משה רבינו – ניגודו של קורח | פרשת קורח

המשנה באבות פ"ה אומרת י' דברים נבראו בער"ש בין השמשות, הם פי הארץ פי הבאר פי האתון וכו', יש במשנה משמעות שבבריאה נצרך ליצור בארץ אפשרות לבטל את הקטרוג שעל משה רבינו. וכן בפרשיות השבוע שאחרי קורח הוזכרו פיות נוספות, בפרשת חוקת כתוב פי הבאר, לאחריה פרשת בלק שהוזכר פי האתון, לאחריה בפרשת מטות הוזכרו דיני נדרים שהם כוח פי האדם, ובסוף החומש פרשת מסעי הוזכר על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו שזה כוח פי ה'.

התחילה התורה בפה דומם – פי הארץ, לאחריו דומם זז שהוא כעין צומח – פי הבאר, לאחריו פה חי – פי האתון, וממשיך בפה האדם – דיני נדרים, וסיים בפיו של הקב"ה.

והקשה התוס' יו"ט במשנה, משה רבנו אומר: "אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה", ובמעשה עצמו כתוב "ותפתח הארץ את פיה", ומהו השינוי מפצתה לפתחה, עוד מקשה התויו"ט, כתוב "וירדו חיים שאולה", ומבאר רש"י בתהילים שירדו למקום הנמוך בשאול, ולמה לא ידעו בשעת מעשה בני ישראל השוהים בסמוך שירדו חיים שאולה, עוד מקשה התויו"ט, מדוע נסו כל העם לקול הבקיעה, ומבאר רש"י שברחו מקול הבקיעה, וברא"ם מבאר שהאדמה השמיעה קול רעם שהניס את כולם, והיה אות גדול והאדמה השמיעה קול, ולכאורה הרי דרך בנ"א שבשומע קול אוי ואבוי לבוא לדעת מדוע צועקים.

לכן מבאר התויו"ט שהאדמה השמיעה קול באומרה שירדו חיים שאולה, וזהו לשון "פצתה האדמה את פיה" לשון דיבור, וזהו הדימוי לכוח הדיבור שבפי האתון, וכן בפי הבאר מבאר הרע"ב יצירת באר מרים, וי"א שפתחה פיה בשירה "עלי באר ענו לה", וכך גם היא פה דומם שמדבר.

בראשונים דנים מתי הייתה מחלוקת קורח ועדתו, ובאבן עזרא מקשה בזמן הקמת אוהל מועד היה צריך לקום קורח ולמחות על כהונת הכהנים ונשיאות משה, ומדוע התעורר רק כעת, ומוכיח שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ואכן מחלוקתו אירעה בזמן חנוכת המשכן.

דוחה הרמב"ן דהאבן עזרא לשיטתו בכל מקום שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אבל לדעתי הכתוב כסדרו, וכעס קורח על נשיאות אליצפן וקינא גם בכהונת אהרון, ונמשכו דתן ואבירם עימו ולא על הבכורה שהרי יעקב נטלה מראובן ונתנה ליוסף, אלא טענו להמיתנו במדבר, ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, והנה עמ"י בהיתם במדבר לא ארע להם שום רעה, בעגל היו מתים מועטים ונצלו בזכות תפילתו של משה, והיו ואהבים אותו כנפשם ואם היה איש מורד בו היו סוקלים אותו, ולכן קורח הבליג על גדולת אהרון והבליגו הבכורים על מעלת הלווים.

אבל במדבר פארן שנשרפו באש התבערה ומתו רבים בקברות התאוה וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזירה מהם, ומתו כל נשיאי השבטים במגפה ונגזר על כל העם שיתמו במדבר, [וכן טענו מדוע אפשר משה לשלוח מרגלים כשידע שיתכן ותבוא תקלה על ידם] אז הייתה נפש העם מרה ואמרו בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קורח מקום לחלוק וחשב כי ישמעו אליו העם, וטענו דתן ואבירם שכגזירה שעל האבות שימותו במדבר כן יהיה עם הבנים ולא יבואו לארץ זבת חלב ודבש.

רש"י מביא אוי לרשע אוי לשכנו, שדתן ואבירם ושבט ראובן היו שכני קורח ונגררו אחריו, והדבר תמוה וכי דתן ואבירם הוצרכו לקורח כדי להלחם במשה רבינו, בצאתו מבית פרעה ושאל "ויאמר לרשע למה תכה רעך" שהיו אלו דתן ואבירם, אומר המהרי"ל דיסקין שמשה הרג ע"י ששם את המצרי שרצה להרוג את דן, וכעת דתן רצה להרוג את אבירם והצילו משה, וענו שניהם יחדיו בכפיות טובה "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו כאשר הרגת את המצרי", ולא עוד שהם ידעו שהרג מצרי ע"י שם, וידעו שהוא גר בבית פרעה, והוא בנו של עמרם, ובלידתו נתמלא הבית כולו אורה, ולא מבקשים שיבקש מפרעה להקל את השעבוד, שניהם מי שמך, אלא אומרים לו מי שמך לאיש שר ושופט, וכי אלו צריכים לקורח כדי שיעורר אותם להלחם במשה.

וביאור הדברים טמון בתשובת משה "אכן נודע הדבר" הוקשה למשה מדוע עמ"י סובלים ואינם נגאלים, כיון שרואה שיש בינותם דילטורים, שהבין מדבריהם שיגידו בבית פרעה שהוא הרג מצרי שרצה להרוג אותם והוא הצילם מידו, אכן נודע הדבר שאינם ראויים להגאל.

ואכן הלכו דתן ואבירם והלשינו בבית פרעה והוא נאלץ לברוח למדין אף שלהם אין תועלת במיתת משה ומדוע הלכו להלשין עליו, ראיה שמעיקרא טענתם כנגדו הייתה שהם רוצים להנהיג ואינם מכירים במנהיגותו.

וכך הם ממשיכים ארבעים שנה לאחמ"כ וי"א שישים שנה חזר משה ממדין בשליחות הקב"ה לגואלם ובא לפני פרעה לבקש שישלח את ישראל, וגזר פרעה גזירה רביעית שלא ינתן להם תבן, באו דתן ואבירם כנגדו ואמרו למה הבאשת את רחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו.

ואף ביציאתם ממצרים כתוב "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ" מבאר רש"י על בני ישראל שהרי אינם לפני אלא במדבר, אך יונתן בן עוזיאל מבאר לדתן ואבירם שנשארו במצרים ולא רצו להגאל, והם הצטרפו לפרעה במלחמתו עם ישראל וכשטבעו מצרים בים נצטרפו אף הם לישראל במדבר, ואף שלא רצו להגאל וכיצד לא מתו במכת חושך, אומרים הראשונים שכיון שהיו משוטרי ישראל והוכו על שלא עמדו ישראל במכסת הלבנים, עמדה להם זכות זו שלא למות במכת חושך.

וכך בשבת שלא יורד מן, פיזרו דתן ואבירם מן ליד אהליהם להראות שירד מן, עד שבאו צפרים ואכלו את שפיזרו ולזכר זה אנו עושים שבת שירה, וכן במרגלים שאמרו ישראל "נתנה ראש ונשובה מצרימה" היו אלו דתן ואבירם, וכי אלו הוצרכו לקורח שיגרום להם להלחם עם משה רבינו.

אלו הם דתן ואבירם בעלי מחלוקת שאינם מכירים בסמכותו של משה רבינו כמנהיג, אך עדת קורח רצו להתקרב לקב"ה, הם רצו להיות לווים שאין להם חלק ונחלה כי ה' הוא נחלתם, אף שהם תלויים בישראל שיתנו תרומה כפי נדבת ליבם, כי רצונם הוא להדבק בקב"ה, ולדתן ואבירם אין חלק במחלוקת שכזו ללא שקורח הוא שכניהם.

בילקוט מוסיף שאמרו ישראל "נתנה ראש ונשובה מצרימה", את דתן במקום משה ואת אבירם במקום אהרון, אך לא עלה בידם, וחיכו כל העת מתי יעלה בידם זממם, ועל זה נקבע עונשם שתפצה האדמה את פיה, וכך מבאר הילקוט את הכתוב בתהילים ויקנאו למשה במחנה לאהרון קדוש ה' ומה גרמו לעצמם ותפתח ארץ ותבלע דתן, חטאו בראש ולקו בראש ומתנחמים בראש, חטאו בראש נתנה ראש ונשובה מצרימה ולקו בראש כל ראש לחלי, ומתנחמים בראש ויעבור מלכם לפניהם.

וכך מוכח בפסוק בדברים (פי"א) וכאשר עשה לדתן ואבירם בני ראובן שפצתה האדמה את פיה, מבאר הנצי"ב בהעמק דבר, והיכן קורח שנבלע אף הוא באדמה, אלא שמלחמתם אינה כקורח ועדתו שבאו מקנאתם על הכהונה והנשיאות, אלא הם ערערו על עצם הנהגת משה ורצו להנהיג הם כמו שנתמנו בחטא המרגלים, וזה נענשו שפצתה האדמה את פיה כדי שיאמינו במשה, וקורח נלווה עמם במחלוקותו וקיבל עונש כמותם, ואכן במיתתם היה עצב גדול על מות קורח ועדתו, אך על מיתת דתן ואבירם שמחו העם שמחה גדולה על שמתו בעלי מחלוקת.

אומר הלב אליהו קורח קינא על שלא נתמנה לנשיא, ומתגובתו לכך שעשה מחלוקת על משה ואהרון, היא הראיה שאינו מתאים לכך, וזהו החילוק בין תמר כלת יהודה, לאשת פוטיפר, שניהם לטובה נתכוונו, תמר שיוולדו ממנה מלכים, ואשת פוטיפר שראתה שיוולדו ליוסף בנים ממנה, תמר שראתה שהיא מובלת לשריפה שמה מבטחה בקב"ה ולא גילתה שהיא הרה מיהודה אף שתאומים בבטנה ודינם כמותה לשריפה ולא יצאו ממנה מלכים כתקוותה, בכל זאת שתקה, אך אשת פוטיפר ראתה שיוסף מסרב להנשא לה ופגה תקוותה לילדים ממנו, קראה לבעלה כדי שיכניסהו לבית הסוהר, ובכך הוכיחה מדוע אינה ראויה להנשא לו.

וכך מבאר הברכת פרץ שקורח היה מנושאי הארון, שכתוב שהארון היה מכלה בהם, ואם קורח נשאר בחיים זה מראה על גדולתו, ובהעמק דבר אומר שבנשיאת הארון כתוב "בכתף ישאו" היה צריך לכוון במוח האחורי בקדושת הארון, ולמרות גדולתו הוא לא קיבל נשיאות, אך ממחלוקתו על שלא קיבל נשיאות זו ההוכחה מדוע הוא לא התאים לכך.

וכן בתהילים (פ' ק"ו) כתוב "תפתח ארץ תבלע דתן ותכס על עדת אבירם ותבער אש בעדתם להבה תלהט רשעים" מבאר רש"י שלא הוזכר קורח כי נתן כבוד לבני קורח שעשו תשובה שלא כתב את אביהם, ותלה הכתוב בדתן ואבירם, אך המלבי"ם מבאר שדתן ואבירם נידונו בבליעה באדמה על מלחמתם במשה, מקריבי המחתות נידונו בשריפה, אך קורח אומרת הגמ' בסנהדרין שי"א שהוא מת במגפה ומבארים המהרש"א והמהר"ל שעונשו חמור משל השרופים, אך במתניתא תנא שעליו כתוב "להבה תלהט רשעים", נשמתו נשרפה וגופו קיים ונתגלגל גופו למקום הבליעה ונבלע באדמה, וביאר החת"ס שלא יאמרו השרופים מדוע לא נענש כמותינו ולא יאמרו הבלועים מדוע לא נענש כמותינו לכך נענש בשניהם, משני הדעות בגמ' מוכח שעיקר פציית האדמה את פיה אינה מחמת קורח אלא מחמת דתן ואבירם וקורח רק נטפל אליהם בעונשו.

מביא האוה"ח שנתפלל משה "אל תפן אל מנחתם", אל תפן אל זכויותיהם בקרבנות ציבור, ויש זכות ביד הצדיקים להפקיע זכויות רשעים שיהיו מוחלטים לרע, והסיבה לשונאם מכיון שהם רע גמור וטבע הרע לשנוא הטוב ומצוה להפקיע זכותו כמאמר הכתוב "באבוד רשעים רינה", וסובר אני שעל קורח נאמר "מוריד שאול ויעל", אבל דתן ואבירם יורדים ושוב לא עולים, כי דתן ואבירם מהותם היא להפקיע את מנהיגותו של משה רבינו על מנת לרומם את מנהיגותם שלהם, ואינם עם מטרת עדת קורח להוסיף קדושה, ושכנם קורח השפיע עליהם שיצטרפו למחלוקתו.

ומקשה הגר"ח קנייבסקי בספרו טעמא דקרא, והכתיב "וגם בך יאמינו לעולם" ומדוע נצרך לומר בזאת תדעו שמשמעות הכתוב שחשדו בו שאינו מדבר מפי ה', ועוד הרי ראו את האש יורדת מהשמים עם הקרבת אהרון קרבנות וכיצד יכחישו הניסים, ועוד אם לא האמינו בו מדוע שמעו לדריו להקריב קטורת.

ומבאר הגר"ח קנייבסקי שאכן קורח ועדתו חשבו שהקב"ה ציוה שיהיה כה"ג אך משה ביקש שאחיו אהרון יהיה הכה"ג ושבטו יהיו הלווים משרתי ה', וביקשו שמשה יבקש אף עליהם שיזכו לכך.

ונמצא שקורח ועדתו תפקידם משמים במחלוקתם היה להיות כנגד דתן ואבירם, ולומר להם אף לנו יש טענות על הנהגת משה, אך אי"ז ערעור בעצם מנהיגותו, ואז היו דתן ואבירם נבלעים באדמה על ערעורם במנהיגות משה, וכדי לחזק לעולם את מנהיגותו, וענה להם משה "רב לכם בני לוי", שכ"א יתעלה כפי התפקיד שניתן לו משמים, אמנם נענש משה על אומרו "רב לכם", שאמר לו הקב"ה "רב" אמר, ברב נענש שלא נכנס לארץ ואמר לו הקב"ה "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", אך אמר משה ע"י נזירות אפשר לקבל קדושת כה"ג, ממזר ת"ח גדול מכה"ג ע"ה, וכיון שקורח חרג מתפקידו שהוא להעלות טענות כנגד משה, ומאידך לחזק את מנהיגותו, נענש כדתן ואבירם ונבלע באדמה, וכך היא צוואתו לדורות, אומרת הגמ' שאומרים בלועי קורח משה אמת ותורתו אמת, כי כך היה תפקידם בחייהם, ולבסוף נתקיים על ידם רק במותם.

ומה ראה קורח לשטות זו הרי פיקח היה, אומר המדרש קורח עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו, ראה שמואל הנביא יוצא מחלציו אמר בשבילו אני נמלט ואני אדום, והדבר תמוה בשבילו אני נמלט, אך מה עם המאתים חמישים ראשי סנהדראות כל העם ההולכים עמו, וכי מבחינתו שימותו, ראיה שחשב העיקר שאני אנצל, ולא חשב שיצא שמואל מבניו שישובו בתשובה והוא ימות.

ומשה רבינו הוא הדמות ההפוכה מקורח ומדתן ואבירם, הוא שמע על המחלוקת המכוונת נגדו אישית, "וישמע משה ויפול על פניו", מבאר רש"י אמר הר זה בידם סירחון רביעי איני יכול להתפלל עבורם, ומביא הגרי"ז מהרמב"ם בהל' תשובה שבציבור מתחילים מהרביעי,

הלך משה ודיבר עמם, אמר אין מחזיקים במחלוקת, ואף שהמלחמה היא כנגדו הלך להשלים עמם, ואף המשיך והלך לביתם של דתן ואבירם וענו לו "כי תשתרר עלינו גם השתרר", "ויחר למשה מאוד", ואמר לו הקב"ה "ואכלה אותם כרגע" אומרים הראשונים כלל ישראל מערער על הנהגת משה רבינו, והוא מתפלל עליהם להצילם, וחוזר יחד עם זקני ישראל לבית דתן ואבירם ולא עלה בידו להחזירם למוטב עד שפצתה האדמה את פיה. נשאלת השאלה וכי אין זה חילול ה' שמשה רדוף אחריהם להשלים עימם, ומדוע המשיך משה מחמת הלאו של אין מחזיקין במחלוקת.

ואכן מחמת כך חזרו בני קורח בתשובה, כתוב בתהילים "רחש ליבי דבר טוב", ישבו בני קורח אצל אביהם ראו את משה מגיע אמרו נעמוד מפניו נזלזל באבינו לא נעמוד נזלזל במשה, קמו ועמוד בפני משה מיד הרהרו תשובה בלבם ונצלו, רואים אף שמטרחת משה לא שקטה המחלוקת אך חזר בני קורח בתשובה שמחמת כך זכו ויצא מהם שמואל הנביא, וא"כ עלה ביד שה זכות להביא את שמואל הנביא לעולם, ולכן מכאן הוכח שאין להחזיק במחלוקת, שאף שהיא לשם שמים, לשם תוספת קדושה, בכל זאת אין רווח מלהלחם בגדולי ישראל.

ואף משה שנענש במחלוקת כנגדו,  הוא מידה כנגד מידה, משה התפלל "א-ל אלוקי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף", אומר המדרש אמר משה אינך כבשר ודם שאינו יודע מיהו המורד, אתה אלוקי הרוחות ויודע מי החוטאים, תעניש רק אותם ולא את כל העדה, ואמר לו הקב"ה כדבריך אעניש רק את החוטאים.

וזה התיקון לדברי משה "אכן נודע הדבר", שיש בהם דילטורים ולכן אינם נגאלים, ונתבע משה מדוע הכריע שכך הנהגת כל עמ"י, וכי כולם כשנים אלו ובפרט שהם דתן ואבירם, וכי מחמת שפגעו בכבודו קבע שכל עמ"י דילטורים, ולכן בכל תפילות משה במדבר לא היה תיקון לדבר זה, עד שכאן פגעו בכבודו ואמר משה אי"ז כל העדה, והתפלל שינזקו רק החוטאים, וזה התיקון לדבריו, ולכן זכה ויצא ממנו שמואל.

והגרי"ש אלישיב מביא שכך גם רואים בלידת שמואל, שלאחר שאלקנה חידש את העלייה לרגל זכה ויצא ממנו שמואל, שזה מה שנתבע מקורח לשנות את עמ"י כדי שיאמינו במשה ולא עשה כן, ולכן זכות לידת שמואל היא במשה רבינו ובאלקנה.