הרב משה שינפלדפרשת השבוע, פרשת כי תצא, מונה מצוות מעשיות רבות, בין היתר כדי להזכיר לנו לאסוף מצוות ופרקליטים לקראת יום הדין הקרב ובא, וכפי שכותבת המשנה – "העושה מצווה אחת, קונה לו פרקליט אחד" (אבות ד).
אחד מענייני הפרשה היא פרשת "מלקות". אם אדם עבר במזיד על אחת ממצוות לא תעשה, בית הדין מלקה אותו בשלושים ותשע מלקות.
מי שמעיין בפסוקי התורה רואה, שהתורה כותבת "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, לֹא יֹסִיף" (דברים כה, ג). אולם התלמוד כותב (מכות כב ע"ב), שאין כוונת הפסוק לארבעים ממש, אלא למספר הסמוך לארבעים – שלושים ותשע (כדאי לעיין בדברי התלמוד בפנים כדי לראות את המקור ובמפרשים שם, אין כאן המקום להאריך בעצם הלימוד וההוכחה לכך). אגב, שלושים ותשע זהו המקסימום שאדם יכול לקבל, אולם בית הדין מעריך את מצב בריאותו של האדם ואם הוא לא מסוגל לקבל שלושים ותשע מלקות, הוא מקבל פחות.
כיום, שאין לנו סנהדרין, אין עונש מלקות.
נעיין מעט בנושא המלקות ונראה שהוא מתקשר לתקופה בה אנו נמצאים עכשיו – חודש אלול, ימי הרחמים והסליחות.
הרמב"ן (כה, א) מביא את דברי המדרש (תנחומא, במדבר כח) שמסביר מדוע קבעה התורה לתת דווקא ארבעים מלקות? "לפי שעבר על התורה שניתנה בארבעים יום, וגרם מיתה לעצמו שנוצר לארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי עונשין". נבאר: התורה ניתנה למשה ביום הארבעים לעלייתו להר סיני, וכשאדם עובר על התורה, הוא גורם רעה לעצמו – וגם הוא נוצר ביום הארבעים. שהרי ידוע הדבר, שהעובר נקרא "עובר" החל מיום הארבעים לתחילת יצירתו. ביום הארבעים הנשמה שוהה לצד הגוף והוא מוגדר אדם, לכן עובר מטמא בטומאת אהל כמת, רק מיום הארבעים והלאה, משום שרק אז הוא מוגדר אדם.
אגב, דבר זה מרומז בשם "אֶם". ממתי האישה ההרה מוגדרת כאימא? רק מיום הארבעים ואחת – כערכה המספרי של המילה "אֶם". שהרי רק עם תום יום הארבעים העובר מוגדר כאדם. גם ערכה המספרי של המילה "ולד" הוא ארבעים.
אם כן, לדברי המדרש, המלקות הם ארבעים במספר, כנגד יום הארבעים ליצירת האדם שעבר על התורה שניתנה ביום הארבעים.
המהר"ל בספרו "גור אריה" על פסוק זה אומר, שלמרות שמצד עצם הרעיון החוטא צריך ללקות ארבעים – כנגד יצירת הוולד ונתינת התורה, אולם הקדוש ברוך הוא הוא אב רחמן, ואף פעם אינו מעיר את כל חמתו. לכן הוא מצווה על מקסימום שלושים ותשע.
אולם המהר"ל מעמיק יותר: אדם מורכב מגוף ונשמה. כשאדם חוטא, מי חוטא? הגוף או הנשמה? וודאי שהגוף. החלק הגשמי שבאדם הוא זה שמתפתה לעצת היצר הרע. ככול שהגוף חוטא יותר ויותר, הוא חוצץ יותר ויותר בין הנשמה לבין הבורא, אולם הנשמה לכשעצמה נותרת נקיה וטהורה, שהרי היא חלק אלוק ממעל. ממילא, יום יצירת האדם הוא יום הארבעים, משום שאז הנשמה מצטרפת אל הגוף – אולם יצירת הגוף מסתיימת ביום השלושים ותשע, לכן המלקות הם רק שלושים ותשע, שהרי המלקות נועדות לגוף ולא לנשמה. כשהגוף קיבל שלושים ותשע מלקות הוא הזדכך, וממילא אין טעם לעוד מלקות שהרי הנשמה – שהיא כנגד יום הארבעים – לא זקוקה למלקות שהרי היא לא חטאה.
החיד"א בספרו "דבש לפי" (מאמרי אלול, מערכת א אות יב) מוסיף, שלכן גם ימי התשובה הם ארבעים יום – החל מראש חודש אלול, ועד יום הכיפורים בעשרה בתשרי. ארבעים ימי תשובה אלו הם כנגד יצירת הוולד והתורה שניתנה ביום הארבעים. ואכן, שלושים ותשעה יום של ימי התשובה הם כנגד הגוף והחלק הגשמי שנוצר בשלושים ותשעה יום, ויום הכיפורים – שזהו יום הארבעים, מקביל לנשמה שניתנה ביום זה, ואכן ביום הכיפורים אנו מתנהגים כמלאכים – לובשים לבנים, לא אוכלים ולא שותים.
ה"כלי יקר" מוסיף נקודה. אותן שלושים ותשע מלקות, מחולקות לשתי שליש ושליש. כלומר, עשרים ושש מלקות הוא לוקה מאחוריו – בגבו, ושלוש עשרה מלקות הוא לוקה לפניו – בחזהו (מכות כג ע"א). מדוע? שהרי המשנה במסכת אבות אומרת "הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה – דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (אבות ג). אותו חוטא לא התבונן בדברים אלו, ממילא, שליש מהמלקות הוא לוקה "לפניו", כנגד מה שהיה לפניו – הטיפה הסרוחה ממנה הוא בא. המחשבה על תחילת היצירה מביאה את האדם לדי ענווה ומרחיקה אותו מן הגאווה, שהיא שורש המידות הרעות. ושני שליש הוא לוקה מאחוריו, כנגד שני הדברים שיהיו באחרית ימיו – גופו ייהפך לרימה ותולעה, ונשמתו תיתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים.
עבודת האדם בארבעים ימי תשובה אלו, לזכור את מטרת יצירתו ואת נתינת התורה, לעשות תשובה ולהזכיר לגוף ולכל הממד החומרי בעולם, שמטרת החומר אינה מטרה בפני עצמה, אלא אך ורק אמצעי לרוחניות, וכך להגיע אל יום הכיפורים – יום הארבעים – ולקבל נשמה חדשה, נקיה וזכה מעוונות.