הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"אפס כי לא יהיה בך אביון" (פרק טו פס' ד) והקשה רש"י דמהכתוב משמע שכלל לא יהיו אביונים, ואילו מהכתוב להלן (פס' יא) "כי לא יחדל אביון" מבואר שלעולם יהיו עניים מצויים. ותירץ שהכתוב כאן עוסק בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, שאז יהיו אביונים באחרים ולא בכם [כדקדוק לשון הפסוק "לא יהיה בך אביון" אבל באומות העולם יהיו] ואילו הכתוב להלן עוסק "כשאין אתם עושים רצונו של מקום [אז יהיו] אביונים בכם". ויש לדקדק שמשמע שמזהיר משה רבינו שאם לא יעשו רצונו של מקום חלילה, אזי יהיו אביונים ביניהם ולא הזהיר שיהיו הם עצמם אביונים. וכן להלן (פס' ז) "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" כתב רש"י "אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו של אביון" ויש להבין מדוע לא פירש שסופך להיות אביון בעצמך.
והביאור בזה, דבגמ' (ברכות לה ב) מובאת שיטת רבי שמעון בר יוחאי, שאם ישראל עושים רצונו של מקום אינם צריכים לעבוד ולדאוג לפרנסתן, שנאמר (ישעיה סא ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם" אולם "בזמן שאין עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמם, שנאמר (דברים יא יד) ואספת דגנך". והקשו שם תוספות היאך אומר רשב"י שהכתוב "ואספת דגנך" עוסק באין עושין רצונו של מקום, והלא הפרשה פותחת ב"והיה אם שמוע תשמעו", ומשמע שישראל עושים רצונו של מקום, ותירצו "דמיירי ודאי שעושין רצונו, אבל אין עושים רצונו כל כך דאינם צדיקים גמורים". וביאר המהרש"א שבפרשה זו נאמר "בכל לבבכם ובכל נפשכם" והיינו שעושין רצונו של מקום, אולם נחסר בה "ובכל מאודכם" [שנאמר בפרשה הראשונה של ק"ש] לפי שאין עושים רצונו של מקום כל כך.
ועומק העניין, דעל הכתוב "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (פרק ו פס' ה) כתב רש"י "ובכל מאודך – בכל ממונך, יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר ובכל מאדך". ומקורו בגמ' (ברכות סא ב). ובודאי שאין להבין את הדברים כפשוטם, שיש אדם המוסר נפשו ממש עבור ממונו, וכגון בשודדי דרכים המאיימים על חייו אם לא ייתן להם את כספו שאף אם יעדיף את כספו מאשר את חייו, הרי במקרה זה יטלו ממנו את שניהם. אלא ביאורו, עפ"י מה שמצינו בחז"ל שמעשיו של האדם נובעים משלושה חלקים, וכגון בהתרת נדרים "שמעו נא רבותי וכו' בין מן הדברים הנוגעים אל הממון בין מן הדברים הנוגעים אל הגוף בין מן הדברים הנוגעים אל הנשמה" ואצל יעקב אבינו "ויבא יעקב שלם עיר שכם" (בראשית לג יח) כתב רש"י "שלם בממונו, שלם בתורתו, שלם בגופו" כלומר שג' שורשים של רצונות קיימים באדם – ממון, גוף ונשמה.
וביאורו, שתאוות הממון שונה במהותה מתאוות הגוף, שבעוד הגוף כאשר בא על סיפוקו, אינו מתאווה יותר באותה עת, וכגון השבע אינו מתאווה למאכל, תאוות הממון אין לה גבול ושיעור ו"אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה ט) ואמרו חז"ל (קה"ר א לב) "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", וכפי שרואים שאפילו אדם שיש לו רכוש לאלף שנה ממשיך הוא לצבור עוד ועוד ממון. ובהכרח, שתאוות הממון אינה נובעת מתאוות הגוף, אלא תאווה בפני עצמה היא שהאדם מרגיש מובטח ומבוסס ע"י ריבוי נכסים. ומעתה יש לומר ש"ממונו חביב עליו יותר מגופו" ביאורו שמתוך שתי התאוות הגשמיות – גוף וממון, מעדיף האדם את תאוות הממון, ואין הכוונה שהאדם מסכן נפשו עבור הממון, אלא הכוונה שמעדיף את תאוות הממון על פני תאוות הגוף, וכגון המדיר שינה מעיניו או מפסיד מאכילתו עבור עסקיו, וכנגד ב' רצונות אלו ציוותה התורה "ואהבת את ה' אלוקיך וגו' בכל נפשך ובכל מאודך" שיש לו לאדם לאהוב את הקב"ה אף כנגד כל רצונותיו, בין אם זה הנאת גופו ובין אם זה תאוות ממון.
נמצא אפוא ש"אין עושין רצונו של מקום" פירושו למרות שמקיימים תורה ומצוות, אין מקיימים זאת "בכל מאודכם" כלומר שתאוות הממון בתוקפה עומדת, ואע"פ שמוכנים לסבול צער הגוף שהרי מקיימים בעצם "בכל נפשכם" בכל זאת אין מוכנים למסור ממונם. ולפיכך התיקון למצב זה הוא לא להפוך את האדם עצמו לעני שהרי אין זה ישנה את מידה זו של תאוות הממון, אלא תיקונו הוא ע"י שיהיו סביבו עניים ויהיה מוכרח ליתן להם [כפי שמצינו אצל אבימלך, שכיון שלא יכול היה למנוע עצמו מליתן לעניים עקר את מקומו] ובכך תתוקן מידה זו. וכמו כן האדם שקופץ ידו מליתן צדקה [ונמצא שלוקה בתאוות הממון], תיקונו הוא שיהיה "אחיו של אביון" ובכך יהיה מוכרח ליתן מכספו ולהרגיל עצמו במידה טובה זו של נתינה לאחרים.