הרב צבי שוורץהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
הגמרא בב"ב דף יד: אומרת משה רבינו כתב ספרו ופרשת בלעם, למדנו מכאן שפרשת בלעם דבר חדש שאינו חלק מהס"ת, ומבאר רבינו בחיי כיון שהנבואות שאמר בלעם הם על עתידו של עם ישראל, ומשה נתנבא רק לגבי מסירת התורה לישראל, לכך נבואות בלעם ספר בפני עצמו הם.
ומדוע זכה לכך בלעם ולא משה רבינו, מבאר המהר"ל (נצח ישראל נז) ישראל יש בהם חיסרון מצד החומר אבל מצד אמיתת צורתם אין חיסרון, וזה מפני שלא היה לו קירבה וחיבור לישראל לכך היה בלעם מעיד עליהם מצד אמיתת ישראל אשר נמצאו ישראל בפועל, כלומר מבאר המהר"ל שרק אדם שאינו מעם ישראל יכול להבחין במהות הפנימית שלהם, ולכן רק בלעם שמהותו הפוכה מעם ישראל יכול להתנבא על עתידו של העם.
כתוב בפסוק (דברים לד י) "ולא קם נביא בישראל כמשה", אומר הספרי אבל באומות העולם קם והוא בלעם, ואף שעל בלעם אומרת המשנה באבות (ה יט) כל מי שיש בו שלושה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע, ולמדים אנו מהמשנה שבלעם הוא היפוכו של אברהם אבינו, שילוב של כל המידות הרעות, שהרי מידות אלו הם ביטויים בפועל של הגאוה התאוה והכבוד שמוציאים את האדם מן העולם, עין רעה היא מידת הגאוה, רוח גבוה הוא הכבוד, ונפש רחבה הלא היא התאוה, ולמרות היותו של בלעם בעל מידות רעות, נבחר להיות הנביא ששקול כנגד משה, והדבר תמוה מדוע לא נבחר צדיק, ולכל הפחות צדיק ממנו, להיות נביא ה' לאומות העולם.
מהפסוקים מתבאר שבלק מלך מואב הזמין את בלעם שיקלל את עם ישראל, וכך לא יכבשו את ארצו, וכלשון הפסוק (כב ד) "ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור את ירק השדה", ומבאר רש"י אמרו מואב שמשה גדל במדין, נשאל את זקני המקום במה כוחו, אמרו להם אין כוחו אלא בפיו, אמרו נבוא גם אנו עם בלעם כוחו בפיו, אך לאמיתו של דבר, לפחדם של מואב לא היה בסיס, מפני שעל עם ישראל נאסר להלחם במואב, וכמאמר הפסוק (דברים ב ט) "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה".
ובעם ישראל התקיים המצב ההפוך, העם היה לאחר מלחמת סיחון ועוג וכבש את ארצם, ואמר את שירת הבאר על הנס שקרבו ההרים זה לזה והרגו את הגויים שהתחבאו בנקיקיהם על מנת להלחם בישראל, והלכה הבאר והביאה את הדם למחנה ישראל, כדי שידעו ישראל על הנס שאירע להם ויודו, ובאותו הזמן שהעם הודה בשירת הבאר על נס נחל ארנון, ועל כיבוש סיחון ועוג באומרם (תהילים קלו יט) "לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו, ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו", עמדו בלק ובלעם על ההר הצופה עליהם ורצו לקלל את עם ישראל ולומר כלם[1] ולהשמידם, כך שהעם הודה לקב"ה בזמן שעליו לחשוש שמא תתקיים מזימתם ויכלה עם ישראל כולו.
ואכן, מחמת שהודו לקב"ה על ניסיו הגדולים, זכו להנצל, וכלשון הפסוק (דברים כג ו) "ויהפך ה' לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך", ובחפץ חיים מבאר בכך את המזמור בתהילים (קיח) "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה" ולכאורה מדוע על הגויים להלל שגבר עלינו חסדו, והלא עלינו מוטל להודות על חסדיו הגדולים שבכל יום עמנו, ומבאר החפץ חיים שאכן עלינו להודות על חסדיו, אך אין אנו יודעים עד כמה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם", ועל כך משבחים הגויים שרצו להצר לישראל והקב"ה מנע זאת מידם, כך גם בפרשתינו, בלעם רצה לקלל את ישראל, ומלין (כג ח) "מה אקב לא קבה קל ומה אזעם לא זעם ה' ", רצוני לקלל אך הקב"ה לא כעס באותם ימים שלא יוכל בלעם לומר "כלם" ולהשמיד את ישראל, ועם ישראל כל אותו הזמן לא ידעו מניסיונו לקללם ושהקב"ה מצילם מידו, וזכו לכך מחמת שהודו לקב"ה בשירת הבאר ועל נצחונם במלחמת סיחון ועוג.
במהלך הפסוקים מתבאר ששנאת בלעם לעם ישראל, רבה משנאת מואב את ישראל. בלק שולח מלאכים אל בלעם (כב ה) "הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי, ועתה לך ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ", אך בלעם מספר לקב"ה שמטרת שליחותם (כב יא) "הנה העם היצא מצרים ויכס את עין הארץ עתה לך קבה לי אתו אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו", ומבאר רש"י "קבה לי" זו קשה מארה לי שהוא נוקב ומפרש, "וגרשתיו" מן העולם, ובלק לא אמר זאת אלא ואגרשנו מן העולם.
למדים אנו שבלק שונאם מכיון שהם יושבים ממולו ומפחד שיכבשו את ארצו כמו שכבשו את ארצם של סיחון ועוג, ועל כן מבקש מבלעם ארה לי אותם ותגרשם מהארץ, אך בלעם שונאם מחמת ש"ויכס את עין הארץ", ומבקש לקללם בלשון "קבה" שהוא לשון להשמיד במפורש, ואף להשמידם לעולם, אף שבלעם אומר בנבואתו (כג כב) "קל מוציאם ממצרים", ולפיכך כיצד יכול לקללם, הלא הקב"ה עמהם, ולמרות כך הולך בלעם עם רצונו לקלל את עם ישראל, והתמיהה היא מדוע, והרי הוא יודע שרצון הקב"ה לברכם, וכפי שימשיך להתבאר בהמשך הדברים, ומדוע חושק הוא כל כך להשמידם מן העולם.
משיב הקב"ה לבלעם (כב יב) "לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא", ומבאר רש"י שפסוק זה הוא תשובה לטענות בלעם, "לא תלך עמהם" אם כן אקללם במקומי, אמר לו "לא תאר את העם", אמר לו אם כן אברכם, אמר לו אינם צריכים לברכתך "כי ברוך הוא", והדבר תמוה מדוע בלעם חפץ לברך את עם ישראל אם אינו יכול לקללם, תשובה לדבר שברכת שונא פחותה מברכת אוהב, אמר בלעם לפחות אקבל נבואה לברכם, וכאומר זאת אני ולא יאמר זאת משה, הברכות יהיו פחותות, ואמר לו הקב"ה אינם צריכים לברכתך "כי ברוך הוא".
אך בלעם אינו רוצה להבין שהקב"ה מונעו מללכת עם שרי מואב מחמת שרצונו לקלל את ישראל, ואומר לשרי מואב (כב יג) "לכו אל ארצכם כי מאן ה' לתתי להלך עמכם", ומבאר רש"י "עמכם" אלא עם שרים גבוהים מכם, ונמצא שאף שהקב"ה אומר לו במפורש "לא תאר את העם", בלעם מחמת גאוותו ושנאתו לישראל, מפרש דברים מפורשים אחרת משנאמרו, ומספר שמחמת שחס הקב"ה על כבודו, אינו יכול ללכת עם שרים פחותים שכאלה, כי כשהאדם נגוע בדבר מסוים, כל מחשבתו סובבת סביבו, ויפרש הכל כשאיפתו, אף שהדברים מוכיחים אחרת ואף הפוך[2].
כך גם ביציאתו לקלל, אומר הפסוק (כב כא) "ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו וילך עם שרי מואב", מבאר רש"י "עם" לבו כליבם שווה", ומבאר הגר"א שלשון "עם" הוא ששווים במעשיהם, וכדעתם ללכת לקלל את ישראל, למרות שנצטווה (כב כ) "ואך את הדבר אשר אדבר אתו תעשה", ואם כך מדוע הלך בלעם, מבאר רש"י ואף על פי כן הלך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה, למדים אנו כמה גאוותו של בלעם, שאפילו שאומר לו הקב"ה אינך יכול לקלל, וגם אם תלך תדבר רק את שאומר לך, אומר בלעם שמא אפתנו ויתרצה לקללם כנגד רצונו יתברך, כי כשאדם בעל גאווה, אינו מתחשב ברצון אחרים, ובטוח שיצליח לפתות את כולם כפי רצונו.
וכך בדרכו לבלק, אומרת הגמרא בסנהדרין (דף קה.) בלעם הוא לבן הארמי[3], ולחצה האתון את רגלו אל הקיר, שהוא הגלעד שעשו בני יעקב בינם ללבן כעד שלא ילחמו זה בזה, וכאן הולך בלעם לקלל את ישראל, ולחצה האתון את רגלו אל הקיר, כאומרת לו ראה את הגלעד שנשבעת שלא להלחם עם ישראל, אך בלעם לא שת ליבו אף לזאת, וממשיך בדרכו ודבק במטרתו לקלל את ישראל[4].
פותחת האתון את פיה ואומרת (כב כח) "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים", ובלעם לא נאלם פיו מהלם אלא עונה (כב כח) "כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך", משיבה האתון (כב כט) "הלא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא", וכן מלאך ה' אומר לבלעם (כב לב) "על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים" ומשיב לו בלעם (כב לד) "חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי", ומבאר רש"י להתריס נגד המקום תשובה זו, אמר לו הוא בעצמו ציווני ללכת ואתה מלאך מבטל דבריו, למוד הוא בכך שאומר דבר ומלאך מחזירו.
מהלך הדברים תמוה. האתון פותחת את פיה שהוא בריאה שנבראה בשבת בין השמשות, וכל דבריה היא מדוע הכיתני, וכך גם אומר המלאך לבלעם מדוע הכיתי את אתונך, ולכאורה עליהם לומר לו מדוע הולך אתה לקלל את ישראל, כשהינך יודע שזה נגד רצונו של מקום. ואף דן בלעם עם האתון אם רביצתה היתה בעבר שלכן מגיע לה כעת מכות, הרי דרך העולם שאם סוס רובץ הדרך להקימו היא במכות, וגם אם לא הוצרך בעבר להכותה כי לא רבצה כשקרה כעת מקרה שרבצה, הדרך להקימה הוא בהכאה במקל.
למדים אנו שהקב"ה חפץ בתשובת בריותיו ואף בהיותם עם נגיעות לדבר מסויים, ודבקים במטרתם והכל יתפרש כפי נגיעותיהם, אך הקב"ה נותן את האפשרות לשים לב ולשוב בתשובה, אומרים חז"ל שנעשה לבלעם נס שלעולם לא רבצה אתונו חוץ מכעת, והיה מוטל על בלעם להרהר בליבו מה נשתנה שלראשונה רבצה אתונו, ולהסיק שהליכתו אינה רצויה בעיני המקום, וזה מה שאמרה לו האתון מדוע הכיתני, היה לך להסיק שאם מעולם לא רבצתי וכעת רבצתי, ודאי שדרכך אינה רצויה בעיני המקום, וכך גם אמר לו המלאך אך בלעם חדור במטרתו לקלל את ישראל, לא שת ליבו לזאת ואף מתריס כנגד המקום "אם רע בעיניך אשובה לי", ולא שם אל ליבו להבין מהו רצון המקום[5]
בילקוט מביא שבעה נביאים התנבאו משם בן נוח ועד בלעם, ובלעם הגדול שבהם, ולכאורה תפקידו הוא לקרב את ליבותם לאביהם שבשמים, וכבר הקשה רש"י (כב ה) מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע, ומיישב רש"י כדי שלא יהא פיתחון פה לאומות לומר אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב, כלומר שמבאר רש"י שמהות הנביא כדי להשיב את הגויים בתשובה, אך בלעם מעל בתפקידו, וכדברי חז"ל בזמן מתן תורה נזדעזע כל העולם, נתקבצו אומות העולם אצל בלעם ושאלו וכי מביא הקב"ה מבול לעולם, אמר להם בלעם שהקב"ה נשבע שלא יביא מבול, והרעש הוא מחמת ש"ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", ולכאורה תפקידו של בלעם לומר להם שעם ישראל כעת מתקדש להיות העם הנבחר שתפקידו להביא את אור האמונה לכל הגויים, אך בלעם ביכר לומר להם שעם ישראל קיבל תורה ואין הדבר נוגע להם.
ולא עוד אלא שבלעם קלקל את הגויים, וכפי שמסיים רש"י העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים בעריות וזה נתן להן עצה להפקיר את עצמן כדי להחטיא את ישראל, ואף כל שהותם במדבר שנלחם עמם עמלק שלוש פעמים, ברפידים, במעפילים, ובמות אהרון, כלומר בכל מקום שנסתלקו ענני הכבוד בא עמלק להלחם עם ישראל, אומר בתרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר לא ח) שאף זה גרם בלעם, וכיון שראה שלא הצליחה מזימתו, יעץ לבלק, אלוקיהם שונא זימה, לך והחטיאם.
מקשה הרב פינקוס (תפארת התורה) אם בלעם החטיאם, עדין יש פתחון פה לאומות לומר שאם היה לנו נביא צדיק כמשה היינו שבים בתשובה, ולאחר שהנביא שבקרבנו רשע, הוא החטיאנו, ומיישב הרב פינקוס שאכן הקב"ה השרה שכינתו על בלעם קודם היותו רשע, אך חלוק יהודי שעולה לגדולה שהוא מתלמידיו של אברהם אבינו ונעשה עניו ורק מתעלה, אך גוי שעולה לגדולה נופל לגאווה, ולכך בלעם ששמע "ויודע דעת עליון" נפל לגאווה לתאווה והכבוד ונעשה מחמת גדולתו לרשע.
השפת אמת (תרמ"ט) מיישב שבעם ישראל דרגת הנביא מושפעת מדרגת העם, הנביא הוא מורם מהעם, אך אין ביכולתו להיות מופקע מהעם, כיון שעליו להנהיגם, וכבחטא העגל שאמר הקב"ה למשה "לך רד" ומבאר רש"י חטא עמך רד מגדולתך, כיון שמעלתו תלויה במעלת העם, אין ביכולתו להשאר בדרגתו כשהעם חטא, אך באומות העולם שאינם בדרגת נבואה ניתנה נבואה לבלעם בדרגה המופקעת מהם ומקבילה לדרגת משה רבינו, ולכך כשאינו ראוי לדרגת נבואה נפל מדרגתו ונעשה לרשע.
כך מבאר ר' חיים שמואלביץ (מאמר כ"ז) את מאמר חז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי שאמרו הכל זה קלי ואנווהו, אך השפחה נותרה שפחה, ויחזקאל בן בוזי נתעלה בנביאותו, כי יחזקאל עמל להתעלות עד שהגיע לדרגת נביאותו ונותר בה, אך השפחה שלא עמלה להגיע לנביאות וזכתה בה שלא כדרגתה לא עמדה בידה ונותרה שפחה.
כשבא פנחס להרוג את בלעם אומר בתרגום ר' יונתן בן עוזיאל (לא ח) פתח בלעם פיו בתחנונים ואמר שאם תקיים את נפשי אני נשבע לך שכל זמן שאני קיים אין אני אקלל את עמך, אמר לו פנחס אתה לבן הארמי שרצית להרוג את יעקב, וירדת למצרים להרע לנו, וגרית בנו את עמלק, וכשראית שלא עלה בידך להשמידנו, יעצת לבלק להוציא את בנות מואב להכשיל את ישראל ומתו מחמתך כ"ד אלף מישראל ולכן אי אפשר להחיותך והרגו פנחס, למדים אנו שבלעם אף לאחר שלא עלה בידו לקלל את ישראל, אמר בליבו שהכישלון הוא זמני ועוד יעלה בידו לקלל את ישראל, ולכן אמר לפנחס מסכים אני להתחייב שלא לקלל את ישראל, אך תשובת פנחס תמוהה מדוע נזקק לכל טענות אלו כדי להצדיק את מיתת בלעם, עצם היותו מצר לישראל, הוא סיבה מוצדקת להורגו.
מיישב האלשיך (שופטים ג יא) שמחמת שבלעם הוא לבן הארמי שהיה אכסניא ליעקב בשעת הדחק, יש לעם ישראל כלפיו הכרת הטוב, ואין להורגו אלא כשאי אפשר, וכן מצרים אף ששעבדו את ישראל בפרך, כיון שהיו אכסניא לישראל בשעת הדחק, איסורם לבוא בקהל תם לאחר דור שלישי.
אך בלעם היה היפך הכרת הטוב. אומר במשנת רבי אליעזר (פרשה שביעית) שלושה נאמר בהם נאום הגבר, דוד שלמה ובלעם, מה הייתה גבורתו של בלעם, גבורתו הייתה לכפות טובה, אין לך קשה לפני הקב"ה יותר מכפיות טובה, עד שלא הלך יעקב לארם נהריים היו מעיינות מצומצמין… וכיון שהלך יעקב אבינו לשם נתברכו כל המעיינות… עד שלא הלך יעקב לחרן לא היה לבן מוליד זכרים… לבן עצמו לא נולד אלא בזכותו של אברהם… כיון שנפקדה אמנו שרה נפקדו עמה כל העקרות ואף מלכה נפקדה עמהם שנאמר "ויהי אחר הדברים האלה… ואת קמואל" זה לבן קם על אומתו של קל.
לפיכך מתבאר מהיכן שנאתו של בלעם לעם ישראל. הגמרא בסנהדרין (דף צב.) אומרת כל אדם שאין בו דעת אסור לרחם עליו והמרחם עליו יסורין באין עליו, והקשה המהר"ל בחיי עולם והרי על מי שאין בו דעת מצוה לרחם ולסייע לו, ומיישב המהר"ל שמי שאין לו דעת הוא דעת להכיר טובה, וכדי להוכיח שהוא לא מכיר טובה הוא יפעל להצר את המטיב עד שיוכח שאינו מכיר טובה, ולכן המסייע לו יסורין באין עליו מהמוטב, למדים אנו שאדם שאינו מסוגל להכיר טובה חש עול כשמטיבים לו עד שמוכרח להוכיח שאינו מכיר טובה, ולכאורה מדוע שלא יכיר טובה על הנעשה עבורו.
אלא שכל שלושת מידותיו של בלעם שורש אחד להם. חושב בליבו שהכל מיועד עבורו, ולכן תאוותו וגאוותו ותאוות הכבוד לא יודעים גבולות, כי הכל שלו, וממילא אין צורך להכיר טובה, וכשנוצר צורך שכזה, הוא יוכיח שאינו מכיר טובה עד שיביא יסורים על המיטיב, ולכן אמרו חז"ל שכל הכופר בטובתו של חברו ככופר בטובתו של מקום, וכך נתקיים בבלעם שמחמת הכרת טובתו לעם ישראל, פעל להוכיח שאינו מוקיר טובה ורדף אותם ככל שיכל.
כך הקשו הראשונים על האיסור להתחתן עם עמוני ומואבי, ומבאר הפסוק (דברים כג ה) "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך", ולכאורה מה חטא יש בשכירת בלעם, הרי הם חשו מאויימים מעם ישראל שיכבוש את ארצם וביקשו שיקלל שיסורו מעל ארצם.
מבארים הראשונים שנתנבא בלעם (כד יז) "אראנו ולא עתה אשרנו ולא קרוב", ולמרות שמנבא שישראל לא ילחמו במואב, יעץ לבלק שיחטיאו את ישראל בבנות מואב, ואף שיש בליבם הכרת הטוב לישראל על הצלת אביהם לוט לא חשו לכך והחטיאו את ישראל, על כך נענשו שאסורים לבוא בקהל.
הבאר יוסף מחדש שאם מואב היו מקדמים בלחם ובמים, אך ששכרו את בלעם, לא היו נענשים שנאסרו לבוא בקהל לעולם, כי הכרת הטוב על מעשיהם הייתה מכפרת על הבאת בלעם והיו מותרים לאחר כמה דורות לבוא בקהל, למדים אנו מהו שכר הכרת הטוב, ומה יוצא מהיפוכו.
המכתב מאליהו (ח"א עמ' 236) מקשה כיצד חטאו בבנות מואב, הרי במצרים גדרן עצמם מן העריות, וכיצד במדבר חטאו, ומיישב שהעולם קיים בשילוב מידת הרחמים ומידת הדין, וכשמידת הדין בעולם ומענישה את החוטאים, נרתעים שאר בני האדם מלהמשך אחר תענוגות עולם הזה, וכעת שלא כעס הקב"ה כדי שלא ינצל בלעם את כעסו ויאמר כלם, יכל בלעם להחטיאם בעריות שאף בזה נאמר (ויקרא כ יז) "חסד הוא".
יעזור הקב"ה שנזכה להכנס לארץ ישראל באמת
ושיתקיימו כל נבואות בלעם בביאת משיח צדקנו.
[1] בתוס' מקשה כיצד מלשון כלם נתכוונו בלק ובלעם שיכלו עם ישראל, והרי מלשון זה יתכן שכוונתם על העולם כולו, ולא על ישראל לבדם, ומיישב התוס' שכיון שעינם הרעה היתה על ישראל, היה רצונם שבשעת כעסו של הקב"ה יאמרו כלם, ותחול קללתם על ישראל, שמבטם הרעה מכוון עליהם.
[2] שולח בלק שרים נכבדים מאלה, עונה להם בלעם "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי' ה' אלוקי" ומבאר רש"י "מלא ביתו כסף וזהב", למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים, אמר ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות", ולכאורה מה טענתו, הלא בלק כעת מנסה לנצח את ישראל על ידי קללת בלעם, אך אם לא הדבר לא יצלח עליו לשלם לחייליו ולהתכונן למלחמה, ומדוע חוסך בלק את כל כספו בבקשתו לבלעם, למדים אנו שלאחר ששמע בלק שכוחו של משה בפיו, אמר שיביא את בלעם כנגדו, והאמין באמונה שלימה שאם בלעם יקלל את ישראל בשעת כעסו של הקב"ה, תועיל קללתו, ואין צורך להביא חיילים.
[3] עם ישראל החל בבית לבן הארמי שביקש להורגם, כדי לומר שכל מי שינסה להכחיד את עם ישראל, דווקא אצלו יפרו וירבו.
[4] ר' חיים שמואלביץ (מאמר כ"ז) מביא את הגמרא בגיטין (דף מה.) ששבו את ר' עיליש יום אחד ישב לידו גוי שהיה מבין את לשון הציפרים, בא עורב וקרא לו, שאל ר עיליש את הגוי מה אמר העורב, אמר הגוי שאמר העורב עיליש ברח עיליש ברח, אמר ר' עיליש העורב שקרן ואיני סומך עליו, באה יונה וקראה לו, שאל ר' עיליש את הגוי מה אמרה היונה, אמר הגוי שאמרה היונה עיליש ברח עיליש ברח, אמר, כנסת ישראל נמשלה ליונה, ובאה לרמז לי שיתרחש לי נס כשאברח מהשבי, ומביא ר' עקיבא אייגר (בגליון הש"ס) שהערוך סובר שר' עיליש ידע את שפת העופות, והקשה עליו הסדר הדורות שאם ר' עיליש שאל את הגוי מה אמרו העופות, מוכח שלא הבין את שפתם.
מיישב ר' חיים שמואלביץ שהקשה המהרש"א וכי עורב לא נאמן וגוי נאמן, וכיצד שמע ר' עיליש לגוי שתרגם עיליש ברח, מוכיח ר' חיים שמואלביץ שאכן ר' עיליש ידע את שפת העופות ושמע שאמרו לו לברוח, אך הוא נוגע בדבר ורוצה לברוח, וחשש שכוונתם אחרת והוא שרצונו לברוח מפרש את קריאתם עיליש ברח, ולכן שאל את הגוי אם אמירתם עיליש ברח, וכששמע שכך אמרה היונה קם וברח, למדים אנו מה כוחה של נגיעה כפי נגיעותיו כרצונו את מה ששמע.
[5] ולכן אומר לו מלאך ה' (כב לה) "לך עם האנשים" ומבאר רש"י בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, ולכאורה רש"י נסתר מהמשך הפסוק "ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו אדבר", וכי כשמדבר את מה שיאמר לו הקב"ה נחשב זה בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ואכן חלוק דיבורו מהליכתו, דיבורו הוא לקלל את ישראל, ולהזיק אחרים לא יתנו ללכת כרצונו, אך לעצם הליכתו כרצונו, אכן מוליכים אותו.