הרב אליהו פורטנויעל הפסוקים "מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו וגו' ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו' ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה וגו' מי האיש הירא ורך הלבב" [כ', ה' – ח'] כותב רש"י, שהתורה אמרה לחזור בגלל בית, כרם ואשה כדי שלא לבייש את מי שחוזר מפני שמפחד מהעבירות שבידו.
ולכאורה צריך להבין, מדוע הפסוק נקט דווקא ג' דוגמאות אלו (בניית בית, נטיעת כרם ואירוס אשה) יותר משאר דברים שאדם התחיל ולא סיים?
ושמעתי להסביר, שהסיבה לכך היא משום ששלושת דברים אלו היו מצויים כמעט אצל כל אדם, ולכן התורה נקטה דוגמאות שמצויה כמעט אצל כולם, שאז ודאי יהיו אנשים שיחזרו מהמלחמה וכך לא יביישו את מי שחוזר בגלל העבירות שיש בידו.
אך אם נרצה לעמוד על נקודה יותר עמוקה, נוכל לראות שהרי כמעט כל עבירה שאדם עושה נובעת מחוסר אמונה ובטחון, או מחוסר דאגה לזולת (חסרון ב"ואהבת לרעך כמוך").
והנה, התרגום יונתן בן עוזיאל תרגם את הפסוק "מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו" – "מאן גברא די בנא ביתא ולא קבע בה מזוזתא". כלומר, עצם אי קביעת המזוזה נובעת מחוסר אמונה בקב"ה שהוא זה ששומר על הבית וציוה לקבוע מזוזה. וכן "נטע כרם ולא חללו" הוא חסרון בביטחון, שהרי לא חילל מפני שמרגיש שע"י קיום מצוות נטע רבעי יחסר לו כסף. ומי ש"ארש אשה ולא לקחה", הוא חסרון גמור בדאגה לזולת, שהרי ידועים דברי חז"ל בקידושין [מ"א.], שהאשה משתוקקת להנשא לכל איש, ואם למרות זאת הבעל החליט לגרום לה צער ולעכב את הנישואין, הרי שחסר לו בדאגה ואכפתיות מהזולת. ועל כך התורה מוסיפה ואומרת, שאדם שיש לו אחד מהחסרונות האלו, ראוי שיהיה "ירא ורך הלבב".
ופרשה זו מתאימה לימים שאנו עומדים בהם – תחילת חודש אלול, שכידוע ראשי התיבות של המילה אלול הוא גם "אני לדודי ודודי לי" וגם "איש לרעהו ומתנות לאביונים", וזה מסמל לנו, שעבירות שבין אדם לחבירו יש להם קשר לעבירות שבין אדם למקום, ששורשם אחד הוא, שאין אדם מאמין ומרגיש במציאות הבורא. ועל ידי שנעבוד על דברים אלו, נזכה שיתקיים בנו פסוק נוסף שראשי התיבות שלו הוא המילה אלול – "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך".