אחד הפסוקים היותר מפורסמים בפרשה שמדבר על התורה (או על התשובה לפי חלק מהמפרשים) היא: "לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה" [ל', י"ב].
הגמרא במסכת עירובין [נ"ה.] אומרת שתי דברים חשובים על הפסוק הזה: הראשון: "לא בשמים היא – שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה". והיינו, שבפסוק כתוב שהתורה נמצאת קרוב לאדם ולא בשמים, אבל לומדת מזה הגמרא שאם התורה היתה בשמים, באמת היה צריך לעלות לשמים ולקחת משם את התורה בשביל ללמוד אותה. והשני: "לא בשמים היא – רבא אמר לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים ור' יוחנן אמר לא תמצא בגסי הרוח". והיינו, שהתורה לא יכולה להימצאות אצל אנשים שמגביהים עצמם מעל חבריהם.
הגמרא באה ללמד אותנו, דרך הפסוק, כיצד התורה נקנית. קודם כל ע"י עמל, והרבה עמל. והראיה, שהגמרא דורשת מהפסוק שאם התורה היתה בשמים, היה צריך לעלות לשם ולקחת את התורה בשביל ללמוד אותה למרות הקושי בדבר (וכשאדם באמת רוצה, הוא יצליח לעשות זאת).
והקנין השני, שהוא לא פחות חשוב ועיקרי מהראשון, להיות שפל רוח, ושאדם לא יגביה דעתו ולא יגיס ליבו, מכיון שע"י שאדם "ישפיל" עצמו הוא יוכל ללמוד מכל אדם וע"י יגדל בתורה, וכמו שאנו אומרים בתפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה – פתח ליבי בתורתך".
[ובמאמר המוסגר: גם לגבי ענין התשובה ניתן להסביר את שתי ההסברים בגמרא, שבשביל שאדם יחזור בתשובה, עליו להתאמץ על כך, וכן על האדם להשפיל עצמו וכך ייקל עליו לחזור בתשובה, הן בבין אדם למקום והן – ואולי בעיקר – בבין אדם לחבירו.]
לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, הבה ניישם לעצמנו את קנייני התורה הנלמדים מהפרשה, גם להשקיע ולעמול בלימוד התורה, וגם נשים עצמנו כמדבר, וכך נזכה אי"ה לשנה של עליה בתורה.