאך יתכן שתמיד שהייתי בצרה נצלתי בפתע? אין זה אלא אהבתו של אבי שאף כשבזיתיו ונאלץ לגרשני מביתו, מגן עלי כך על ידי שלוחיו, וכך שב אל אביו באהבה יתירה משל קודם לכן. כך אנו. נחרב הבית בעווננו, אך אדרבה מתוך הפירוד מהעליונים רואים אנו את ניסיו הגדולים שעמנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם.
ונזכה להגיע לדרגה הנכונה ולגאולה השלימה במהרה בימינו.
[1] התפארת ישראל מקשה הרי ודאי שלא רקדו בנות ישראל לפני הבחורים, אלא התעסקו בשידוכים, והיאך יתכן שביום כיפור יעסקו בני ישראל בשידוכים? ולכך מבאר את המשנה שמתפללות בנות ישראל לקב"ה שנקרא בחור: שא עיניך איזה אומה אתה בורר לך, עם ישראל שנאים במצוות, וגם אם חטאו ואינך יכול ליתן עיניך בנוי המצוות, תן עיניך במשפחה, שבניך הם ותגאלם בזכות אבותם. ומכוערות שבהם אומרות אף שאין בנו שום זכות, אנא גאלנו "למען שמו באהבה".
[2] ולכאורה מדוע דור הראשון נאסר להעביר נחלה משבט לרעהו? וכן מדוע בדור שלאחר דור יורשי הארץ הותר הדבר? למדים אנו שבשעת ירושת הארץ מוכרחת הארץ להגיע לידי השבט המיועד לה. וסיבת הדבר כי הארץ מושפעת מיושביה, ובכל קרקע יש את הכוחות המתאימים לשבט העתיד לדור בתוכה, אך ורק אם ידור בתוכה, ולכך אם תיפול נחלת שבט לידי רעהו בשעת חלוקת הארץ לא יקבל השבט את חלקו המגיעו כפי מהותו, ולאחר שקיבלה הקרקע את מהותה, ביכולתה להעביר את שקיבלה אף לשבט אחר. וראיה לדבר מקניית מערת המכפלה שאומר הכתוב "ויקם שדה עפרון" ומבאר רש"י "ויקם" הייתה תקומה לשדה, למדים אנו שהשדה מושפעת מבעליה לטובה, ואף לרעה למדים אנו מעבר הירדן שעשו בו שלושה ערי מקלט כבארץ ישראל אף שהיו שנים וחצי שבטים לעומת תשעה וחצי שבארץ ישראל, ומבארת הגמרא שסיבה לדבר שבעבר הירדן ישנם הרבה רוצחים, ומבארים שמחמת שלקחו את ארצם שלא בחלוקת הארץ אלא בבקשתם, הרי שקנאת הרכוש מפעפעת בהם, ולכך רבו הרוצחים שתאוותם נובעת מקנאה לזולת. ולכך בדור שאחר ירושת הארץ הותר להנשא לשבט אחר, כיון שאחר חלוקת הארץ נטבעה בקרקע מידותיהם, ואז יכולה הארץ לעבור לשבט אחר ולהשפיע בו את הטבוע בה.
[3] אמנם בימיו בא סנחריב והגלה את עשרת השבטים. ומקשה הגמרא והרי צדיק היה ומדוע גלו בימיו? ומיישבת הגמרא שמחמתו הייתה עליהם התביעה מדוע אינם עולים לרגל כביכולתם, ובראשונים הוסיפו שאף עליו התביעה מדוע לא עודד והכריח לעלות לרגל כדי להשיב את המצב על כנו, ומכיון שלא עשה בשלימות, גלו מארצם.
[4] הרב אלישיב זצ"ל מבאר שלא קיימו את המצוות בשמחה שזה עיקרם, וחסר באמונתם בו יתברך, ולכך בשמחה בתורה הרי שמאמינים בה, וראויים לבניין בית המקדש.
[5] אמנם לדבריו היה זה במקדשות בלבד. וצריך עיון מדוע במשכן שילה שאף בזמנו נתקיים שלא גלו, לא היה חג זה.
פרשת עקב ט"ז אב תש"פ