הרב מאיר אסטריק"ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך" (פרק כט פס' ד) ויש להעיר מדוע לגבי הבגדים נקט הכתוב "שלמותיכם" לשון רבים, ואילו גבי המנעלים נקט "ונעלך" לשון יחיד. עוד יש להעיר מדוע אצל השמלות הקדים לומר "לא בלו" ואח"כ "שלמותיכם", ואצל הנעל הקדים לומר "ונעלך" ואח"כ "לא בלתה". ויש שרצו ליישב הטעם שנקט בשמלות לשון רבים ובמנעלים לשון יחיד, לפי שביציאה ממצרים לקחו איתם שמלות רבות כלשון הכתוב (שמות ג כב) "ושאלה אשה משכנתה וגו' ושמלות וגו'" אולם גבי מנעלים לא נטלו איתם נעליים נוספות, ולפיכך נקט הכתוב שמלות בלשון רבים ונעל בלשון יחיד. אולם עדיין יש להעיר מהכתוב בפ' עקב "שמלתך לא בלתה מעלך ורגלך לא בצקה" (ח ג) ששם נקט הכתוב לשון יחיד גם גבי השמלות.
והנראה בזה, שהפסוק בפרשתינו עוסק בדיבורו של משה לאותם שיצאו ממצרים בעצמם וכלשון הכתוב (פס' א) "ויאמר אלהם אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים", אולם בפר' עקב דיבר משה לבניהם של יוצאי מצרים וכפי שכתב השפת"ח שם, שלפיכך אמר שם הכתוב "ורגלך לא בצקה" [ופירש רש"י "לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות"] והקשה השפת"ח מהכתוב בפרשתינו "ונעלך לא בלתה מעל רגלך" שמשמע שהיו להם מנעלים. ותירץ שפרשתינו עוסקת באותם שיצאו ממצרים שהיו להם מנעלים, ואותם מנעלים לא בלו מעל רגליהם, אך הכתוב שם עוסק באותן שנולדו במדבר שלא היו להם מנעלים. ובחילוק זה נפתח פתח לדקדוקי הלשון שבפרשיות.
דהנה מבואר במדרש רבה בפרשתינו, שר"ש בן יוסי הסביר את הסיבה שהשמלות של בנ"י לא בלו משום שהיו אלה אותם בגדים שהלבישו אותן מלאכי השרת במעמד הר סיני ולפיכך לא נתבלו, יעויין שם. והנה לא הוזכר בשום מקום שמלאכי השרת הלבישו את בנ"י בנעליים מיוחדות במעמד הר סיני, רק הוזכר שהלבישום בשמלות מיוחדות. ולפ"ז מבואר מדוע גבי השמלות נקט לשון רבים ואילו אצל המנעלים לשון יחיד, דאצל השמלות היה טעם אחד המשותף לכל כלל ישראל, שלפי שקיבלו את שמלותיהם מן השמים ואין הבגדים עשויים מחומר טבעי, לכן לא שלט בהם הטבע, ולפיכך נקט בהם לשון רבים "לא בלו שלמותיכם מעליכם" להורות שיש כאן טעם המשותף לשמלות של כולם, משא"כ אצל הנעליים שלכל אחד היה את נעליו הפרטיות העשויות בידי אדם והיה ראוי שישלוט בהם הטבע להתבלות, ובכל זאת לא בלו, א"כ יש כאן השגחה ניסית מיוחדת לכל אחד ואחד מבנ"י שלא יתבלו נעליו, לפיכך נקט בהם לשון יחיד "ונעלך לא בלתה מעל רגלך", לפי שלכל אחד היה נס בפני עצמו.
ובכך גם יתיישב מדוע בשמלות הקדים לומר "לא בלו" ואח"כ "שלמותיכם" משא"כ בנעליים, וזאת משום שמציאות טבעית זו שהיו נעליים לכל אחד מבנ"י – היתה קיימת עוד לפני שלבשו אותם, לפיכך הקדים לומר "ונעלך" – פירוש, שהייתה לך מתחילה עוד קודם הלבישה – לא בלתה מעל רגלך, משא"כ בשמלות רצה הכתוב להדגיש שלא היו שמלות אלה עליהם מתחילה, לפיכך הקדים הכתוב לומר "לא בלו" ואח"כ "שלמותיכם מעליכם" להורות שהמדובר כאן בשמלות שלא היו להם מתחילה, אלא מציאותם הייתה "שלמותיכם מעליכם" שהווייתם וקניינם הייתה בהיותם 'עליהם' בשעה ש"הלבישו אותן מלאכי השרת בסיני" (לשון המדרש), ולפיכך לא בלו.
אולם הכתוב בפ' עקב עוסק בבניהם של יוצאי מצרים, שלא היו במעמד הר סיני וממילא לא קיבלו בגדים מיוחדים ממלאכי השרת אלא לבשו בגדים רגילים ולפיכך אמר הכתוב "שמלתך לא בלתה" שאותה שמלה שהייתה לך מתחילה לא בלתה, ולפיכך נקט שמלה לשון יחיד לפי שכל אחד הייתה לו השגחה ניסית בבגדו שלו.
ובטעם שהכתוב שם עוסק בבגדים הטבעיים של בניהם של יוצאי מצרים ולא בבגדים הניסיים של יוצאי מצרים נראה לבאר, דזה לשון הכתוב שם "ויענך וירעבך ויאכלך את המן" (פס' ג), "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה" (פס' ד), "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" (פס' ה). והנה פסוק ה' עוסק הוא במן והוא המשכו של פס' ג', ויש להבין מדוע הפסיק הכתוב בעניין הבגדים והמנעלים. והביאור בזה, ע"פ המבואר בגמ' (יומא עד ב) שירידת המן בכל יום היה בה משום עינוי שכל יום היו תלויים מחדש בירידת המן, ומדגיש הכתוב שאין זה מוכרח שתהיה ירידה מחודשת בכל יום לפי שבוודאי יכול היה הקב"ה להנהיג שמכח אכילה אחת של המן ישבע הגוף לזמן רב, ומוכיח זאת הכתוב מכך שאצל הבגדים מוצאים אנו שבמשך כל השנים נראו חדשים כביום תפירתם, ואף הרגלים לא התעייפו למרות ההליכה המרובה, ובהכרח שאצל המזון ישנו טעם אחר והוא "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך", שחפץ הקב"ה להשוותינו במידת האפשר לבן הסמוך על שולחן אביו המייחל ומצפה יום יום לאביו. וכיון שכך, בדווקא נקט הכתוב את הבגדים של בני יוצאי מצרים ולא את הבגדים הניסיים של יוצאי מצרים, לפי שהכתוב בא להוכיח שאף בדברים הטבעיים שבמדבר הנהיג הקב"ה שלא יזדקקו להחליפם זמן רב, ורק במן ישנו טעם מיוחד מדוע ירד בכל יום, והוא כדי ליצור תלות וקשר בין ישראל לקב"ה.