הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
בגמ' (יומא נג ב) מתוארת תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שלאחר שהיה נכנס לפני ולפנים לקדש הקדשים ויוצא לאולם, היה מתפלל תפילה קצרה כדי שהעם לא יחשוש שמא מת, ויוצא לעזרה. ובתוך תפילתו אמר "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שאם היתה שנה זו שחונה תהא גשומה וגו' ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים [המבקשים שלא ירדו גשמים שלא ישתבשו הדרכים בבוץ]". וידוע להקשות, שהלא אין אנו עוסקים דווקא בשנה שיש בה שפע של גשם, אלא בכל שנה ושנה הכהן היה מתפלל את אותה התפילה ואף בשנה שחוּנה שעם ישראל זקוק ביותר לגשם, וכל עם ישראל כלו מתפלל לירידת גשמים, בכל זאת חוששים אנו לתפילתם של אותם עוברי דרכים, עד שזקוקים אנו לתפילתו של הכהן גדול שהקב"ה לא יקבל את תפילתם.
ומבארים בזה עפ"י היסוד של הנפש החיים (שער ג פרק יב) שכאשר אדם בשעת תפילתו יודע שאין עוד שום כוח בעולם מלבד הקב"ה, ומלבדו אין מי שיושיענו, מובטח הוא שתפילתו תתקבל. ומעתה מבואר היטב, שעַם ישראל המתפלל לגשם, אינו מרגיש בתפילתו שללא הגשם המסוים הזה אפסה כל תקווה, שהרי יכול לבוא גשם בזמן אחר או שמא תבוא הפרנסה ממקום אחר, משא"כ אותם עוברי דרכים המבוססים בבוץ ובגשם, חשים בידיעה ברורה שרק הקב"ה יכול להפסיק מעליהם את הצער הזה, לפיכך יש חשש שתפילתם תגבר על תפילת העם והגשמים יפסקו, ולכך צריך את תפילת הכהן הגדול שתפילתם לא תיענה.
ועל זה הדרך מפרש ה"אמת ליעקב" את הפסוק שבפרשתינו "ואפס עצור ועזוב", דמבואר בגמ' (סנהדרין צז א) שמפסוק זה למדים שאין בן דוד בא עד שיתייאשו מהגאולה וכביכול אין סומך ועוזר. ומאמר זה טעון ביאור, האם תנאי הוא בגאולה שחלילה ישתכח אחד מי"ג עיקרי האמונה שבכל זמן עלינו לקוות לגאולה. וביאר בזה, שכל זמן שכלל ישראל מצפה לגאולה שתבוא באופן טבעי, והיינו שירחמו עלינו אומות העולם ויתנו לנו מקום לבנות לנו מולדת וכדומה, ודאי לא תבואה הגאולה, כי "חסד לאומים חטאת" (משלי יד לד). ובאמת שנואים אנחנו מכל יושבי תבל. ורק אם נתייאש לגמרי מתקוות כאלו, ונבין כי אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים, אז יבוא בן דוד ויגאלנו גאולה אמיתית.
וזה גם הטעם שכשאמר הקב"ה למשה לדרוש מפרעה שיוציא את בנ"י ממצרים, מיד הכביד פרעה את עולו עליהם, עד כי לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. לפי שרצה הקב"ה שיבינו בני ישראל כי לא פרעה הוא המשחררם, וכאילו בטובו וחסדו תלוי הדבר. אלא אדרבה, לאחר שראו שמשה ביקש מפרעה לשחררם והוא סירב באמרו "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה ב), מיד התייאשו בנ"י מלצפות שתבוא הישועה באופן טבעי, ושוב לא תלו תקוותם בפרעה, ולכן מיד אחר כך באה הגאולה.
ובכך יבואר מה שמסופר בגמ' (כתובות סב ב) על בנו של רבי שהלך ללמוד תורה י"ב שנה, ועד שחזר נהייתה אשתו עקרה. וכשסיפר הדבר לפני אביו – שאל רבי היאך נעשה, אם יגרשנה, יאמרו האנשים ענִיה זו לשווא חכתה, ואם ישא אישה אחרת, יאמרו זו אשתו וזו פלגשו. ביקש רחמים עליה והתרפאה. וקשה, מדוע לא התפלל רבי מיד לרפואתה, אלא חשב קודם על כל מיני פתרונות אחרים – גט, או לקחת אישה אחרת. אלא, שרצה רבי שתפילתו תהיה בתְּלות מוחלטת בקב"ה, ואילו היה פתרון טבעי לצרה הרי שישנה מחשבה בלב שאף בלא התפילה אפשר למצוא פתרון לקושי, וחסר בכוח התפילה. ולפיכך השריש רבי שאין שום עצה מלבד תפילה, וממילא גרם שתפילתו תהיה באופן מושלם.
וכעניין זה כתב הרשב"א בחידושי אגדות על המבואר בגמ' (ברכות י א) שצריך לעמוד בתפילת שמונה עשרה עם שתי רגלים צמודות, דהוא משום שצריך להרגיש שבלי הקב"ה איני יכול לזוז, ומתוך רגש זה צריך להתפלל. ולכן מצמיד רגליו, להראות כאילו הוא כפות ברגליו ולא יכול לזוז.
ובכך מבארים דברי הגמ' (מגילה טו ב) האומרת שאחד מהטעמים שאסתר הזמינה את המן למשתה, שלא יאמרו אחות לנו בבית המלך. ואין הביאור בזה שחשבה שיפסיקו להתפלל, ויסמכו עליה. אלא ברור שימשיכו להתפלל, אולם אם חושבים שיש משהו שאפשר לסמוך עליו חוץ מהתפילה, זו כבר לא אותו עומק של תפילה, רק כאשר מבינים, דרק הקב"ה הוא שיכול להושיע, אזי התפילה באה מתוך תלות מוחלטת בקב"ה, ומובטחת היא שתיענה.