הקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
הגרי"ש אלישיב (בספר דברי אגדה) מקשה שבנבואות קודם חורבן הבית, מתנבאים הנביאים שעם ישראל חוטאים בשלושה עבירות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, והם אלו שיביאו לחורבן הבית, ולא יועילו הקרבנות לכפר על כך, אם לא ישובו בתשובה על מעשיהם, וכלשון הפסוק (ישעיה א) "למה לי רוב זבחיכם אמר ה'… רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע".
מאידך בגמרא נדרים (דף פא.) אומרת מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוה, עד שפירשה הקב"ה עצמו דכתיב ויאמר ה' על עוזבם את תורתי ומקשה הגמרא היינו ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, ומיישבת הגמרא אמר ר' יהודה אמר רב לומר שלא בירכו בתורה תחילה, ומבאר רבינו יונה שנחרב הבית מחמת שלא היתה התורה חשובה בעיניהם מכדי לברך עליה קודם לימודם.
והדבר תמוה. בנבואות החורבן אומר הקב"ה שחטאו ישראל בשלושת העבירות החמורות ולכך נחרב הבית, אך הגמרא לא רק שחולקת על הנביא, אלא אף מבארת שאין זו סיבה מספקת להחריב עבורה את בית המקדש, אך כיון שלא בירכו ברכות התורה קודם הלימוד נחרב הבית, ומדוע אם לא מברכים ברכות התורה, מחריבים על כך את בית המקדש? ובפרט שבגמרא ביומא (דף כט.) מביאה טעם נוסף מדוע חרב הבית, מחמת שהיה בהם שנאת חינם, ולכאורה מדוע שנאת חינם היא הגורם להחריב את הבית הראשון, יותר מאשר שעברו על שלושה עבירות חמורות?
מישב הרב אלישיב. שכידוע נתקנו ארבעה צומות על החורבן. צום עשרה בטבת נתקן על תחילת המצור על ירושלים, צום י"ז בתמוז נתקן על שנחרבה העיר, צום ט' באב נתקן על שחרב בית המקדש, וצום גדליה בג' תשרי נתקן על שחרבה שארית הפליטה בארץ, והרואה את טעמי הצומות מבין שחטאו ישראל בכך שעברו בשלושה עבירות חמורות, ולכך על כל שלב בחורבן נתקן צום כדי שיצטער, ויסיק שהעולם אינו שלו וצריך ללכת בדרך התורה.
אך התורה מגלה לנו שהסיבה לחורבנות אינה מחמת חטאים. בפרשת התוכחה (דברים כח מז) אומרת התורה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ומרב כל". ומחדש הרב אלישיב, עבודת ה' בשמחה אין משמעותה לקיים את המצוות בשמחה, אלא על שלא האמינו בקב"ה. כי הבוטח בקב"ה אין לו סיבה לפחד ולחשוש, והרי הוא ממילא בשמחה, ומכיון שלא בטחו בקב"ה ולכך נהגו בהסתר מול העמים, נגרם החורבן. וזה מה שאומרת הגמרא ביומא שלא בירכו בתורה תחילה, שלפי שלא האמינו בתורה ובקב"ה, נחרב הבית.
ויסוד הדבר בחטא המרגלים שהיה בתשעה באב. הם ראו את גבורת יושבי הארץ, ותחת לבטוח בקב"ה שיעשה להם ניסים כפי שהיה קודם לכן במדבר, וכפי שאמר להם כלב (במדבר יג ל) "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", הוציאו דיבת הארץ רעה ואמרו את רגשותיהם: (במדבר יג לג) "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים", וגרמו לכל העם לבכות בכיה של חינם, ועל כך אומרת התורה "וכן הינו בעיניהם", שמחמת הרגשת הנחיתות כלפי הגויים, כך חשו הגויים כלפיהם, ואכן בענין המרגלים לא היה נזק מכך, אך בזמן החורבן הרגשת הנחיתות היא זו שגרמה לחורבן, שלא סמכו על הקב"ה שיצילם והלכו וכרתו ברית בבית ראשון עם אשור, ובבית שני עם רומי, וזה מה שגרם לחורבן.
מעשה האבות סימן לבנים. כך גם במדותיהם סימן הם לבניהם, רחמנים ביישנים גומלי חסדים, אך גם מה שהאבות לא סיימו לתקן, עלינו מוטל לתקן, ובפגישת יוסף ובנימין אומרת התורה (בראשית מה יד) "ויפל על צאורי בנימין אחיו ויבך" ומבארת הגמרא במגילה (דף טז.) אמר רבי אלעזר ראה ברוח הקודש ששני בתי מקדש עתידין להבנות בחלקו של בנימין ועתידין להחרב, ובנימין בכה על צואריו ראה משכן שילה שעתיד להבנות בחלקו של יוסף ועתיד להחרב. ההקשר תמוה. מדוע בפגישת האחים, בוכים הם על חורבן בתי המקדש שעתיד להבנות בחלקם?
אלא ודאי שבפגישתם ידעו האחים, שכאן ניטע הזרע שיוביל לחורבן בית המקדש, וכפי שיתבאר.
אומר במדרש שכל טוב: אמר הקב"ה לאברהם אבינו "גר יהיה זרעך בארץ לא להם", לא היו השבטים לירד למצרים זולתי זרעם, ומי גרם להם לירד הם עצמם? שנאה ששנאו את יוסף אחיהם, בשביל כך נתגלגל הדבר וירדו למצרים. ומדברי המדרש מתבאר, שאף חורבן בתי המקדש כרוך הוא בשנאת האחים. שהרי שנאת האחים גרמה לירידת הם בעצמם למצרים, שאז בכו יוסף ובנימין שמתוך כך יחרבו בתי המקדש, וכך מובא בזוהר (פרשת וישב). ולכאורה כפי שהובא לעיל נחרבו בתי המקדש על שלושת עבירות חמורות ועל שנאת חינם, וכן על שלא בירכו בתורה תחילה, אך מהיכן מתקשרת שנאת האחים לחורבן בתי המקדש?
תחילה עלינו להבין מהו החטא במכירת יוסף. אומר השל"ה (תורה שבכתב צאן יוסף) נודע מעלת השבטים גדולה עד מאוד שבוודאי מעלתם יותר ממלאכי השרת. ומשכך הנהגת האחים תמוהה. אכן יעקב אביהם בכרו על פני אחיו ועשה לו כתונת פסים[1], ואף יוסף חטא כנגדם ודיבר עליהם רעה בפני אביהם, ואף חלם פעמיים שהם ישתחוו לו, אך מדוע מחמת כך רצו להרגו, ולאחר שהניאם יהודה, רק מכרוהו למצרים, ומדוע רצו לפגוע כך ביוסף?
הרמב"ן (בראשית מב ט) מקשה לאידך גיסא. מדוע יוסף כשרואה את האחים לראשונה אינו מתגלה בפניהם, ולא עוד אלא שמצער אותם ואוסר אותם בבית הסוהר וקורא להם מרגלים? ואף מדוע לא שולח יוסף לאביו שהוא חי, ונותן לו לחיות בצער על העלם בנו שלכך נסתלקה ממנו הנבואה במשך 22 שנה?
אומר המדרש (בראשית רבה צט א) כתיב (תהילים סח) "למה תרצדון הרים גבנונים", אמר ר' עקיבא בשעה שאמר שלמה לבנות את בית המקדש, היו השבטים רצים ומדיינים אלו אם אלו, זה אומר בתחומי יבנה, וזה אומר בתחומי יבנה, אמר להם הקב"ה שבטים למה תרצדון? כולכם שבטים, כולכם צדיקים, אלא גבנונים, מאי גבנונים? גנבים, כולכם הייתם שותפים במכירתו של יוסף, אבל בנימין שלא השתתף במכירתו של יוסף "ההר חמד אלוקים לשבתו"[2].
וכך אומר הילקוט (תתקנ"ז) מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו? שכל השבטים היו במכירתו של יוסף, אמר הקב"ה לאלו שיבנו בית הבחירה שיהו מתפללין לפני ואני מתמלא עליהם רחמים, איני משרה שכנתי בחלקם, שלא היו רחמנים על אחיהם.
למדים אנו שבית המקדש הוא מקום של רחמים שמתכפרין עוונותיהם של ישראל, ונצרך שיבנה במקום של רחמים, וכפי שאומרת הגמרא בראש השנה (דף יז.) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם אין מרחמין עליו מן השמים, ולכך בנימין שלא היה שותף במכירת יוסף, ולא פגם במידת הרחמים, הוא הראוי שיבנו בחלקו את בית המקדש. ומשכך, אף אם צדקו האחים כשפסקו שעליהם למכור את יוסף אחיהם, היה עליהם לדונו במידת הרחמים ולהשאירו אצל אביו, ומכיון שדנו דין אמת בלבד, והסיקו שעליהם למוכרו, לא זכו שיבנה בית המקדש בחלקם.
ולפיכך כשהגיעו אל יוסף ואמר להם מרגלים אתם, אמרו איש אל אחיו (בראשית מב כא) "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו עלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". האחים מתחרטים על שלא שמעו לתחנוניו, כי אכן אין חרטה על פסק הדין למכרו, שהרי דין אמת הוא, ורק נתחרטו על שלא נהגו עימו במידת הרחמים, וזו התביעה עליהם, שלכך לא זכו שיבנה בית המקדש בחלקם.
בסיבת הדבר שסברו השבטים שיוסף חייב מיתה. אומר השל"ה הקדוש שני בחינות של מלכות יש בישראל, מלכות יהודה ומלכות יוסף, ויעקב אבינו ידע שהצדק עם יוסף[3] ויש מלכות נוספת שהיא מלכות משיח בן יוסף[4], אך סברו השבטים שחלומות יוסף מהרהורי ליבו הם שרוצה למלוך, ולהפקיע את מלכות יהודה, ובצירוף לכך שאביהם בכרו על פניהם ועשה לו כתונת פסים, ואף הוא מביא דיבתם רעה אל אביהם, וודאי שחלומותיו הם מהרהורי ליבו שרוצה למלוך עליהם, לכך סברו שבן מוות הוא על רצונו להפקיע את מלכות יהודה, ולבסוף כשראו את מלכות יוסף במצרים והבינו את טעותם, נבהלו מפניו.
וכך מתבארת הגמרא בסנהדרין (דף קב.) בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד. כי לאחר שבשכם נקבעה שנאת האחים את יוסף שהובילה למכירתו, שם היה שלבסוף נחלקה המלכות ונוצרה מלכות יוסף.
לפיכך. כשעמדו האחים בפני יוסף במצרים, ידע יוסף שעליו להביא את נבואתו לקיומה, ואף עליו לתקן את חטאם שמכרוהו, ואכן באומרו (בראשית מב ט) "מרגלים אתם", היתה כוונתו לומר להם שאין בליבם רחמים על אחיהם, וכמרגל שמסכים למכור את עמו ואחיו עבור בצע כסף, ואכן הרהרו בליבם ואמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו", והרהרו תשובה בליבם, ואסרם בבית הסוהר על שאמרו נשסה בו את הכלבים כי בן מוות הוא, ומוסיף יוסף ואוסר את שמעון לעיניהם שהוא יוזם מכירתו, ואף כשהשיב להם את כספם בשקיהם, שם ללוי שהוא שותפו של שמעון את הכסף בפי אמתחתו.
לאחר שראה יוסף שניחמו ממכירתו, הוסיף לבקש שיביאו אליו את בנימין כדי שיוכיחו השבטים את אהבתם לבני רחל, ואכן יהודה אמר ליעקב אבינו שערב הוא בעולם הבא שלו אם לא ישוב בנימין וכן אומר המדרש (בראשית רבה צה א) "זאב וטלה ירעו כאחד", זאב זה בנימין, וטלה אלו השבטים שנאמר "שה פזורה ישראל", ירעו כאחד אימתי? כשירד בנימין עמהם היו ממצעים אותו והיו משמרים אותו.
ולאחר שראה יוסף שהוכיחו השבטים את אהבתם לבני רחל בהביאם את בנימין, העמידם בניסיון אם ימסרו את נפשם עליו. ומוסיף המדרש "ואריה כבקר יאכל תבן", אריה זה יהודה "גור אריה יהודה", כבקר זה יוסף "בכור שורו הדר לו", נמצאו אוכלים כאחת, ולכך כשראה יוסף את אהבתם לבני רחל, שתה יוסף עמם יין, אף שיוסף והשבטים לא שתו יין ממכירתו, אך כעת שתו להורות על שמחתם, אף שלא ידעו שהוא יוסף, ולאחר זאת הטמין יוסף את הגביע באמתחת בנימין, כדי שימצא באמתחתו ויראה אם ימסרו אחיו נפשם עליו, וכפי שאכן היה שהאמינו האחים לבנימין שהוא לא גנב את הגביע, ושבו כולם אל יוסף להגן עליו. וכך אומר המדרש (בראשית רבה צג ט) אמר ר' חייא בר אבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאתה מגיע "ולא יכל יוסף להתאפק" היה בהם פיוס ליוסף ופיוס לאחיו ופיוס לבנימין, פיוס ליוסף לומר היאך הוא נותן נפשו על בניה של רחל.
ולאחר שראה יוסף כל זאת (בראשית מה א) "ולא יכול יוסף להתאפק", אומרים חז"ל שאם יוסף לא יכל להתאפק משמעות הדברים שהייתה סיבה להתאפק, ואכן אם יוסף היה מתאפק וממתין עוד מעט קודם התגלותו לאחיו, היו האחים מתחרטים ומתקנים לגמרי את מכירת יוסף, ולא היינו צריכים לתקן את מכירת יוסף.
במדרש (בראשית רבה לח ו) גדול השלום שאפילו ישראל עובדי עבודה זרה ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם, אבל משנחלקו מה הוא אומר חלק לבם עתה יאשמו, הא למדת גדול השלום. הרי לנו כוחו של השלום שאין מידת הדין יכולה לשלוט אף בישראל העובדים עבודה זרה. וביתר ביאור אומרת הגמרא בראש השנה (דף יז.) כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ומבאר רש"י אין מידת הדין מדקדקת אחריו אלא מנחת והולכת, ומשמעות דבריו שאין כוח במידת הדין לדון אף בשלושה עבירות חמורות באדם המעביר על מידותיו.
מחדש ר' אריה ליב שפירא בספרו חזון למועד (חלק ג' מאמר ו) שאף שישעיהו וירמיהו הוכיחו את דורם על שחטאו בשלושה עבירות חמורות, אך אם מידותיהם היו מתוקנות והיו דנים במידת הרחמים לא היה חרב בית המקדש, כי אין כוח ביד מידת הדין לדון את המעביר על מידותיו, ולכך רק מחמת שהייתה ביניהם שנאת חינם והעמידו דיניהם על דין תורה, ולא דנו במידת הרחמים, היה כוח ביד מידת הדין להביא לחורבן בית המקדש[5]. וזה מה שבכו יוסף ובנימין בפגישתם על חורבן בתי המקדש. כיון שלא נתקנה לגמרי שנאת חינם ששנאו האחים את יוסף, אף בניהם יתנסו בשנאת חינם, ויחרבו מחמת כך בתי המקדש.
וכך מתבאר במדרש איכה (א כ) אמר ר' עוקבא בליל תשעה באב נכנס אברהם אבינו לבית קדשי הקדשים אחזו הקב"ה בידו והיה מטייל בו ארוכות וקצרות, אמר לו הקב"ה מה לידידי בביתי? אמר לו רבוני, בני היכן הם? אמר לו חטאו. אמר לו הקב"ה ולא עוד שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו, וכן אומרת הגמרא ביומא (דף ט.) שהיו דוקרין אלו את אלו בחרבות שבלשונם. למדים אנו שאף בבית ראשון התביעה על עם ישראל שמחמתה נחרב הבית, היא על שנאת חינם, ולולי היא אף שחטאו בשלושה עבירות חמורות, היה הבית נשאר על תילו.
אומר המדרש (בראשית רבה פ עב) "וילך ראובן בימי קציר חיטים", "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", יתן את הארץ הזאת לעבדיך", הרי לנו שמקשר המדרש בין ראובן שהלך לחפש דודאים בשדה שהוא מקום הפקר, ולא הלך כדרך הבכורים לעשות כרצונו ולקחת מהגזל, שזהו בנערותו, ואף כשהזקין, דהיינו צאצאיו, למדו מאביהם ורצו לנחול בעבר הירדן ששם יש מרעה רב לצאנם, כדי שלא ירעה צאנם בגזל בשדות אחרים.
וכך בשבט שמעון ולוי שאמר להם יעקב אבינו (בראשית מט ז) "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", ומבאר רש"י אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד. ואף כאן למדים אנו שמחמת מידת הכעס של האבות הוצרכו בניהם שיהיו נפוצים בכל ערי ישראל, כדי לתקן את חטאם של האבות, ומשכך, אף אנו עלינו לתקן את חטא שנאת חינם של מכירת יוסף שלא תיקנו האחים לגמרי.
וכך אומר החפץ חיים (שמירת הלשון חלק ב פרק יב) שמחמת שיוסף חטא בחטא הלשון ולא מחלו לו אחיו, ואף יהודה שאמר שלא יהרגוהו אך למחול לא רצה, לכך כשקיבל דוד לשון הרע מצביא על מפיבושת בן שאול שאף הוא מהמורדים בו, וכשבא מפיבושת ונתברר ששקר היה ואמר דוד שמפיבושת וציבא יחלקו את השדה, לא מחל מפיבושת שבני יוסף לדוד, ויצתה בת קול ואמר רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. ועד היום חסרו לנו עשרת השבטים וגילנו מארצנו, וכל זאת מחמת שמעשה אבות סימן לבנים, ומידה כנגד מידה על שלא מחל יהודה ליוסף, לא מחל מפיבושת לדוד, ונחלקה המלוכה.
כך מבאר המשך חכמה (פרשת אחרי מות) את התפילה ביום הכיפורים "כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון". חטא העגל שהוא שורש החטא של בין אדם למקום נאמר עליו "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", וכך שבכל דור ודור יש כפרה על חטא העגל, וזהו "כי אתה סלחן לישראל, אך חטא מכירת יוסף הוא ושורש חטאי בין אדם לחברו, וזהו "ומחלן לשבטי ישורון", כי בכל דור ודור עלינו לכפר על חטא מכירת יוסף, שמשם מקור שנאת החינם שבינינו.
בשפת אמת (ויגש תרמ"א) מוסיף שמחמת שלא היה בכוח השבטים לסבול עוד צער לא יכל יוסף להתאפק ונגלה לאחיו, ולכן מיד בכה יוסף בצווארי בנימין כי הרגיש את החורבנות שיווצרו מכך, וזה רק מחמת המעט שנשאר ממה שלא תקנו השבטים, ומזה יש לבחון גודל עבודת האבות והשבטים שמה שתקנו בזמן מועט, אנו לא מתקנים בדורי דורות.
הרב מרדכי מילר (שיעור ליום השבת עמ' 74) אומר שהקב"ה לא מנסה את האדם אלא בחטא שהיה צפון בליבו בתחילה, ומוציאו הקב"ה אל הפועל כדי שיתגבר ויתקן את אותו החטא, וכך בשבטים אם לא היו שונאים את יוסף על דבריו אל אביהם ועל כתונת הפסים שעשה לו אביו, לא היה הקב"ה מנסה אותם בשנאה על חלומותיו, וכך אצל דוד ראה הקב"ה שיש בליבו משהו בגילוי עריות, ניסהו, אך לא עמד בניסיון וחטא, אך דוד הראה צערו ברבים על שחטא ועשה תשובה לרבים, ועל בסיס תשובתו נכתב הספר שערי תשובה, שמורה דרך לשבים.
כל המתאבל על ירושלים "זוכה" ורואה בשמחתה. משמעות הדברים שזוכה כעת, ולכאורה הרי כעת אין בית המקדש? למדים אנו שעצם האבילות על בית המקדש מקשרת אליו, וביחס למתאבל הרי הוא כבנוי[6].
ומביא הרב אלישיב שכך רואים בתהילים פרק ל'. "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ארוממך ה' כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי", ולכאורה מהו חנוכת הבית לדוד, וכי רק לגביו יש בית המקדש? ובכלל מה ממשיך הפרק ארוממך ה' כי דיליתני, מה שייכות יש לבית המקדש? אלא שדוד בבורחו משאול למד עם שמואל הנביא היכן בית המקדש, ובילקוט מוסיף שלמד דוד עם שמואל באותו הלילה מה שתלמיד ותיק לומד מרבו במאה שנה[7], ולמחרת מת שמואל, ולכך לגביו שעשה כל שיכל להקמת בית המקדש, הרי הוא כבנוי בימיו, ואמר את הרגשתו איך הוא כשקם בית המקדש בימיו, שלאחר שיש בית המקדש תמו צרותיו[8].
הרב היימן בספרו חקרי לב (בהקדמה לשמות) מוסיף שלבן ועשיו ואליפז זממו להרוג את יעקב אבינו, אך הקרובים לכך ביותר היו השבטים ברצותם להרוג את יוסף, הרי לנו שדווקא מקרבתם גברה שנאתם, ולכן רב התיקון שבשנאת חינם שכזו, והתיקון הוא בהשכנת שלום. וראשית כל בין איש לאשתו וכפי שראינו מהאימהות שקיבלו האבות את דעתם ללא עוררין, כך באברהם שקיבל את דעתה של שרה להוציא את ישמעאל בנו מביתו, וכך ביצחק שקיבל את דעתה של רבקה להעדיף את יעקב, כך עלינו להרבות בהשכנת שלום בין אדם לחבירו ובפרט בין איש לאשתו.
אומרים בברכת ולירושלים עירך. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם". ולכאורה מדוע נאמר בנין ירושלים לאחר השראת השכינה, הרי גם בימינו ירושלים בנויה? אלא למה הדבר דומה, לבן שאבד ובנתה לו אימו בית תפנוקים לכשיחזור, וכששב בנה שהתבגר בנתיים, הביאתו אימו לבית התפנוקים, ולאחר זמן מאס בבית ואמר טוב לי לחיות עם הלכלוך ביער כפי שהורגלתי, מלחיות בבית שכזה, הרי במצב שכזה יתכן שתעדיף אימו שלא ישוב, מאשר שישוב וימאס בחיים תקינים, כך אנו מצפים לירושלים של תורה וישיבות, אך איזה פנים יש לירושלים כשרוצים בניה להביא אליה את זוהמת כל העולם, וכמה צריכים אנו עוד להתעלות ולהתרומם.
ונזכה אי"ה בחודש אב שיהיה את החג הגדול בבנית ביהמ"ק במהרה בימינו.
[1] מבאר הרב היימן בספרו חקרי לב (בהקדמה לשמות) שיעקב העדיף את רחל מפני שהיא עיקרו של בית, וכפי שמבאר במדרש רות רבה את הפסוק "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל", אמר יעקב אבינו ליוסף, מיתתה קשה עלי מן הכל, ואף שנצטער רבות על שאבד יוסף 22 שנה, אך מיתתה של רחל שהיא עיקרו של בית ומשלימה את דמותו קשה עליו מן הכל, ולכך העדיף את יוסף מכל אחיו ועשה לו כתונת פסים, ולכן זכה אהרון לכתר כהונה שהוא השלמת הבריאה בכפרת עוונות עם ישראל בהקרבת הקרבנות, מחמת שהיה אוהב שלום ורודף שלום.
[2] ואף ראובן שלא השתתף במכירת יוסף לא זכה שיבנה בית המקדש בחלקו, כיון שהניח את יוסף בבור ולא שמר שלא ימכרוהו, וכן יוסף עצמו נתבע על כך שגרם לאחים שישנאוהו, ונגרם שימכר, ולכך אף הוא לא זכה שיבנה בית המקדש בחלקו.
[3] יוסף חלם פעמיים שישתחוו לו אחיו, בחלום הראשון אמרו לו אחיו: (בראשית לז ח) "המלך תמלך עלינו אם משל תמשל בנו", אך בחלום השני סיפר אל אחיו ולא נזכר בפסוק שהשיבוהו דבר, אלא כתוב (שם י) שאף "ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת הבא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה". למדים אנו שהאחים אחר ששמעו את דבריו שימלוך עליהם סברו שאין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו, ולכך לא פתרו את חלומו השני, אך יוסף סבר שחלומותיו בגדר נבואה, ונצרך לפותרם כדי שיתקיימו, ולכך הלך לאביו שיתפור את חלומו. וממשיכה התורה "ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר", ומבאר רש"י היה ממתין ומצפה מתי יבוא. למדים אנו שחלק יעקב אבינו על השבטים וסבר שחלום יוסף אמת הוא.
[4] ומביא הרמב"ן שיש אומרים שאם לא היה חוטא שאול המלך, היתה מלכותו מקבילה לשל דוד המלך, ומכיון שחטא בטלה מלכות בנימין, וקמה מלכות בית דוד שמשבט יהודה,
[5] על דרך המליצה אפשר לומר שבבית המקדש עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. אם האדם עומד, הרי הוא צפוף עם חבירו ומרגיש שחסר לו שאינו כמותו, אך אם הוא משתחווה, ומוריד את גאוותו עבור חבירו, הרי שירווח לו.
[6] כך מוכח בנבואות ישעיהו שאמר נבואות נחמה על חורבן בית המקדש בעוד המקדש קיים, וכן ירמיהו שכתב את מגילת איכה בעוד המקדש קיים, כי לגבי המצטער על ירושלים הרי היא כבנויה אף שהיא חרבה, ולגבי מי שאינו מקיים את המצוות אין משמעות לגביו שבית המקדש קיים, והרי הוא כחרב לגביו אף שהמקדש קיים וראוי לומר מגילת איכה על חורבנו.
[7] דוגמא לדבר. כל תורת ר' חיים ויטאל מרבו האר"י הקדוש היא משנתיים בלבד, ואם כך אי אפשר לתאר מה הם מאה שנה של תלמיד ותיק שלמד דוד המלך משמואל הנביא בלילה אחד.
[8] מוסיף הרב אלישיב כשדוד המלך מנה את עם ישראל מתו שבעים אלף איש אומר הילקוט (שמואל ב קס"ה) שאמר לו גד הנביא שכל אותם אוכלוסין שנפלו זה על שלא תבעו את בנין בית המקדש. והלוא דברים קל וחומר, אם אלו שלא היה להם בית המקדש נתבעו על שלא ביקשו, אנו שהיה לנו בית המקדש ונחרב, על אחת וכמה וכמה שנתבע על שלא ביקשנו.
פרשת דברים ב' מנחם אב תש"פ