הרב צבי שוורץהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
בפרשת דברים (א כג) אומר משה "ויטב בעיני הדבר", מבאר רש"י בעיני ולא בעיני המקום. מקשה רש"י ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות? ומיישב רש"י אף אני הודיתי לדבריכם שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם. למדים מדברי רש"י שעצם מעשה שליחת המרגלים אינו ראוי, אך הסכים משה לשליחתם, כדי שיבינו ישראל מהסכמתו לתור את הארץ, שכנים דבריו שטובה הארץ, וממילא אין כלל צורך בשליחת מרגלים, שהרי מהסכמת משה רבינו מוכח שטובה הארץ, אך למעשה עם ישראל לא חזר בו מבקשתו, ואכן שלחו מרגלים.
ולכאורה תמוה הדבר. מדוע כשראה משה רבינו שעם ישראל עומד בהחלטתו לשלוח מרגלים, לא הבהיר להם את הסכנה שבדבר, וכפי שרואים שביציאתם בירך משה רבינו את תלמידו יהושע קה יושיעך מעצת מרגלים, הרי לנו שחמור הדבר בעיניו, ומעתה יקשה מדוע לא הבהיר משה רבינו את השקפתו לעם ישראל?
משמעות הדברים ששני צדדים יש בדבר. אכן חשש משה רבינו שיראו המרגלים את הארץ בעין רעה, ויטו המרגלים את לב העם שלא לעלות לארץ, ומאידך הסכים משה לשליחתם באומרו מעצם הסכמתי יסיקו ישראל שטובה הארץ, וממילא לא יהיו זקוקים למרגלים, ואף אם ישלחו מרגלים, יתכן ויאמרו את שבח הארץ ושליחותם לתועלת, וגם אם יוציאו דיבת הארץ רעה, אין ערבות לכך שיקבל העם את דבריהם, ונמצא ששליחותם בגדר ספק סכנה, ולכך למעשה הסכים משה לשלוח מרגלים לתור את הארץ.
אמנם לשון הפסוק "ויטב בעיני הדבר". ולשון טוב אינו שאין סכנה בשליחותם, אלא "טוב" הוא, דהיינו שיש בכך תועלת, ומשכך מהי התועלת בלתור את הארץ?
בעונש על חטא המרגלים מצינו עונש על הוצאת דיבת הארץ רעה, ועונש על הזמן שתרו את הארץ. המרגלים נענשו על דיבתם, וכדברי הפסוק (במדבר יד לז) "וימתו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה' ". ומבאר רש"י מדה כנגד מידה, הם חטאו בלשון ונשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאים לתוך טבורם. ועם ישראל שקיבל את דבריהם נענש על שתרו את הארץ, וכדברי הפסוק (יד לד) "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה". הרי לנו שמלבד החטא בדיבת הארץ ישנו חטא בהליכה. ולכאורה מה חטא יש בהליכה לתור את הארץ? ואכן מבאר רש"י (יג כו) "וילכו ויבאו". מהו וילכו? מקיש הליכתם לביאתם, מה ביאתם בעצה רעה אף הליכתם בעצה רעה. ונמצא שיצאו המרגלים במטרה להוציא דיבת הארץ רעה.
והדבר תמוה. עם ישראל נמצא במדבר שאין בו אפשרות להתקיים, והקב"ה דואג לכל צרכיהם מן בזכות משה, מים בזכות מרים, ענני כבוד בזכות אהרון, וכי מה יש לשלוח מרגלים מחמת הספק אם טובה הארץ או לא, כשהקב"ה אומר להם איני מספק צרכיהם במדבר אלא עלו לארץ המובטחת, הרי אם אינם עולים לארץ אין להם כיצד להתקיים, וזו הברירה היחידה העומדת בפניהם? וכן מה מטרת המרגלים להוציא דיבת הארץ רעה, הרי מחויב המציאות לעלות לארץ, ומה תועלת יש בהוצאת דיבת הארץ רעה?
המרגלים יצאו לתור את הארץ בראש חודש תמוז, ובתשעה באב שבו. וכנגד שני חודשים אלו היו שני ניסיונות. שהרי י"ב חודשי השנה כנגד י"ב כוחות הגוף, חודש תמוז כנגד הראיה, וחודש אב כנגד השמיעה, ולכך ביציאתם בחודש תמוז היה ניסיון למרגלים לראות את הארץ בעין טובה, ובשובם בחודש אב היה ניסיון לעם ישראל לשמוע את שבחה של הארץ שנאמרה על ידי יהושע וכלב, ולא לקבל את דיבת עשרת המרגלים האחרים, ואפילו שרבים המוציאים לעז ומדוע שיאמינו למעטים? אך דברי המרגלים הם עדות על הארץ, ובדיני עדות אין חילוק בין מעטים לרבים, לאחר שהכחישו שנים את עדות השאר, נעשתה עדותם לעדות מוכחשת שאינה עדות, ולכך שווים דבריהם, והניסיון קיים למי להאמין, למוציאים דיבת הארץ רעה, או דווקא לממליצים טוב.
אומר הפסוק (י לג) "ויסעו מהר ה' ", ומבארת הגמרא כתינוק הבורח מבית הספר, ולכאורה מהיכן מתבאר שברחו מהר ה', יתכן שמיהרו לצאת ממקום קבלת התורה אל מקום קיום המצוות שהוא ארץ ישראל? אלא שהוכחת הגמרא היא מהמשך הפרשה (יא א) "יהיה העם כמתאוננים רע באזני ה' ", ומבאר רש"י אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלושה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך. ולכאורה אם כוונתם להזדרז להגיע לארץ ישראל, מה יש להתאונן על זריזות הדרך שהלכו שלושה ימים על ענני כבוד דרך של י"א יום, הרי זה משרת את מטרתם? מכאן הוכיח משה רבינו שהארץ עבורם אינה ארץ חמדה, ויציאתם מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר. אך במצב שכזה אי אפשר לזכות בארץ חמדה, שזכיה בה כשמה, רק כשהיא חמדה, ולכך אמר משה רבינו יש תועלת בשליחת מרגלים שיתארו את טוב הארץ ויעוררו את לב עם ישראל לחומדה, וכך יוכלו להכנס לארץ.
אך אומר הרמב"ן שהמרגלים עשו להיפך ממטרת שליחותם, אמרו "אפס כי עז העם", ולשון אפס אומר שאין סיכוי לכבוש, וזו כפירה לומר שאין ביכולת הקב"ה להכניע את יושבי הארץ.
ובעל העקידה מוסיף שנתבעו על כך שמעלו בשליחותם, כי הם התבקשו לומר מה הם ראו, אך לא נתבקשו לומר מהי דעתם לגבי תוצאת שליחותם, שהיא ציווי הקב"ה להיכנס לארץ.
ואף בדבריהם אומר השל"ה הקדוש יש מעילה בשליחות. הם נצטוו לראות את טוב הארץ ולהכניס חשק בלב העם לכובשה, וכדברי כלב (יג ל) "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכל נוכל לה", דהיינו שאף אם בשים היא נוכל לכובשה, אך המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, והוסיפו באומרם "אפס כי עז העם" שלא יוכלו לכובשה" ולא עוד אלא שאומר המדרש "ותרגנו באהליכם" מלמד שהלכו המרגלים מאוהל לאוהל ובכו עד שגעה כל העם בבכיה על הבשורה הרעה שעולים לארץ ישראל.
מדברי המפרשים מתבאר שרצו המרגלים לקבוע שלא יחפצו עם ישראל לעלות לארץ, והדבר תמוה מה מטרתם שלא יעלו ישראל לארץ?
מביא הזוהר שהמרגלים חששו שאם יכנסו לארץ יורידום מכסא הנשיאות של השבט, ולכך הוציאו דיבת הארץ רעה, ומבארים בעלי המוסר שצדיקים היו המרגלים ובהוציאם דיבת הארץ רעה לא נתכוונו לכך, אך ראייתם בארץ היא לפי פנימיותם, כי מה שתופס את ראשו, שם הוא שם את מבטו, ולכך כשראו לוויות בכל מקום הסיקו שרעה הארץ ואוכלת יושביה.
אך אומר הברכת פרץ שיהושע וכלב ששבחו את הארץ, אף הם ראו שהארץ אוכלת יושביה, אך מהבכי בלוויה הוכיחו שאין זה דרך הארץ, שהרי בארץ אוכלת יושביה אין עסק מלוויות, ומכיוון שבכו בלוויה הסיקו שכדי שלא ישימו לב למרגלים, עשה הקב"ה נס שבכל מקום שיגיעו יהיו לוויות, והרי הארץ טובה היא, ושאר המרגלים שלא שמו לב לנס זה, מחמת שנגועים היו ורצו שלא יכנסו ישראל לארץ וירדו מנשיאותם, ולכך מיד הסיקו ארץ אוכלת יושביה.
ואחר שחטאו נענשו ישראל במידה כנגד מידה "יום לשנה יום לשנה. וכך מצינו ביהושע שאמר לו הקב"ה "כאשר היתי עם משה אהיה עמך", ופשוטם של דברים שיחיה כמשה רבינו 120 שנה, ולמעשה מת יהושע בן 110, מבאר המדרש שמשה רבינו אמר לו הקב"ה (לא ב) "נקום נקמת המדינים ואחר תאסף אל עמך" ואף שידע משה שחייו תלויים בכך נזדרז בדבר, אך יהושע שידע שתפקידו הוא חלוקת הארץ, ולאחר מכן ימות, עיכב את חלוקת הארץ ולקח ימים רבים, כדי שיאריך ימים, אמר לו הקב"ה חייך כיון שעכבת את ישראל להכנס לנחלתם תמות בקיצור ימים, ולכך מת 10 שנים קודם זמנו[1] בגיל 110, ועל זה אמר הכתוב "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום".
מקשה המהרד"ו ומדוע נענש יהושע, הרי כך מצינו ביונה שאמר "שאוני והטילוני אל הים", דהיינו שביקש שיטלוהו לים לאט כדי שיזכה להאריך את ימיו? ולכך מבאר המהרד"ו שידע יהושע שלאחר מותו ירדו ישראל מדרגתם, וסבר שכדאי לעכב את כיבוש הארץ כדי שישמרו ישראל את דרגתם רבות בשנים, ועל כך שנתבע שאין מתפקידו לחשב חשבונות שמים, ולעכב את ישראל מלהיכנס לנחלתם, ולכך מת בקיצור ימים.
כך חשבו המרגלים. שעם ישראל עדיין אינו בדרגה לעלות לארץ, ולכך מוטל עליהם בשליחותם לוודא שלא ירצו ישראל לעלות לארץ המובטחת, כדי שישארו במדבר עד שיגיעו לדרגה הראויה לעלות לארץ. ואף שכוונתם לטובה נתבעו על שמעורב בכוונתם נגיעה אישית שברצונם להמשיך ולכהן כנשיאים שנים נוספות.
אמנם יקשה מדוע נענשו על חטאם "יום לשנה יום לשנה"? אלא שכעין זה מצינו בגמרא בחגיגה שאומרת שר' אידי נהג ללכת לאחר פסח מהלך שלושה חודשים כדי ללמוד יום אחד ולשוב לביתו לחג הסוכות, וכינוהו התלמידים בר בי רב דחד יומא, חלשה דעתו וקרא על עצמו את הפסוק "שחוק לרעהו אהיה", דרש עליו ר' יוחנן כל הדורש אפילו יום אחד מעלה עליו הכתוב כאליו דרש כל השנה כולה, וכן במידת פורענות שנאמר יום לשנה יום לשנה לומר לך שכל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאליו עבר כל השנה כולה. מדברי ר' יוחנן למדים אנו שחטא המרגלים מקביל הוא למעשה דר' אידי. ומשכך כשם ששנתו של ר' אידי סבבה סביב לימוד התורה יום אחד[2], ועל כך נקרא בר בי רב דחד יומא, כך המרגלים כל מהותם במהלך השנה סבבה היאך יוכלו לגרום לעם ישראל לא להיכנס לארץ, והתנקזה שנתם באותם 40 יום, ולכך אף העונש הוא יום לשנה.
בשפת אמת מקשה מדוע נענשו יום לשנה, והלא מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ואם מידה טובה היא יום לשנה מדוע כך הוא במידת פורענות? ומיישב שאכן זמן כניסתם הוא רק 40 שנה לאחר חטא המרגלים, כי זמן כניסתם לארץ תלוי בחטא האמורי וכמו שכתוב בפסוק (בראשית טו טז) "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד עתה", אך אם היו זוכים ונאמנם בשליחותם היו 40 יום של שליחותם יום לשנה על זמן כניסתם לארץ, והיו נכנסים מיד, וכיון שחטאו לא זכו לכך, ונגזר עליהם להיות 40 שנה במדבר.
במות משה כתוב (דברים לד ד) "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור" ונחלקו התנאים י"א כאן סוף התורה ומכאן כתב יהושע, וי"א הקב"ה אומר ומשה כתוב בדמע, אומרת הגמרא כל שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשר, למדים אנו את כוח הראיה של משה, שמה שראה בעיניו נתקדש בקדושת ארץ ישראל, ומוסיף הרמב"ן שבדרך הטבע אין אפשרות לראות את כל א"י והיה נס שראה את כולה, ואף מלשון הפסוק "עד הים האחרון" – עד היום האחרון, למדים שהראהו הארץ בשלותה ובחורבנה, הרי לנו כוח ראייתו שמתקנת את הבריאה כולה.
ואלמלי חטאו המרגלים היה משה רבינו נכנס לארץ וכך אומר הפסוק "נוסעים אנחנו", דמשמעות הפסוק שמשה רבינו עמם, והיה מתקן את המציאות ולא היו נצרכים לכל התורה שבעל פה, אלא היו לומדים את כל מה שאירע מהמ"ב מסעות, וכך אומרת הגמרא בסוטה למה נתאווה משה להיכנס לארץ וכי לאכול מפריה הוא צריך? אלא רצה משה רבינו לקיים את המצוות התלויות בארץ, ומבאר הגר"א שאז היו מגיעים לתיקון השלם.
ומשכך זוהי התועלת שבשליחת המרגלים. סבר משה שיקיימו המרגלים שליחותו ויראו את הארץ כפי ראייתו, ואף שאינו יכול להיכנס לארץ, שלוחיו יכנסו ויעלו את הארץ למדרגת התיקון השלם, ולכך שלח את יהושע עמהם, שהוא אור הלבנה שהיא כנגד תורה שבל פה, ולעתיד לבוא יהיה אור הלבנה כאור החמה. וכיון שחשש משה שלא תתקיים שליחותו, בירך את יהושע קה יושיעך מעצת מרגלים, וכך גם אם תבטל שליחותם לא ילך יהושע עמהם, ותישאר עמהם בגלות תורה שבעל פה.
ומשכך יתבאר הרמב"ן בהקדמתו לחומש במדבר. שאומר שספר כולו הוראת שעה זולתי קצת מצוות בעניני הקרבנות שהוא השלמה לחומש ויקרא, ולכאורה פרשת ציצית היא מצווה לדורות ומופיעה בחומש במדבר? אלא שמצוות ציצית היא ללמד את הראיה הנכונה שבכך חטאו המרגלים. וכך מבאר הרוח חיים את המשנה באבות (ג) שאומרת עקביא בן מהלאל אומר הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. הסתכלות היא הבנה חדשה. וכמו בקשת שמותר להסתכל אך אסור להתבונן, מכיון שהסתכלות היא הבנה חדשה על ידי השכל, אך התבוננותה היא עיון על ידי העין. ולמדים מפרשת ציצית שנכתב שלוש פעמים ציצית שישנם שלושה ראיות, כנגד "ועשו להם ציצית… לדורותם", למדים הסתכלות של מאין באת וכמאמר הכתוב "דור הולך ודור בא", ומ"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" למדים על התכלית, שהרי חילזון התכלת עולה אחת לשבעים שנה, ומ"והיה לכם לציצית וראיתם אותו" למדים על עצם הראיה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
וכך מבאר המכתב מאליהו. התכלת דומה לים והים לרקיע וכך ייזכר בכסא הכבוד, ולכאורה כיצד זה תזכורת לכסא הכבוד, הרי גם כשמסתכל בשמים לא תמיד נזכר בקב"ה? מבאר הרב דסלר שתלוי בפנימיותו אם האדם חי בהסתכלות של שלושה דברים אלו אינו בא לידי עבירה, כך ההסתכלות בציצית תזכיר לו את הקב"ה. וזהו התיקון לחטא המרגלים שחטאו בסטייה מהראיה הנכונה, ומהציצי לומדים את הראיה הנכונה, ואכן פרשת ציצית היא חלק מהוראת שעה של חטא המרגלים.
[1] ונראה שאם היה יהושע מזדרז בכיבוש הארץ, לא היה מת מיד כי הקב"ה היה מעכבו מלכבוש עיר אחת עד מלאות לו 120, וכך יסיים את חייו לאחר מילוי תפקידו לכבוש את הארץ.
[2] בש"ך כתב על דרך זו שיום הכיפורים הוא יום לשנה על מחשבת התשובה של האדם, ויום זה הוא ביטויה של השנה כולה.