הרב מאיר אסטריק"בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ; ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון" (פרק י' פס' א-ב). והנה, ארון זה איננו הארון שעשה בצלאל הנזכר במעשה מלאכת המשכן, שהרי לא נתעסקו במלאכת המשכן עד לאחר יום הכיפורים [שכן רק לאחר רדת משה מן ההר ציווה להם על המשכן], ובצלאל עשה את הארון והכלים רק לאחר שעשה את המשכן, ובהכרח שמדובר כאן בארון אחר [שכולו מעץ (רמב"ן)] שעשה משה עבור הלוחות השניים. והעירו המפרשים מפני מה לא מצינו שעשה משה ארון ללוחות הראשונים. ותירץ הרמב"ן "ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות, לפי שהיה גלוי לפניו שישבר" (ויעויין עוד באור החיים). ודברי הרמב"ן טעונים ביאור, דמה בכך שהיה גלוי לפניו שישברו, והלא הכל גלוי לפניו יתברך, ומ"מ ישנם דברים הנעשים לפי שעה אף אם לאחמ"כ לא יצטרכו להם. ואף כאן בשעה שירד משה מן ההר היה זקוק לארון לשים את הלוחות, ומה בכך אם לאחר זמן כשיראה את מעשה העגל ישברם, וכי חס הקב"ה על אותם עצים שלא ישמשו אלא זמן קצר. אך בעיקר קשה, שהרי אף לאחר שבירת הלוחות עדיין זקוקים הם לארון שהרי שברי לוחות מונחים בארון (ב"ב יד ב) לפי שעדיין בקדושתם הם (מהר"ל נתיב התורה יב).
ולהבין עניין זה יש להעמיק בעניין שבירת הלוחות. איתא בגמ' (מנחות צט א) "אמר ריש לקיש פעמים שביטולה של תורה זהו יסוּדה דכתיב [אצל משה ששבר את הלוחות] 'אשר שברת' [אמר לו הקב"ה למשה] יישר כח ששברת". ויש להבין מדוע שבירת הלוחות מכונה "יסוּדה של תורה". והתמיהה מתעצמת נוכח דברי חז"ל (עירובין נד א) "אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות – לא נשתכחה תורה מישראל", ונמצא שאדרבה בשבירת הלוחות ישנה ביטולה של תורה שמעתה משתכחת תורה מישראל, ולא ייסודה של תורה. ועוד, כיון שעל ידי שבירת הלוחות נשתכחה התורה מדוע שיבחו הקב"ה למשה "יישר כח ששברת". עוד יש להעיר שהתורה מסתיימת בפסוק "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד יב) וברש"י "שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם". וקשה, שהרי שנפסק להלכה שאין מסיימים בדבר רע (רמ"א או"ח קלח), ושבירת הלוחות שעל ידה משתכחת התורה לכאורה דבר רע הוא.
והביאור בזה, ששיכחת התורה אינה עונש חלילה אלא מתנה טובה שנתן לנו הקב"ה, כמבואר במדרש (קה"ר א יג) "לטובתו, אדם לומד תורה ושוכח, שאלו היה לומד תורה ולא שוכחה, היה מתעסק בתורה שתים שלש שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו, אלא מתוך שאדם למד תורה ושוכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה", נמצא שעל ידי שכחת התורה והצורך לחזור ולהתייגע בה אנו זוכים לדבוק בקב"ה. אמנם כל זה נצרך לאחר חטא העגל, אך קודם לכן בלוחות הראשונים שפסקה מישראל זוהמתן (שבת קמו א) אף ללא השכחה היו בדבקות מוחלטת בקב"ה.
והנה, לאחר שקיבל משה רבינו את הלוחות הראשונות מידי הקב"ה, נאמר לו מפי הגבורה שעם ישראל חטאו בעגל ואעפ"כ לא שבר משה את הלוחות, אלא רק "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות" (שמות לב, יט), ויש להבין מה התחדש למשה רבינו שלא שבר את הלוחות עד שלא ראה בעיניו את העגל, וכי פקפק חלילה בדברי הקב"ה.
והביאור בזה, שהאדם מתפעל מדבר שהוא רואה בעיניים עשרת מונים מאשר שומע באזניו. וכפי שהשומע על פיגוע ל"ע ממשיך הוא לאלתר בסדר יומו, לעומת הרואה פיגוע רח"ל שבמקרה הקל יכול הוא לחזור לשיגרה רק לאחר כמה שעות. ובכך מבואר עניין מעמד הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל, דעל אף שכבר נאמר בכתוב ברכות וקללות על כל התרי"ג מצוות כמבואר בריש פרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא. אלא שרצה הקב"ה שיראו את המעמד של הקללות והברכות וראייה גדולה משמיעה. וזהו שאמר הכתוב (ר"פ ראה) "ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה" שרצון השי"ת שידיעת הברכות והקללות הנתונים לפני בני ישראל יהיה בבחינה של "ראייה" וכשרואים בעיניים את התוצאות של עבירות ומצוות נרתעים יותר מלהיכשל בעבירות ובביטול מצוות. ולפיכך אף ששמע מורע"ה מחטא העגל עדיין לא התחמם ליבו כדי שבירת הלוחות, ורק לאחר שראה את מעשה העגל וחש אותו אזי "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות".
וכידוע, מידת הכעס שוככת ומתמעטת היא תוך זמן קצר. ומעתה, אם היה עושה מו"ר ארון ללוחות, ותכף לירידתו להר היה מניחם בלוחות, ורק לאחר מכן היה הולך ורואה את חטא העגל, אזי אעפ"י שהיה חורה אפו ורוצה היה לשבור את הלוחות, מ"מ עד שהיה הולך ומוציא את הלוחות מהארון, אפשר שהיה שוקט חרון אפו ולא היה שוברם. וזהו עומק דברי הרמב"ן שלא ציווה הקב"ה על עשיית הלוחות "לפי שהיה גלוי לפניו שישבר" שאין כוונתו שהקב"ה חס על הארון לעשותו בעבור מעט זמן כי בלאו הכי יישבר, אלא שאילו היה נעשה ארון הרי שהלוחות לא היו נשברים, וכפי שנתבאר, מעשה שבירת הלוחות נעשה לתועלת בני ישראל שלולא שבירתם היה מאבדים את דביקותם בקב"ה. ולפיכך עשה הקב"ה חסד עמנו בכך שלא ציווה על בניית ארון ללוחות, שרק ע"י כך ישברם משה לתועלתם של בני ישראל שיזכו לדבקות בה' אף לאחר חטא העגל.