לרצות לחיות

פרשת 'נצבים' נקראת בשבת הסמוכה ליום החשוב ביותר בשנה – ראש השנה, ומובאים בה החלקים האחרונים בדברי הפרידה של משה מעם ישראל טרם פטירתו מן העולם. כך פותחת הפרשה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי השם אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ, לְעָבְרְךָ בִּבְרִית השם אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר השם אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (דברים כט, ט-יא).

דברי הפרידה של משה נצחיים הם, והם מכוונים לא רק אל בני ישראל שהאזינו לדבריו בשעתו, אלא אל כל יחיד ויחיד לאורך ההיסטוריה כולה והם מעבירים אליו מסרים לקראת ימי הדין. נראה את חלקם.

אחד המעכבים המרכזיים להתקדמות האדם הוא הייאוש. פעמים רבות אדם מתייאש ו"מרים ידיים" מראש ללא סיבה מוצדקת. תופעה זו מצויה לא רק ביחס לעניינים החומריים, אלא גם ואולי אף בעיקר ביחס לעולם הרוחני. אדם רוצה להשתנות ולהתקדם רוחנית, אך הוא אומר לעצמו – אחרי כל מה שעברתי, אחרי כל מה שחטאתי, האם עדיין יש לי סיכוי? האם אני עדיין רצוי בפני הבורא? פרשת ניצבים מכריזה בקול גדול ואומרת: כן!

נראה את דבריו של רש"י בתחילת הפרשה: "למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ מארבעים ותשעה שבתורת כהנים (ספר ויקרא), הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: אתם נצבים היום! הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו. היום – כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם, ומציבין אתכם לפניו" (רש"י על פסוק יב).

ביאורם של דברים: בפרשה הקודמת – פרשת כי תבוא, כתבה התורה תשעים ושמונה קללות העלולות לבוא אם בני ישראל לא יקיימו את מצוות התורה. כששמעו בני ישראל את אותן הקללות, הם נבהלו ואמרו למשה – מה יהיה? כיצד נצליח לעמוד בהכל? משה הרגיע אותם ואמר להם – "אתם נצבים היום כולכם". המילה "ניצב", אין משמעותה עמידה גרידא, אלא היא מבטאת עמידה איתנה, בכוח ובעוז, בניגוד לגורמים המאיימים למוטט את העומד.

אומר משה לעם ישראל – מאז יציאת מצרים ועד עתה, הכעסתם את הקדוש ברוך הוא פעמים רבות, ועדיין "אתם נצבים". העמידה שלכם איתנה ויציבה, והעם יהיה ניצב בכל מצב. בורא עולם מבטיח בתורתו, שעם ישראל יהיה קיים לנצח, בניגוד לכל חוקי ההיסטוריה.

בפרשת האזינו מופיע פסוק: "אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת, חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם" (לב, כג). במילים אלו טמונה ברכה בתוך קללה – התלמוד דורש עליהן: "חיצי כלים והם אינם כלים" (סוטה ט ע"א). כלומר, אם עם ישראל יסטה מהדרך, בורא עולם ישלח לעברו "חיצים" שיעוררו אותו, אולם יחד עם החיצים, הבורא שולח לו גם כוח לבלות את החיצים. החיצים יכלו, ועם ישראל תמיד יהיה קיים.

כשם שכך זה ביחס לכלל ישראל, כך הוא גם ביחס לאדם הפרטי, לא משנה מה עבר על האדם, תמיד הוא ניצב לפני השם. גם אדם שחטא כלפי הבורא, הבורא תמיד קרוב אליו: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם – שָׁם אָתָּה! וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל – הִנֶּךָּ!" (תהלים קלט). גם כשאדם נמצא בשאול מבחינה רוחנית, הוא פוגש מולו את הבורא הטוב, מושיט אליו את ידו.

חטאים רבים מנסים להרחיק את האדם מהטוב ולהפילו ארצה, אולם הנקודה היהודית קיימת בתוך כל אדם ואדם, והיא איננה מאפשרת לו להתמוטט לחלוטין.

זאת עלינו לזכור: כולנו ניצבים לפני השם. תמיד. בכל מצב. אין מקום לייאוש. 

לקראת סוף הפרשה מובא הפסוק המפורסם: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט). ידועה השאלה, כיצד ניתן להבין את הציווי "ובחרת בחיים"? הרי כל עוד אדם חי, לא צריך לצוות אותו לבחור לחיות, שהרי הוא חי, הוא כן יכול לבחור למות, אבל כדי לחיות הוא לא צריך לבחור בחירה אקטיבית?

הנציב מוולוז'ין בביאורו "העמק דבר" על פסוק זה, מעיר הערה נוספת. לכל הוראה יש מטרה הנמצאת מעבר להוראה עצמה. לדוגמא: רופא מורה למטופלו – קח תרופה מסוימת במינון מדויק, כדי שהמחלה תסתיים וגופך יבריא. שום רופא לא יורה לפציינט: "קח תרופה כדי שתיקח תרופה", וכנ"ל לגבי כל דבר. ואילו בפסוק שהזכרנו, בורא עולם אומר – "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך". תמוה הדבר, כיצד ניתן לצוות "ובחרת בחיים", והסיבה היא ההוראה בעצמה – "למען תחיה"?

התשובה היא, הציווי "ובחרת בחיים", אין משמעותו רק ברמה של פעימות לב ופעילות חשמלית מוחית, אלא גם על חיים במלוא מובן המילה, חיים של חיים. יש חיים ויש חיים. יש חיים של חידלון ויש חיים של נצח. יש חיים של חיים ויש חיים של מוות – "אין אדם זוכה בחיים בלא דעת ובלא רצון ובדרך מקרה, אלא יש צורך לרצות ולהחליט בכובד ראש. עליך לבחור בחיים אם רצונך לחיות" (רבי שמשון רפאל הירש). אם אדם רוצה לחיות חיים של אמת, חיים של נצח ולא חיים של חידלון, עליו לבחור לחיות, עליו לבחור להתאמץ למען החיים הללו. "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".

על כך מתפללים אנו בראש השנה: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלוקים חיים".