אוהד שקד-מנדלבוייםהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
כתוב בפרשה [א', י"ב] "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל מסביר את הפסוק באופן זה: טרחכם – היינו מצוות שבין אדם למקום. משאכם – היינו מצוות שבין אדם למנהיג. וריבכם – היינו מצוות של בין אדם לחברו.
ושמעתי להסביר, שיש אנשים שעושים את מצוות הבורא כמי שהדבר קשה להם מנשוא, בלי כל שמחה ואהבה, וזה הוא "טרחכם", כדבר של טרחה. ו"משאכם" היינו בין אדם למנהיג, כלומר, אמנם לפעמים המנהיג צריך להתכופף כביכול כדי להרים את הכלל, וכמו שכתוב "כאשר ישא האומן את היונק" [במדבר י"א, י"ב], אבל לא תמיד הציבור נותן ש'ירימו' אותו ולא תמיד הם מוכנים לקבל את מרותו של המנהיג (וכמו שמובא ברש"י לקמן [א', כ"ב] עה"פ "ותקרבון אלי כולכם" שהקטנים דוחפים את הזקנים והזקנים דוחפים את הראשים]. וכן "ריבכם", היינו כפשוטו, ריב שבין אדם לחברו.
והנה, בכל שנה קריאת פרשת דברים חלה בשבת שלפני תשעה באב (המכונה "שבת חזון"). וידועים דברי המדרש בפתיחתא לאיכה, שהקב"ה אמר לישראל, אם הייתם מתחזקים אחרי ה"איכה" של משה רבנו, לא הייתם גולים, עכשיו שלא התחזקתם, מתקיים בכם "איכה ישבה בדד". וראיתי לפרש בזה, שחורבן הבית היה בעוון שלשה דברים אלו, שהרי בחורבן בית ראשון מצינו שהקרבנות וקיום המצוות היו להם לטורח, וכמו שכתוב [ירמיהו ח', ט'], "הנה בדבר ה' מאסו". ואף עם מנהיגיהם לא הסתדרו, כלשון הכתוב [איכה ב', כ'] "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא". ובחורבן בית שני מצינו שהתגברה השנאת חנם של כלל ישראל באותה העת, וכדברי חז"ל [יומא ט':] "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חינם".
וזה הדבר שעלינו להתחזק בימים אלו, שהרי "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" [ירושלמי יומא א', א'], וא"כ, כל עוד לא נבנה בית המקדש, חזקה עלינו לתקן עניינים אלו של בין אדם לחבירו ובין אדם למנהיג, וממילא יביא הדבר לתקן את השמחה ואהבה בין אדם למקום.