דוֹד זכריה

בכ"ט אב תשמ"ה (1985) הייתי בן 9. מעט אני זוכר מסבי, דוד מנדלבוים, שנפטר ב-ב' אלול תשמ"ב (היום היארצייט). אני זוכר אותו יושב בכורסה שלו בדירה הישנה ברחוב המרגנית ברמת גן, שיכון ותיקים. הוא יושב על הכיסא ונשען חלקית על המקל הגדול שהיה לו. סבי, היה הבכור במשפחה. הוא גדל על ברכי אביו, ר' חיים מנדלבוים שהיה בעל מכולת ומלמד בעיר סוסנוביץ, חסיד גור ומקורב אל האדמו"ר (מכאן הקפטה שאני לובש על עצמי בשבתות). אמנם אבי-סבי היה אדם דתי מאוד, אשר נרצח על קידוש השם עם כניסת הגרמנים ב-1939 אל העיר (הוא סירב לתת לקצינים הגרמנים את העונג להשפילו ולקצץ זקנו, ונורה למוות), אולם ילדיו נסחפו אל התפיסה הציונית ואל החילון. סבי, דוד, עלה לארץ בתרצ"ה (1935) לקול קריאתו של ז'בוטינסקי. סבי היה אחד ממפקידה הבכירים של תנועת בית"ר בפולין (ואף היה מפקד של מנחם בגין שם). מאחר והוא היה הבכור, והיחיד שהתחתן זמן קצר לפני העלייה לארץ (ולמעשה לשם כך) – הוא עלה לארץ ומאחור נשארו כל בני המשפחה.

דמות נוספת שאני זוכר היטב הייתה זכריה. דוד זכריה (דודו של אבי). הוא היה אחיו של סבי. בהיותי ילד שאלתי את אבי לא פעם למה יש לו (לזכריה) מספר על היד. אבי הסביר לי שהוא כתב זאת כדי לא לשכוח את הטלפון של הבית. תמימות של ילד.

דמותו של זכריה סיקרנה אותי תמיד. לא הייתה לו אישה וגם לא ילדים. הוא היה אחד הכנרים הידועים בפולין ובאירופה, וזכה לנגן בכל פילהרמונית שכל אמן היה חולם עליה. הוא התחתן עוד לפני השואה עם אישה ונולדה לו ילדה. שנות הפקודה הכו ללא רחם בכל יהודי פולין, וכך גם במשפחה העניפה. הוא הגיע אל אושוויץ בשנות הזעם, יחד עם אשתו ובתו, שנלקחו מיד להשמדה, ועם אחיו, מנחם שנשאר לצידו. הם עברו את 'תהליך הקליטה' במחנה (שכלל קעקוע היד) ואמורים היו להמשיך אל המחנה, אולם קצין גרמני שהכיר אותו, בשל כך שהיה כנר מפורסם, דרש להעבירו למחנה הירשברג. הוא דרש למצוא עבורו את הכינור המיוחד איתו הגיע. ר' זכריה אזר אומץ ודרש שאחיו, מנחם, יעבור איתו. הקצין הסכים. הם הגיעו אל מחנה הירשברג, שהיה תת-מחנה של אושוויץ, כמו עשרות אחרים. מיד עם הגעתם, זיהה את זכריה אחד הקצינים, שהיה ידוע בידיעותיו "התרבותיות" בכינור. הוא הרגיש שממש מצא אוצר לידיו – אחד הכנרים המוערכים שניגן אפילו עם הפילהרמונית של ברלין, והיה לאחד היהודים האחרונים שהורשה לנגן בה.

הוא ביקש מזכריה שינגן עבורו בכינור בכל יום. זכריה הסכים, וביקש בתמורה שתי מנות אוכל – האחת עבורו, והשנייה – עבור אחיו מנחם. כך, למעשה השניים שרדו את חיי המחנה הקשים מנשוא. אחיו מנחם נפטר ימים ספורים לפני שחרור המחנה בחורף תש"ה. הוא נפטר מטיפוס.

השבת הראשונה הגיעה במחנה הירשברג, וזכריה, שניגן בפני הקצינים הגרמנים כל יום במשך כשעה, הבהיר שבשבת הוא לא ינגן עבורם. הקצין 'המתורבת' זעם עליו, והבטיח להרוג אותו ואת אחיו. זכריה אמר לו 'אני יהודי. אמנם איני שומר תורה ומצוות, אך את הכינור למדתי בזכות אבי שהשקיע בכך רבות ממעותיו. אבי היה אדם דתי מאוד ואני לא אחלל את השבת בניגון בכינור – בעבור זכרו'.

הקצין זעם, אך הבין שזכריה לא ינגן. 'אני מציע לך 4 מנות אוכל. שתיים לך ושתיים לאחיך'. דוד זכריה סירב.

6 מנות. תוכל לסחור בהן במחנה.

דוד זכריה סירב.

8 מנות! 10 מנות!

דוד זכריה סירב. כדי לסבר את האוזן – מנות אוכל במחנה שקולות לכסף רב במונחים שלנו. למעשה, אם דוד זכריה היה מחלל את השבת – הוא היה מיליונר בו-במקום לאורך כל תקופת השבי. הקצין הבטיח לו 10 מנות בשבת ועוד 6 בכל יום – אך דוד זכריה סירב בכל תוקף. כך, עשה דוד זכריה קידוש השם בחייו.

הקצין הניח לו לנפשו. דוד זכריה אמר למנחם 'זה עבור טאטא'. וזוכר אני את סבי ז"ל שטרם קידוש של שבת היה אומר בקול חנוק 'זה עבור טאטא' ביידיש (דאס איז פאר טאטא). טאטא, כידוע הוא אבא וגם הקב"ה ביידיש… ולא ברור למה התכוון.

דוד זכריה סירב להתחתן שוב לאחר השואה ונפטר ללא ילדים. ת.נ.צ.ב.ה