הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו' לקללך: ולא אבה ה' אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך; לא תדרוש שלומם וטובתם וגו'" (פרק כג פס' ד-ז). ויש להתבונן שהרי הפרשה פותחת באיסור של עמון ומואב לבא בקהל ה', וגם מסיימת באיסור "לא תדרוש שלומם וטובתם" וכו' ולמה נקט הכתוב באמצע הפרשה את הפסוק "ולא אבה ה' אלוקיך לקללך וגו' ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה וגו'", שלכאורה עניין זה אינו קשור לנימוק להרחיקם. עוד הקשו המפרשים שלכאורה פסוק זה נראה כממעט בעונשם של המואבים, שאע"פ ששכרו את בלעם להורגנו סו"ס לא יצאה מחשבתם אל הפועל, אלא אדרבה יצא מכך ברכה אלינו שהקב"ה הפכה לטובה. ומדוע התורה מאריכה במיעוט עונשם ולימוד זכות עליהם (יעויין מה שכתבו ליישב בזה באוהל יעקב למגיד מדובנא, כתב סופר ובטעמא דקרא).
עוד יש להתבונן, דאצל מצרים אומרת התורה "לא תתעב מצרי וגו' בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (פס' ח-ט), אע"פ שהם השתעבדו בעם ישראל שיעבוד נורא ומיררו את חייהם ביותר ושפכו את דמם במשך שנים רבות. ומאידך גבי עמון ומואב ששכרו את בלעם לקלל את ישראל ולא ציערו את ישראל בפועל – גזר עליהם הכתוב הרחקה סופית לדורי דורות, וצ"ב למה הרחיקן הכתוב יותר מהמצרים.
והנראה בזה, דעל הכתוב בעניינם של עדים זוממים "ועשיתם לו כאשר זמם" (יט יט) דרשו חז"ל (מכות ה ב) כאשר זמם ולא כאשר עשה, דאם הנידון כבר נהרג, העדים הזוממים לא נענשים. ותמהו המפרשים מה הסברא בדין זה, למה התורה מענישה את העדים הזוממים רק אם זממם לא יצא לפועל, אולם אם בי"ד כבר הענישו את הנידון שוב אין העדים נענשים.
וידוע הסברו של הרמב"ן, דכאשר לא צלחה מזימת העדים, ובטרם נהרג הופיעו המזימים בבי"ד, הרי זו הוכחה דהנידון צדיק וע"כ הצילו הקב"ה ממוות. וכיון שהעדים רצו להרוג אדם צדיק ונקי, הם נענשים. אולם אם הנידון כבר נהרג ע"י בי"ד, זו הוכחה כי בעוונו מת, כי אילו היה צדיק, הקב"ה לא היה מניחו בידם שיגרמו לו למות על לא עוול בכפו, ולא היה נותן הקב"ה בלב השופטים לשפוך דם נקי, שהרי המשפט לאלוקים הוא. ומאחר שאנו בטוחים שהנידון היה ראוי למות, לא ציותה התורה להענישם, אף שהוזמו [וכעין זה כתב גם בספר החינוך (מצוה תקכ"ד, ד"ה ואם הוציאו)].
וע"פ דברי הרמב"ן יש לבאר אף כאן, שבוודאי המצרים עשו הרבה יותר צרות לבני ישראל ומיררו את חייהם ביותר. אבל באמת כך נגזר על עם ישראל, וכמו שהודיע הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". ובוודאי שהקב"ה סייע ביד המצרים להשתעבד ביד בני ישראל להוציא את גזירתו אל הפועל. ולכן אף כשנענשו המצרים בהרחקה – לא הרחיקם ריחוק עולם.
משא"כ בעמון ומואב שאמנם 'רק' שכרו את בלעם בן בעור לקלל את ישראל, אבל קללה זו לא נגזרה על עם ישראל ולא היתה ראויה להם, והראיה לכך שהרי "לא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה", נמצא שעמון ומואב זממו לכלות [ע"י קללת בלעם] נפשות צדיקים ונקיים, לפיכך באמת ראוי להרחיקם לדורות ב"לא יבוא עמוני בקהל ה'" וב"לא תדרש שלומם וטובתם", ונמצא אפוא שמה שהאריך הכתוב "ולא אבה ה' אלוקיך לקללך" הוא חלק בלתי נפרד מהסיבה להרחיק את עמון ומואב הרחקת עולם.