הרב צבי שוורץהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
בפרשת בני גד ובני ראובן אומר הפסוק (לב א) "ומקנה רב היה לבני ראובן ובני גד עצום מאוד", למדים אנו שמקנה עצום גדול הוא ממקנה רב, וביקשו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון ועוג מחמת שזו ארץ מקנה, ולהם היה מקנה רב, ורצו את הארץ הזו עבור מרעה מקניהם, ולכאורה מדוע ביקשו בני גד וראובן דווקא את ארץ סיחון ועוג, והרי כבשו גם את ארץ מדין, ומדוע לא ביקשו אף את ארץ זו עבורם. ואכן יש מבארים שבמדין רק לקחו את רכושם כשלל, ולכן לא ביקשו את ארצם לנחלה, כי ראו שלא נכבשה הארץ למגורים אלא לנקמה במדין בלבד, אך כשראו שאת ארץ סיחון ועוג כבשו לירושה, ביקשו את ארצם לנחלה עבור מקניהם.
אמר להם משה רבינו (לב ו' ז') "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה, ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה' ". מקשה ר' איצל'ה מוואלוז'ין הרי אסור לחשוד בכשרים, כיון שצריך לדון לכף זכות, ומדוע חשד בהם משה שמטרתם להניא את עם ישראל מלעלות לארץ המובטחת? מבאר ר' איצל'ה, אכן אסור לחשוד בכשרים כשהנידון הוא בין אדם לחברו, אך אם הנידון הוא לגבי כלל ישראל, ובפרט לגבי רוחניותם של כלל ישראל, לא רק שאין דנים לכף זכות, אלא שאף לכתחילה דנים את האדם לכף חובה עד שיוכיח שהוא ראוי לתפקידו, ולכך גער משה רבינו בבני גד וראובן "ולמה תניאון את לב בני ישראל"[1].
עונים בני גד וראובן למשה רבינו (לב טז כ) "גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר הביאנם אל מקומם וישב טפנו בערי המבצר מפני ישבי הארץ". לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה". מבאר רש"י "נבנה למקננו פה" חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחילה בתים לטפכם ואחר כן גדרות לצאנכם.
עונה להם משה רבינו (לב כ כד) "אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה. ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו. ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשבו והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה'". ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם. בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם והיצא מפיכם תעשו".
בקשת בני גד וראובן ממשה רבינו את ארץ סיחון ועוג מחמת שהיא ארץ מקנה תמוהה. הרי עדיין לא ראו את הארץ המובטחת ומהיכן הם יודעים שאינה ארץ מקנה? וכן תשובת משה רבנו תמוהה. אחר שלא יניאו בני גד וראובן את ליבות עם ישראל מלעלות לארץ המובטחת, ואף מתחייבים לצאת להלחם עמם לכובשה, הרי שבקשתם התקבלה. ולכאורה משה היה צריך להשיבם מדוע אינכם רוצים לעלות לארץ המובטחת, וכי הדאגה למקנה הרב שיש לכם עדיף על הזכות לחיות בארץ הקדושה והמובטחת. ובפרט שמשה רבנו עצמו התפלל כמנין "ואתחנן" (515) תפילות להכנס לארץ ולא נענה, ואינו משיב כלל לאלו שזוכים להכנס לארץ ואינם רוצים, מדוע אינם רוצים להכנס?
מבאר המכתב מאליהו (ח"ב עמוד 256). בני גד וראובן ידעו שלחלקם בקידוש שם שמים נצרך מקנה רב, ולכך מסרו נפשם בויתור על קדושת ארץ ישראל כדי לזכות למלא את חלקם בעבודתו יתברך הכרוך במקנה רב, ובשמים הסכימו להם כי זה חלקם המזומן להם, ולכן משה רבינו לא טען כנגדם מדוע אינכם רוצים לעלות לארץ המובטחת, ורק טען מדוע "תניאון את לב בני ישראל".
מוסיף המכתב מאליהו. וכתב הגר"א (אדרת אליהו דברים) שלפני עצת יתרו להעמיד שרי אלפים ושרי מאות, היה כל יחיד בא למשה רבינו שיורה לו מה דרכו בעבודת ה', והשיב לו משה רבינו ברוח הקודש או בחכמת הפרצוף, וכשנסתפק מה להשיב שאל את הקב"ה, ולדבריו יתבאר שאף כשביקשו בני גד וראובן להשתקע בארץ סיחון ועוג, הרי שהנידון הוא על עתידם הרוחני של שני שבטים, וכל שכן שאם נסתפק משה בדבר היה שואל את הקב"ה, ומכיון שענה להם משה רבינו שאם לא יניאון את לב בני ישראל, אין חיסרון בבקשתם, הרי לנו שהסכים עמם משה רבינו שזה חלקם, וכוונתם לטובה.
אך למרות שכוונתם לטובה, בקשתם אינה ראויה. על הפסוק (משלי כ כא) "נחלה מבוהלת בראשונה אחריתה לא תבורך", מבאר רש"י "נחלה מבוהלת שנבהל למהר וליטול תחילה כגון בני גד ובני ראובן שמיהרו ליטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו עשו את העיקר לטפל, "ואחריתה לא תבורך" שגלו כמה שנים קודם שאר שבטים.
כך מבאר המדרש רבה "ולב כסיל לשמאלו" אלו בני גד ובני ראובן שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר… אמר להם הקב"ה אתם חבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות חייכם שאין בו ברכה.
וכך אומר המדרש. שלושה מתנות נבראו בעולם. עושר חכמה וגבורה. אימתי, מתי שהם מתנות שמים ובכוח התורה, שני עשירים עמדו בעולם, קורח מישראל והמן מאומות העולם, ואבדו, שלא היתה מתנתם מהקב"ה אלא חטפו עשירות, וכן אתה מוצא מבני גד וראובן שחבבו את ממונם לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, ומי גרם להם לפי שפירשו עצמם מן האחים.
למדים אנו דאף שכוונת בני גד וראובן לטובה היתה, עצם הבקשה להגיע לשלימות על פי דעתם, על ידי שיהיה מקנה עבור צאנם הרב, ולכך ביקשו לקבל במתנה לנחלה את ארץ סיחון ועוג, ולא המתינו לחלוקת הארץ על פי ה', גרמה לכך שגלו מארצם קודם לשאר השבטים, ואף המקנה הרב שהיה להם נתמעט, כך שאף שרצו להשתמש בו לעבודת ה', לא עלה בידם רצונם, מחמת שדרכם אינה כראוי, כי אין ראוי לבקש מתנה[2].
במדרש (ויקרא רבה נ"ג א) מוסיף בשעה שנכנסו בני גד וראובן לארץ ראו כמה זרע יש בה כמה נטע יש בה אמרו טוב מלא כף נחת בארץ ממלא חפנים בעבר הירדן. למדים אנו שאף שכוונתם לטובה, אך כשהאדם פורש מן הכלל עבור שאיפות גשמיות, בסופו של יום מתברר שהכל דמיונות, ואף אם היה ממשיך בדרכו הרוחנית כפי הכלל, היה מגיע לאותה תוצאה.
באופן נוסף מבאר ר' יוסף חיים זוננפלד (ה"חכמת חיים"). בני גד וראובן השיבו למשה שישארו בארץ עד שתסתיים חלוקת הארץ, ולכאורה מה תועלת יש בכך, הלא אין צורך בהם שלא בשעת מלחמה, אלא שגד ראשי תיבות גומל דלים, ואינו יכול לקבל את חלקו קודם שיקבל האחר, ולכך אמרו שישארו עד גמר כיבוש וחילוק.
אך עיקר החילוק בין תשובת משה רבינו לדברי בני גד וראובן, מתבטא במה שמשה רבינו טען כנגדם מדוע לא הזכירו שם שמים בכל דבריהם, וכי מלחמה הוא כוחי ועוצם ידי? ולכן אמר להם משה "אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה. ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו. ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשבו", וקבלו בני גד וראובן את דבריו והשיבו (לב כה כז) "עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה… ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה".
הכתב והקבלה מבאר שאמר להם משה המלחמה היא בעבור מצוות ה', ואינה לתאוות כיבוש וניצחון, ואף שכרוך במלחמה תאוות הניצחון, חיובינו הוא לעשות זאת רק מחמת שהקב"ה ציווה, וכבר נתבאר שהרמב"ם פוסק שגוי שמקיים מצוות בני נוח מחמת שכלו בלבד, אין שם גר תושב עליו, כי החיוב הוא לקיים את מצוות הקב"ה מחמת ציווי ולא משום שכך נוטה שכלו הטבעי, ולכן ענו בני גד וראובן "עבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה", לומר שכל מטרתם במלחמה היא מחמת ציווי ה' בלבד.
רבי יוסף זונדל מסלנט בספרו "באר יוסף" מקשה, כיצד יתכן שהקדימו בני גד וראובן גדרות לצאנם על פני בתים לבניהם ובנותיהם, הרי טבע האדם לדאוג קודם לילדיו, מבאר ה"באר יוסף", במלחמת סיחון ועוג כתוב (במדבר כא כג) "ויאסף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל", ומבאר רש"י אמר הקב"ה מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו, ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם כי אין שם איש אלא נשים וטף.
משכך, אמרו בני גד וראובן כיון שלא נלחמו על ערי סיחון ועוג אלא נפלו בידי עם ישראל בשלימותם אחר שמתו כל אנשי המלחמה בשדה הקרב, ממילא אין צורך בבניית בתים לילדנו, אך גדרות צאן לצאננו בוודאי שצריך מפני שהוא רב מכפי שהיה לעם סיחון, ולכן הקדימו את בניית הגדרות לצאן, מבניית בתים לבניהם ובנותיהם, ענה להם משה רבינו, בתים אלו נבנו לשם עבודה זרה ושמות הערים הם כשמות של עבודה זרה, ואין זה ראוי שתגורו בבתים ובערים כאלו, לכן עליכם קודם לבנות בתים לבניכם, ואחר כך לצאנכם, וכדבריו כן עשו.
אך לפי דברי ה"באר יוסף" שבני גד ובני ראובן מתוך מחשבה תחילה לא בנו בתים לבניהם משום שיש להם בתים מוכנים, תמוהים דברי רש"י. מדוע נחשב שיש עליהם תביעה שהקדימו את הצאן, הרי לבניהם היו בתים מוכנים, וממילא היו צריכים רק לבנות גדרות לצאן? תשובה לכך כותב בעל ה"שפתי כהן", התביעה עליהם היתה שטעו במה שרצו להשאיר את טפם לבדם בארץ סיחון ועוג ללא מורי דרך רוחניים שינהיגו אותם עד שישובו מהארץ המובטחת לאחר תום הכיבוש והחילוק[3].
בדברי הנצי"ב מצאנו תירוץ נוסף. דהנה יש להקשות מדוע נתווסף חצי שבט מנשה לנחול עמם בעבר הירדן, הרי רק לשבט גד וחצי שבט מנשה היה מקנה רב, ולחצי שבט מנשה לא כתוב שהיה מקנה רב ובפרט שהם לא ביקשו זאת, וא"כ מדוע קיבלו נחלה בעבר הירדן ולא בארץ ישראל? וכבר עמד בזה ברמב"ן וביאר שמכיון שהיתה הנחלה גדולה מכדי שני שבטים, ביקש משה שיתווסף אליהם שבט נוסף, וחצי שבט מנשה הסכים לכך. אך הנצי"ב מבאר שמשה רבינו חשש שהריחוק של שבט ראובן ומנשה משאר עם ישראל יוביל לירידה ברוחניות שלהם, ולכן צירף עמם את שבט מנשה[4]. ולפי"ז תביעתו של משה רבנו היתה היאך אתם מניחים את בניכם לבדם לשנים כה רבות ואינכם חוששים לעתידם הרוחני, בו בזמן שאף גם כשאתם הגברים תהיו איתם, אני חושש מעתידכם הרוחני ויש צורך להוסיף חצי שבט נוסף, ק"ו כשאתם לא תהיו איתם.
ר' יהונתן אייבשיץ בספרו "תפארת יהונתן" מקשה מדוע בחלוקת עבר הירדן לבני גד ובני ראובן אומר הפסוק (לב לג) "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בו יוסף", ומדוע הוזכר היות מנשה בנו של יוסף? ומבאר שכוחו של יוסף הוא שעמד ביצרו במעשה אשת פוטיפר, וממנו כוחם של ישראל בעומדם לבדם כנגד אומות העולם להלחם ביצרם, ולכן נתווסף עמם מנשה בדווקא שהוא בנו של יוסף, וזה שהדגיש הכתוב "ולחצי שבט מנשה בן יוסף", וכשכר על שהגיע עמם נתן לו משה רבינו חלק גדול מכפי חלקו.
ולכאורה מדוע משה רבינו הביא את מנשה ולא את אפרים? ולפי מה שביארנו מתורץ. שאלו הדרים בעבר הירדן גלו ראשונים כיון שמחמת הממון בחרו שלא לדור בארץ ישראל, ואם אפרים שיצא ממנו ירבעם, הוא זה שהיה דר בעבר הירדן, היו אומרים שמחמת שפילג ירבעם את מלכות יהודה ועשה עגלי זהב, לכך גלו אלו ראשונים מארצם, ולכן משה רבינו בחר בחצי שבט מנשה בדווקא שידורו בעבר הירדן כדי שידעו שגלו אלו ראשונים מארצם מחמת שבחרו מחמת שרצו להרבות ממונם, שלא לדור בארץ ישראל[5].
החיד"א מביא בשם האר"י שבני גד וראובן וחצי שבט מנשה שקבלו את חלקם בעבר הירדן, סיבה אחת לכולם, מכיון שהיה בהם פגם בדרך לידתם. הפגם של ראובן היה מה הבטיח לבן ליעקב לתת לו את רחל ביתו והביא לו את לאה, ולא ידע יעקב שזו לאה וחשב שזו רחל, ונתעברה לאה באותו הערב וילדה את ראובן, ולכך ראובן נחשב בן תמורה, ואין ראוי הוא להתחבר לקדושת ארץ ישראל, וכך גם גד שהיה בנה של זלפה, לאה הביאה את שפחתה זלפה ליעקב, אך לא אמרה לו שהיא מביאה את שפחתה במקומה, ויעקב חשב שזו לאה[6], לכך גם גד בן תמורה הוא, ונפגם בעיבורו ואינו ראוי להתחבר לקדושת ארץ ישראל, וכן מנשה נולד ליוסף מאסנת שהיא בת דינה שנולדה לה משכם בן חמור, וזו ביאת גוי, ובאונס, ולכך בעיבורו של מנשה שהוא הבכור, טמון אף כוחו של שכם בן חמור, ומאידך קיים כוחו של יוסף, ולכך נפגם במקצת ורק חצי השבט אינו ראוי להתחבר לקדושת ארץ ישראל, ולכך שנים וחצי שבטים אלו אינם ראויים לדור בארץ ישראל, וחסד ה' הוא שביקשו מרצונם לדור בעבר הירדן, ולא היו טרוניות בשעת חלוקת הארץ שהיו זוכים בחלקם בחוצה לארץ, והיו טוענים מדוע לא זכינו לחלק ככולם בארץ ישראל[7].
מהלך נוסף מבאר ר' יהונתן אייבשיץ. משה רבינו מברך את שבט גד (דברים לג כ כא) "ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד. וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון" מבאר רש"י "וירא ראשית לו" ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כיבוש הארץ "כי שם חלקת" כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה מחוקק והוא משה". ולכאורה מדוע לא אמרו בני גד שלכך רצונם לקבל בנחלה את עבר הירדן, אלא אמרו מחמת שמקנה רב להם?
ביאור הדברים, משה רבינו נקבר מול בית פעור. מבאר בתוספות (סוטה דף יד.) שכל שנה בזמן חטא בעל פעור עולה 'פעור' לקטרג, וכשרואה קברו של משה שוקע עד חוטמו. הרי לנו שמשה רבינו הוא הכוח שכנגד בעל פעור, ומהות בעל פעור היא להשליט את ההנאות על השכל, שהרי עבודתו לאכול, ולאחר מכן לעשות צרכיו על האליל, ובעצם השלטת ההנאות על הכוח, ומשה רבינו שבזכותו ירד המן, הוא היפך הדבר, אכילת מזון המלאכים הנבלע באיברים שמופקעים מהנאות הגוף, ולכך משה רבינו הוא העומד כנגד בעל פעור.
ושני שבטים אלו היו תלמידיו של משה רבינו. על המן נאמר (שמות טז לא) "כזרע גד הוא", וטעם הדבר, כי שבט גד אכלו אך ורק מן, כדי להדבק במעשיו של משה, וכן שבט ראובן לאחר שאשתו של און בן פלת הצילתו מלחלוק על משה רבינו, קם שבטו ודבק במשה רבינו ולכן אכלו אך ורק מן שהוא בזכותו, ולכן היה להם מקנה רב, ורצו לדור בשכנות לקברו, אך לא רצו לומר בפני כל עם ישראל רוצים אנו לדור בשכנות לקברך, ותלו זאת בהיות ארץ סיחון ועוג ארץ מקנה, ואכן אומרת הגמרא (סוטה דף יג.) שמת משה בהר נבו שהוא בחלקו של ראובן, ונקבר במרחק ארבע מילים בחלקו של גד.
הילקוט שמעוני (יהושע לא) מביא שלאחר גמר כיבוש הארץ וחלוקתה, בירך יהושע את בני גד וראובן על עזרתם בכיבוש, ואז ליוו יהושע וכל ישראל את בני גד וראובן עד הירדן בדרכם לביתם, וכיון שראו שנתמעטה פמליא של יהושע חזרו וליוו אותו עד ביתו, ואחר כך שבו לביתם, למדים אנו את מעלתם של בני גד ובני ראובן, שאף שבוודאי השתוקקו לשוב לביתם לאחר י"ד שנה ששהו בארץ ישראל, אך לכבודו של יהושע שבו על עקבותיהם ללוותם לביתו. ואף לאחר ששבו בנו להם מזבח בעבר הירדן. אומר הנביא (יהושע כב י) "וישמעו בני ישראל ויקהלו… לעלות עליהם לצבא, וישלחו בני ישראל את פנחס בן אלעזר הכהן ועשרה נשיאים עמו", וענו להם שכדי שלא יאמרו להם הדרים בארץ ישראל שהדר בחוצה לארץ אינו מבני ישראל, לכך בנו מזבח אף שאינם מקריבים בו, להראות שיש להם חלק באלוקי ישראל. אומרת הגמרא בזבחים לא נתכהן פנחס עד שעשה שלום בין השבטים, ויש אומרים שלכך זכה ונעשה כהן גדול. ומשכך, זכה פנחס לגדולתו בזכותם של בני גד וראובן, ופנחס זה אליהו, ולכך אומר המדרש שאליהו משבט גד, אף שהוא כהן, אך למתבאר כהונתו באה לו בזכותם של שבט גד.
בילקוט (מלכים א ר"ט) מוסיף כל שאירע למשה אירע לאליהו. ובכללם משה לא נודע מקום קבורתו, ואליהו עלה בסערה השמימה וגופו נשאר בארץ. והדבר היה בעבר הירדן, ולמתבאר מכיון שכהונתו באה לו בזכותם של בני גד וראובן, זכו שמקום קבורתו היא בחלקם[8].
ונזכה במהרה לבואו של אליהו הנביא שיבשרנו ישועות ונחמות ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.
[1] ראיה לדבר. מכהן גדול שהיו הסנהדרין מלמדים אותו להבעיר את הקטורת ביום הכיפורים בתוך קודש הקדשים, שלא כמנהג הצדוקים שהיו מבעירים את הקטורת מחוץ לקודש הקדשים, ואחר שסיימו ללמדו היו משביעים אותו שלא יעשה כמנהג הצדוקים, והכהן גדול פורש ובוכה, והם פורשים ובוכים. ואף כאן תמוה מדוע חשדו בו שינהג כמנהגי הצדוקים, ולא פסקו שאסור לחשוד בכשרים? אך למתבאר לעיל מבאר ר' איצל'ה שהקטרת הקטורת ביום הכיפורים כתיקונה היא נידון על כפרת עם ישראל כולו ביום הכיפורים, ולכך כל עוד לא הוכח שינהג כדברי חכמים, לכתחילה מותר ואף חובה לחשוד בו.
[2] ומשכך. יש שסוברים שבעבר הירדן חלים המצוות התלויות בארץ מלבד מצוות ביכורים, שאומר בה (דברים כו י) "אשר נתת לי ה' ", ובעבר הירדן שביקשו בני גד וראובן בעצמם, אינה בגדר "אשר נתת לי ה' ", וכיון שאי אפשר לומר זאת, אין בה כלל מצוות ביכורים.
[3] האזנים לתורה מוסיף שלא חששו בני גד וראובן שמא יבואו להלחם בבניהם, מכיון שבמניין שבטי גד וראובן וחצי שבט מנשה נמצא שהיו יותר ממאה אלף ראויים להלחם, ובפועל יצאו להלחם רק ארבעים אלף, וכל השאר הגנו עליהם ממלחמות, ולדבריו אפשר להוסיף שלכך לא חשו לעתידם הרוחני של בניהם, שהרי כל הנשארים ילמדום תורה.
[4] ויתכן שמחמת שחצי שבט מנשה נצטרף עמהם רק מחמת בקשת משה רבינו ולא מחמת רצונו בארץ מקנה, לא נאמרו עליו התנאים שנאמרו לבני גד וראובן, ולא היה זקוק להלחם בכיבוש הארץ.
[5] אמנם יש שביארו שכיון שמנשה גרם לאחים שיקרעו בגדיהם, ברדפו אחריהם במצרים ושאל היכן הגביע שהוא עצמו טמן בכליהם, וכשראו שנמצא הגביע באמתחת בנימין קרעו בגדיהם, לכך נקרעה נחלתו, שחלקה בארץ וחלקה בעבר הירדן.
[6] ואצל בלהה שפחת רחל שאף היא הביאה אותה ליעקב, לא היתה קיימת בעיה זו מפני שהיא הודיעה ליקב שזו בלהה.
[7] ואף שלידת דוד המלך אף היא לידת בן תמורה, שהרי ישי אביו חשש שאסור להנשא למואבית, והיא שידעה שמותר הדבר באה אליו וחשב שזו היא שפחתו המותרת, ומדוע היה מלך ישראל, והרי הוא בן תמורה? למדים אנו שדווקא בן תמורה שזו פגיעה בבעל גדרו כבן תמורה, אך בדוד ששניהם נשתוו בדבר, אך חשש ישי שמא היא אסורה לבוא בקהל, חיסרון צדדי הוא זה ואין שם בן תמורה עליו.
[8] כך גם באדם הראשון שראה שדוד המלך עתיד להוולד ולמות מיד, ושאל אם אפשר לתרום לו חיים, ונענה שאפשר, ותרם לו שבעים שנות חיים מתוך אלף שנות חייו, כך שחי רק תשע מאות ושלושים שנה, ולאחר שחטא נפגם העולם אוינו בא לידי תיקונו אלא על ידי משיח בן דוד, כך שבזכות שנתן אדם הראשון שבעים שנה מחייו, יכול להוולד משיח בן דוד שיביא לתקונו.