הרב מאיר אסטריק"כי ימצא חלל באדמה וגו' לא נודע מי הכהו: ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל: והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר וגו'" (פרק כא פס' א-ג). והקשה האבן עזרא מפני מה חייבה התורה הבאת עגלה ערופה דווקא מהעיר הקרובה אל החלל, וכי זו ראיה ברורה היא שמשם יצא הרוצח, והלא אפשר שבא מעיר רחוקה. ואף שבגמ' (ב"ב כג ב) למדו מכאן ש"רוב וקרוב הולכים אחר הקרוב", כבר הקשו התוס' שם (ד"ה בדליכא) מהמבואר בברייתא (סוטה מה ב) שאם החלל נמצא סמוך לעיר ללא בי"ד, אזי מודדים את קירבתו של החלל אל העיר שיש בה בי"ד והיא זו שצריכה להביא עגלה ערופה. ואם נאמר שהקירבה מוכיחה על מקום הרוצח, מה שייך להצריך עיר אחרת להביא עגלה ערופה. ויש להבין מה עניינה של כפרה מעיר שאינה קרובה לרוצח, וכל מעלתה שיש בה בי"ד.
ולהלן (פס' ז) מבואר שזקני בית דין מתוודים "וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו" וכתב רש"י "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה". ויש להבין, מאחר שזקני בי"ד לא אשמים בהריגה מדוע מוטל עליהם להתוודות.
לאחר ששמע יעקב מבניו על מותו של יוסף אומרת התורה (בראשית לז לה) "וימאן להתנחם ויאמר כי ארד על בני אבל שאלה", ופירש רש"י "ומדרשו, גיהנם" שחשש יעקב שיתבע על מות יוסף. ויש להבין חששו של יעקב, מפני מה חשב שיענש על מעשה שלא היה מעורב בו.
ופתח הדברים נמצא בדברי הבעל הטורים (פס' ח) "כפר לעמך ישראל. מכאן שכל ישראל ערבים זה לזה" ומקורו בתוס' (זבחים פח ב ד"ה מכפרים). ויש להבין עניינה של ערבות בפרשה זו, והלא אמרו חז"ל (שבת נה א; שבועות לט א) שאין אדם נתפס בעוון חברו אא"כ יכול היה למחות ולא מחה, וכאן הרי עשו הדיינים ככל הנדרש כדי למנוע את הריגתו [כמבואר בוידוים], ועל מה צריכים הם לכפרה. עוד יש להבין, מה חידש בעל הטורים בלימוד דין ערבות מפרשת עגלה ערופה, והלא כבר פרשו לנו חז"ל את הכתוב (ויקרא כו לז) "וכשלו איש באחיו", "איש בעוון אחיו – מלמד שכולן ערבים זה בזה" (סנהדרין כז ב).
והביאור בזה, ששני מיני ערבויות יש, האחת, הערבות המפורשת בתורה שכל יהודי היכול למנוע יהודי אחר מלחטוא מחוייב לעשות כן, ובכך מראה שחשוב לו שכבוד שמים לא יתחלל. ובערבות זו, אם יכול היה למנוע את המעשה ולא מנעו הרי הוא נענש על כך, ואם לא יכול היה למונעו אין הוא נתבע על כך (שבת נה א; שבועות לט א) וערבות זו נתבארה בחז"ל מהכתוב "וכשלו איש באחיו". אולם הבעל הטורים חידש שישנה ערבות מסוג אחר, והיא, שכל מצווה שאדם עושה מלבד שמושך על עצמו קדושה, הרי הוא משפיע קדושה על כל סביבתו, ומאידך בנפילה בחטא חלילה מושך על עצמו ועל סביבתו כח של טומאה, וכמאמרו של הגר"י סלנטר שבשעה שמתחזק בלימודו בן תורה אחד בתוככי בית המדרש – נמנע בפריז יהודי מלהשתמד, כיון שצורתם של כל כלל ישראל היא כיחידה אחת וכנפש אחת, שכל אחת משפיע על הזולת (יעויין בס' תומר דבורה). ובכך מבארים רבותינו (בית הלוי פ' נח ועוד) את דברי הגמ' (חגיגה טו א) "כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן, ואחד בגיהנם, זכה צדיק נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע, נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם", דכיון שהרשע במעשיו השפיע כח טומאה על הצדיק לחטוא, לפיכך נוטל מחלקו בגיהנם, ומאידך הצדיק במעשיו השפיע על עשיית מצוותיו של הרשע לפיכך נוטל מחלקו בגן עדן.
וזהו עניינו של ווידוי הסנהדרין על העגלה ערופה, שלא נתבעים על כך שיכלו למחות ולא מחו, אלא שכיון שהם הזקנים שבעם והם המשפיעים עליו, הרי שאם הם היו שלמים במידת החסד לא היה נמצא בסביבתם רוצח, לפי שהיה מושפע מכוחם וכפי שפירש האבן עזרא "כי לולי שעשו עבירה כדומה לה, לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם", וכיון שכך, מבואר מדוע אין המדידה אלא מעיר שיש בה בי"ד אע"פ שההרוג נמצא סמוך לעיר אחרת שאין בה בי"ד, לפי שאין אנו עוסקים בבירור מציאותי מהיכן יצא הרוצח, אלא עוסקים בבירור רוחני מהיכן באה ההשפעה על הרצח, ורק בעיר שיש בה תלמידי חכמים היושבים על מדין בה תלוי הקולר שיכלה להשפיע למנוע את הרציחה, וזהו שמתוודים הזקנים "ידינו לא שפכה את הדם הזה" שמעידים על עצמם ששלמים הם במידת החסד ואין לבוא אליהם בתביעה. והוא שחשש יעקב אבינו ממותו של יוסף, שחשב שאם היה שלם במידת החסד לא היו בניו מגיעים לידי רציחה, ומשהגיעו לכך, אות הוא שיש פגם במידותיו שהשפיעה על בניו לחטוא, ורק כשנתוודע שיוסף חי אזי "ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מה כז), ששבה אליו רוחו כשהוברר שלא היה פגם במידותיו.