הרב משה בירנבויםהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
"הגדתי היום" – שאיני כפוי טובה. סיפור ידוע שבאחת הישיבות ערכו מספר תלמידים הפגנה על האוכל שלטענתם אינו מספיק טוב. בעלי המטבח שנפגעו פנו לראש הישיבה לברר מי הם. אמר להם הראש ישיבה "בדקו ברשימת התלמידים מיהם התלמידים שאינם משלמים שכר לימוד לישיבה – אלה ארגנו את ההפגנה!!!" בדקו וראו שבאמת ידם היתה במעל… השמועה עשתה לה כנפיים שלראש ישיבה יש רוח הקודש… אך הוא בענוותנותו אמר להם "הדבר פשוט – הדרך היחידה להיפטר מהכרת הטוב – היא כפיות טובה".
כפיות טובה מהווה מדד מרכזי לזיהוי אדם – תלמיד מושחת. עזרת לאדם, הקמת אותו מאשפתות, וכשהוא יושב בטוב ובנעימים ואתה נצרך לעזרתו, הוא מפנה לך עורף. אין איש שלא יפטיר כי הנוהג כך הוא מושחת. ובמיוחד בשדה החינוך הדבר כך. זכורני שהתחלתי בעבודת ההוראה אמר לי אחד מגדולי ישראל "דע לך שעבודת החינוך היא לפעמים כפוית טובה. ואותו תלמיד שתשקיע בו הכי הרבה… הוא יתן לך את הסטירה הכי חזקה…"
בפרשתינו במצוות ביכורים שהיהודי מגיע עם ידיים מלאות בפירות הראשונים ומודה לה' על כל הטובות אומר רש"י הגדתי היום –שאיני כפוי טובה. ניתן להבין מדבריו שאדם נולד עם תכונה בסיסית של הכרת הטוב. אך כידוע בתורת הפסיכולוגיה שאדם ברצונו להיות "בן חורין" מפתח טכניקות של בריחה ממצבי עול והתחייבות (הדחקה, השלכה, העברה). כשמדובר בהכרת הטוב הנפש כופרת בטובה באמצעות שלל תירוצים "הוא לא עשה רק בשבילי" "בטח יש לו טובת הנאה" וכד' וכד' וממילא נפטרים מהכרת הטוב. כדברי הגמ' בברכות נ"ח "כל מה שעשה בעל הבית, בשבילו עשה"
כבר האדם הראשון בחטאו אמר "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" ופירש רש"י כאן כפר בטובה. על ר' ישראל סלנטר מסופר שהיו לו קופסאות גפרורים בכיסו עם אבנים קטנות. ולמי שעשה טובה נתן לו קופסא כזו ואמר " עשה לי טובה, כשתזרוק עלי אבנים בגלל שעשיתי לך טובה, אל תזרוק עלי אבנים גדולות אלא מאבנים האלו…" על החת"ם סופר מסופר שפעם הרעו לו אנשים אז התפלא ואמר " לא זכור לי איזה טובה עשיתי להם שבגלל זה הם כ"כ מרעים לי"
ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל הסביר פעם למה משתמשים בביטוי "אסיר תודה" כי זה ממש כמו אסיר. כשפלוני עשה לך טובה, אתה ממש אסור בחובתך האנושית והמוסרית העליונה להכיר לו תודה, וזה לא קל.
בעל חובת הלבבות כותב כי כל עבודת האלוקים בנויה על הכרת הטוב של הברואים לבוראם, ומי שאינו מכיר טובה למי שנתן לו הכל בכל מכל כל, אין מושחת גדול ממנו.
לכן תפקידנו לחנך ולהתחנך להכיר טובה לכל אחד ואחד שעזר לנו. ולא סתם אלא שיהא כדברי רש"י "וענית" לשון הרמת קול – לאומרה בפיו ובקול רם בצורה נאותה.
כדברי דוד המלך "מזמור לתודה – הריעו"
**
"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" – רמז נפלא לעבודת הבורא אומר האדמו"ר מקוידינוב טמון בפסוק זה: "ולקחת מראשית" – – תמיד יהיה מבטך על עצמך כאלו הנך בתחילת הדרך, ב"ראשית". או אז, תוכל להגיע לכל מקום שתרצה. אדם המרגיש את עצמו באמצע הדרך שם הוא נעצר! רבי משה פיינשטיין היה אומר: – רואים לפעמים בחור כשרוני מגיע לישיבה, מתקדם הרבה, ובשלב מסוים , כשרואה שהתקדם רבות, וכבש לעצמו את המעמד הנכסף – הוא הולך לנוח, מפסיק לנצל את הכישרונות שלו, ומסתפק בכך שהוא יותר טוב מאחרים. כאן, בעצם, נעוץ סופו הרוחני! רק אדם המרגיש תמיד שהוא בהתחלת דרכו, ויש לפניו עוד עבודה מרובה כדי להתקדם ולהתעלות הוא זה שבעז"ה יצליח וימשיך – להתעלות. זהו שאומר הכתוב: "ולקחת מראשית" אם אדם רואה את עצמו שהוא "מראשית", משם – יכול הוא "ולקחת" את כל ההמשך, את כל ההצלחה.
וזה ההסבר גם בפס' "השקיפה ממעון קדשך… וברך את עמך ישראל" – מסביר הספרי וברך את עמך ישראל בבנים ובבנות כשמקיים אדם מצות בכורים, יודע ומבין הוא שאין המצווה הזאת נוגעת דווקא לפרי-האדמה בלבד, אלא גם לפרי-הבטן – שיש להקריב לפני השם-יתברך את בכורי שנות-ילדותם, בעודם רכים, ולקרבם אל הקדושה על-ידי חינוך תורני כראוי. אם נוהג אדם כך, הריהו מתברך ממילא "בבנים ובבנות" – שאז הילדים מהווים ברכה להוריהם ולעולם אינם מתנכרים להם.