הרב צבי שוורץהמשנה בתענית (דף כו:) אומרת חמשה דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד [בספר התודעה מביא שנחלקו הראשונים האם בטל התמיד בי"ז בתמוז רק בבית ראשון, או שגם בבית שני, קרבן התמיד הוקרב ברציפות מאז שהוקם משכן שילה כ840 שנה קודם לכן, ועד י"ג תמוז שיחדו את הצרים על החומה שיעלו בכל יום שני כבשים, וביקרו אותם במשך ארבעה ימים לראות אם הם תמימים להקרבה, ובי"ג תמוז הפסיקו הבבלים הצרים על החומה להעלות כבשים, כך שלאחר ארבעה ימים בי"ז בתמוז לא היו כבשים להקרבה ובטל התמיד], הבקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל [ויש שסוברים שהיה זה מנשה שהעמיד צלם בהיכל]. וכן חמשה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב. נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. ואכן מבאר ברמב"ם בהלכות תעניות (פ"ה) שנתקן הצום מחמת חורבן הבית, אף שנעשו צרות רבות נוספות ביום זה שאף מחמתם ראוי לקבוע צום, וכן בי"ז בתמוז שנשתברו הלוחות שלא נתקן צום על כך בימי משה עד שהבקעה העיר, שעל כך נתקן הצום.
הדבר הראשון שאירע את אבותינו בי"ז בתמוז הוא שנשתברו הלוחות. כשמשה קיבל את הלוחות היה זה לאחר ארבעים יום וארבעים לילה ששהה בשמים, וכמאמר הפסוק (דברים ט ט) "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי".
יש להבין את עומק השבר שהשברנו בשבירת הלוחות, ובפרט שהדברים צריכים ביאור שהרי הלוחות ניתנו בשנית. מבאר ה"בית הלוי" (דרוש י"ח) לפי מה שכתוב במדרש (מדרש רבה פרשת כי תשא): אמר הקב"ה אתן את התורה בלוחות השניות, חלקה בכתב וחלקה בעל פה, שאם יבואו אומות העולם וישתעבדו בהם, בתורה שבכתב יוכלו לשלוט, ובתורה שבעל פה לא תהיה להם יד, וכן כתוב בגמרא בעירובין (דף נד.) אלמלי לא נשתברו הלוחות אין כל אומה ולשון שולטת בהם שנאמר "חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות על הלוחות. כלומר, בתחילה בלוחות הראשונות ניתנה התורה כתיקונה באופן שאין כל אומה ולשון תוכל לשלוט בהם, דהיינו בלוחות הראשונות נכתבה כל התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואף כל מה שתלמיד ותיק עתיד לשאול את רבו, ותורה זו נכתבה עבור האדם השלם, כי בני ישראל זכו במתן תורה לחזור למצב של אדם הראשון קודם החטא, ובטלה גזירת מיתה, וכיון שחטאו בחטא העגל ונשתברו הלוחות, חזרו בחזרה למצב של אדם הראשון אחר החטא ולא בטלה גזירת מיתה, ונגזר שעבוד מלכויות, והיינו שהאומות שולטות בהם, והתורה ניתנה לנו שלא כתיקונה השלם, ותורה זו צריך לעמול ולהתייגע בה[1] כדי להבין מה כתוב בה ומה כוונתה, ולכן ניתנה התורה חלקה בעל פה שלא ישלטו בה האומות.
המלבי"ם (משלי ג ז) מחדש שמהפסוק "כתבם על לוח לבך" למדים שאחר שעמלים בתורה, נעשית התורה לחלק ממציאותו, ולכך אף שהלוחות ניתנו מרובעות, אנו מציירים אותם עגולות מלמעלה, לומר שהמטרה היא לכותבם על הלב, וכך תהיה התורה חלק ממציאותינו, ואכן אחר שעמל בתורה מגיע הוא לדרגת לוחות הראשונות שהתורה חלק ממציאות העולם.
צריך להבין מהי עבודתנו בגלות.
הרמב"ם אומר שמחוייבים אנו להאמין בביאת המשיח ולצפות לו שיבוא, ואם כופר באחד מפרטי ביאתו, הרי הוא ככופר בכל התורה כולה, וכפי שאומרים ב"אני מאמין". אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה אם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.
בברית בין הבתרים אומר הקב"ה לאברהם אבינו (בראשית טו יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", מקשה המהר"ל מהי הכפילות ידוע תדע? ומבאר שמשמעות הפסוק שמתוך ידיעה זו תגיע לידיעה אחרת. ושני הידיעות הם, אומר המדרש רבה ידוע שאני מפזרם, תדע שאני מכנסם. ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני גואלם. ידוע שאני משעבדן, תדע שאני פורקן, ולכאורה היאך מהגלות ישנה ידיעה שתהיה גאולה? מבאר המהר"ל כשתראה שהעולם אינו כתיקונו ויש את אחד מאלו, שעבוד מלכויות, העם מפוזר בעולם, או שהעם אינו בארצו, תדע שהקב"ה לא ברא את העולם עבור כך, אלא יביא את העולם לשלימותו ותהיה גאולה.
כך אנו רואים בתפילה. תקע בשופר גדול לחרותינו – תפילה על השעבוד מלכויות. ושא נס לקבץ גלויותינו – תפילה על עצם הגלות מארצינו. וקבצינו יחד מארבע כנפות הארץ – תפילה על הפיזור באומות. תחילה אנו מתפללים על שיעבוד מלכויות והגלות, ורק לאחר שאנו מודים שאנו בגלות על כל המשתמע מכך אנו יכולים להתפלל שנוכל לצאת ממנה.
וכך אומרת הגמרא בסוכה (דף נב:). אמר רבא יצר הרע בתחילה קראו הלך לבסוף קראו אורח, ולבסוף קורא לו איש. שנאמר "ויבא הלך לאיש העשיר ויחמל לקחת מצאנו ובקרו לעשות לאורח", וכתיב "ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו", כי כשמכניס את היצר הרע לביתו נעשה הוא מהלך ואורח לבעל הבית, כך הוא כשאנו נמצאים בגלות האומות הם כבעלי הבית ואנו כאורחים.
וזו היא עבודתינו. לצפות לישועה. כי אמונה לבדה שיבא המשיח אין בה די כדי להרגיש שאנו בגלות[2], אלא כדי שהאדם יחוש שהוא בגלות הוא זקוק לצפות ולייחל לביאת המשיח, וככל שיצפה וימתין לביאת המשיח כך הוא ירגיש שהוא בגלות, וציפיה זו שמחזקת את הרגשת הגלות היא זו שתביא לגאולה, כמו שכתוב במדרש הנ"ל "ידוע שאני מפזרם, תדע שאני מכנסם", כשהאדם יודע שהוא מפוזר, ואיך הוא יודע שהוא מפוזר, ע"י שמצפה ליום שבו יאספוהו, "תדע שאני מכנסם" ידיעה זו היא שתזכהו לראות פני משיח.
וכך אנו רואים בנוסח התפילה. בברכת סלח לנו אנו מבקשים מחילה משום "כי מוחל וסולח אתה", על הגאולה אנו מבקשים משום "כי גואל חזק אתה", וכן בשאר הברכות מבקשים בזכותו של הקב"ה, אך בתפילה למשיח אנו אומרים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", מדוע? "כי לישועתך קיוינו כל היום", אנו לא אומרים כי מושיע אתה, כמו בשאר הברכות אלא אומרים "כי לישועתך קוינו כל היום" הכל תלוי בציפיה שלנו. כי אם לא מבקשים ומקוים לישועה, חסרה אמונתינו בביאת המשיח ואיננו ראויים לגאולה.
כך מבאר המהר"ל את הגמרא בשבת דף לא. אמר רבא בשעה שמכניסים האדם לדין שואלים אותו נשאת ונתת באמונה קבעת עיתים לתורה ציפית לישועה. מקשה המהר"ל הרי רואים את כל מהלך חייו בבית דין של מעלה, ומה מתווסף בשאלות אלו? אמנם יתכן ששאלות אלו הם מהי התייחסותו לחפצי העולם, או האם עשה תורתו עיקר ולכן נשאל קבעת עיתים לתורה, אך מה השאלה האם ציפית לישועה, האם מעשי האדם אינם גלויים כלפי מעלה? מבאר המהר"ל, אם אדם מצפה לישועה כל דרגתו משתנית, כי מבין שהעולם הזה עראי ומצפה ומייחל לעולם הבא, ולכך יחסו להבלי העולם היא כהבל, והשכר גדל כפי ערך דרגתו, ולכן נשאל את כל השאלות הללו, כדי לדעת מהו השכר המגיעו על כל מעשיו בחייו.
הילקוט שמעוני בפרשת פנחס אומר אמר ר' לוי בכל חודש וחודש שבקיץ ביקש הקב"ה ליתן לישראל מועד, בניסן נתן לנו פסח ואייר נתן לנו פסח קטן וסיון נתן תורה, אבל בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול ועשו עגל, ובטל תמוז ואב ואלול, ובא תשרי ופרע להם, ר"ה יוה"כ וסוכות ושמיני עצרת.
בתמוז ביקש הקב"ה לעשות ר"ה. ולכאורה הרי במוסף של ר"ה אנו אומרים זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון", כי יום בריאת העולם הוא בראש השנה, וכיצד שייך לקבוע את יום ראש השנה באמצע השנה, בי"ז בתמוז? אך למתבאר לעיל, אם היו זוכים ישראל והיו מקבלים לוחות ראשונות, היה העולם כתיקונו ובטלה גזירת מיתה, והיה זה כלידת האדם השלם, ואם כך י"ז בתמוז הרי הוא ראש השנה, וכשחטאו נשאר ראש השנה בא' תשרי, ואף לכך בו בטל התמיד, שבטלה הרציפות שהיא כוחה של התורה, וביתר ביאור. אומרת הגמרא כתוב "וייצר את האדם" בשני יודין, יצירה לעולם הזה ויצירה לעולם הבא. ולכן תחילה היה "וינחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה", נברא לשני עולמות, הזה והבא, כיון שחטא בטלה יצירה של עולם הבא, אך כשניתנה תורה שמברכים עליה וחיי עולם נטע בתוכינו, נברא האדם בשנית לעולם הבא, וכיון שחטאו בעגל בטלנו כל זאת.
יום הכיפורים ביקש הקב"ה לקבעו בתשעה באב, שבו בכו עם ישראל בכיה של חינם על תיאור המרגלים על הארץ, ובמעלת הארץ למדים אנו מהאבות שקיימו את התורה רק בארץ, שבה עיקר התורה, מבאר ה"שפת אמת", המרגלים החטיאו את תפקידם להביא את עם ישראל לשאיפה להגיע לארץ חמדה, וללא שאיפה אליה אינה חמדה ואי אפשר לזכות בה, ותחת זאת גרמו לבכיה של חינם ונגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, ואם היה משה מכניסם לארץ לא היו גולים ממנה, כך שחטא המרגלים גרם שהפסדנו להגיע לשלימות הארץ, וכנגדם ישנו את יום הכיפורים שיש בו תקיעת שופר דרור לכל העבדים, כך שיום זה הוא ביטוי להגיע לצורת האדם השלם. וכך גם חג הסוכות שביקש הקב"ה לקבעו באלול הוא כנגד צורת האדם השלימה, שהרי הסוכה היא כנגד סוכת עורו של לוייתן שבה יושבים הצדיקים לעתיד לבוא.
הגר"א (על מגילת אסתר) נותן משל הממחיש לנו היאך הקב"ה דואג לנו בימי הגלות הארוכה. היה מלך שבנו בייש אותו, שלח המלך את בנו לגלות ביער, בא אריה וביקש לטרוף את בן המלך, בא פרש והרג את האריה. בא דוב, נורה בו חץ. תעה הבן בדרך, בא אדם וכיוונו, שאל הבן כיצד אבי שאוהבי מסכן אותי ושולח אותי כך ליער? ראיה שאינו אוהבי. אך ילד חכם אומר: כיצד קרו כל כך הרבה מקרים עבורי שמשום מקום הגיעה הישועה וניצלתי בדרך פלא? ודאי שאבי אף שביישתי אותו, אוהב אותי ודואג עבורי להצילני, כך גם בגלות אם הקב"ה שלח כבשה אחת בין שבעים זאבים ועודה קיימת במשך אלפיים שנה, ודאי שהקב"ה אוהב אותנו, וזו מטרת הגלות שנתבונן כמה הקב"ה אוהב אותנו.
שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.
[1] מסתפק הבית הלוי האם לדור מקבלי התורה, לא היה צער זה מכיון שמשה עמל בקבלת התורה ארבעים יום וארבעים לילה, או שנאמר שניסיון ארבעים הימים שהמתינו תחת הר סיני עד שירד משה רבינו, הוא העמל והיגיעה בקבלתם את התורה, שהרי חיכו לשמוע מה אמר ה' ולקבל עליהם את הנהגת משה רבינו.
[2] ר' משה שפירא זצ"ל היה מתאר כמה אנו בגלות. הגר"א שהוא רחוק ממושגינו, כמה הוא הפליג בשבח רבותינו הראשונים. וכך הראשונים במעלת הסבוראים שקדמו להם. וכך הסבוראים במעלת האמוראים. והאמוראים במעלת התנאים. עד שאמרו אם הם כבני אדם אנו כחמורים. הרי לנו מהו נביא, ומה חסרנו בגלות.
פרשת פנחס י"ז תמוז תש"פ