צאן תועה (?)

יובל הראל, צעיר חילוני בתל-אביב, ניגש לייעוץ משפטי כלשהו. הוא ביקש לדעת דבר מה מאדם שאינו נגוע ויש לו "ראייה רחבה". ואכן, היועץ סייע לו בדבר שביקש לדעת. ר' משה כהן, צעיר חרדי בירושלים, ניגש באותו הזמן אל הרב שלו כדי לבקש ממנו ייעוץ ופסיקה בנושא דבר-מה. גם במקרה הזה הוא קיבל את מבוקשו והרב סייע לו בראייתו הרחבה את הדברים.

למעשה, מאז ומעולם, היהודי שהיה צריך יעוץ והכוונה, והיה תוהה בדבר זה או אחר, בין אם מדובר בעניין הלכתי ובין אם מדובר בעניין השקפתי, ניגש היה אל רבו. כך היה כל השנים, במשך אלפי שנים.

הרב היה בעולם היהודי מאז ומעולם עמוד התווך, האורים ותומים של הקהילה ושל הפרטים בה. מדוע? מה שונה ייעוצו של הרב מייעוצו של אדם אחר?

מה המעלות שיש לייעוץ בכלל וייעוץ והכוונה של הרב. מדוע במשך אלפי שנים נהגו כך היהודים?

יעוץ חיצוני מאפשר להגיע אל האמת משתי סיבות עיקריות: א. המייעץ אינו נגוע; ב. המייעץ בעל "ראייה רחבה" ויכול לראות פרטים שהאדם הנגוע לא יכול לראות. עד כאן אין הבדל כלל, לכאורה, בין יועץ זוגיות, יועץ מומחה בתחום כזה או אחר והרב כיועץ ומכוון.

אלא שאצל הרב יש נקודה אחת והיא המהותית והשונה בין יעוץ חיצוני ליעוץ של הרב: אנו מאמינים שהרב הוא דוברו של הקב"ה בעולמנו. הוא פיו של הקב"ה. הרב אינו רק בעל "ראייה רחבה" ואינו רק "בלתי נגוע", אלא הוא אומר את הדברים שצריך לומר – מאת השם יתברך ישירות. כל מי שמתייעץ עם רבו, שגדול בתורה, מרגיש זאת בחוש של ממש. נראה שאין הדבר רק בגדר של "צדיק גוזר הקב"ה מקיים", אלא ברמה של "פה אל פה אדבר" – הרב מוציא מפיו את דברי הקב"ה, לטוב ולמוטב.

אנו רגילים לשמוע מופתים מהרב הזה או מרב אחר, אבל האמת היא שאין זה מופת שדבר מסוים שהרב אמר באמת התרחש – כיוון שפיו של הקב"ה הוא הרב. זו אמונתנו במהלך אלפי השנים.

היהודי פנה אל הרב בכל דבר ודבר, בין שהבין בדבר זה ובין שלא הבין. והרב אמר את דברו. כל זאת עד שהגיע תקופת הנאורות וההשכלה, התקופה בה גם הרפורמים נכנסו אל חיי העם היהודי.

האמונה הפשוטה של הנאורות וההשכלה הייתה שהאדם צריך לחשוב לבדו. להבין למה מתרחשים דברים, להבין מה נכון ומה לא נכון. הוא אינו יכול להישען על אילן גבוה, אלא חייב להשתמש ברציונליות שלו – בחשיבה העצמית ובביקורת העצמית. הנאורות, מן הסתם, סתרה את אחד מהשורשים העיקריים של התפיסה היהודית – פונים אל הרב כדי לקבל הוראה. לא כי לא מבינים בדבר – אלא בגלל שהוא מכווין עפ"י רצון השם ועפ"י הוראת השם.

אין דבר כזה צאן תועה בהקשר היהודי. יהודי שהולך אל הרב ומקבל הוראתו לא יכול להיות תועה, כיוון שהרב אומר את דבריו לא מלבו -אלא מפיו של הקב"ה. זו האמונה שלנו. והיא זו שמפרידה אותנו מהצאן הטועה והתועה שבחוץ – אלו שהשליכו מעליהם הכול וחושבים שהם יודעים הכול ולא צריכים הכוונה (אבל מגיעים להתייעץ עם פסיכולוג, רופא וכו') ואלו שהשאירו עליהם את גלימת החזות התורנית והאמונית, אבל משתמשים ברב רק כדי לקבל הוראות המבחינות בין אסור למותר בהוראת הלכה. כאן אינם רואים שום הבדל בין הרב שהוא המומחה בתחום ההלכה לבין הרופא שהוא המומחה בתחום הרפואה. מבחינתם זה אותו הדבר. אנחנו, היהודים החרדיים, מאמינים שלא כך. הרב הוא הפוסק העליון בכל הקשור להלכה זה דבר אחד, אבל הוא גם המנחה, הרועה, המכווין – בכל מה שקשור להשקפה ולשאלות שאינם רק בגדר אסור ומותר. הרב הוא פיו של הקב"ה. זה המבדיל ביננו לתועים.

אם הרב לא קיבל לידיו מידע מסוים ולמרות זאת פסק דבר מה – זה מה שה' רוצה! ולכן לא הביא זאת אליו. אם הרב פסק דבר מסוים ולאחר שקיבל נתון מסוים שינה את פסיקתו אין הדבר אומר שהוא טעה אלא זה אומר שה' רצה שכך יהיה בעולמו. דבר ה' יתקיים!

כך, כאשר הגיעו אל הרב קנייבסקי שליט"א בימים הראשונים של התפרצות הקורונה ושאלו אותו בדבר המשך הלימוד בחיידרים, הרב פסק להמשיך ללמוד. כסילים ומלחכי פנכה המרידו וטענו כי הרב למעשה לא קיבל את כל הפרטים ולכן פסק כך, ולראייה – הוא שינה את עמדתו כבר יום למחרת, כשהוצגו לו ההוכחות.

האמנם הרב טעה? ודאי שלא! הפרטים שלא הובאו לפניו לא היו צריכים להיות לפני הרב כדי שהוא יורה ללמוד למחרת רגיל.

מי מאיתנו מבין ויודע – אולי בזכות הלימוד הזה מיליוני אנשים בעולם ניצלו ממוות. מארבע שעות הלימוד "טעות" האלו.

האמונה שלנו היא פשוטה הרב לא טועה לעולם. אם הוא טעה כביכול – כך רצה ה' שיקרה כדי שהדברים יתקיימו כמו שה' רוצה. כי דבר ה' חייב להתקיים!

ועכשיו תחליט אתה אם אתה יובל הראל או משה כהן.

המשך המאמר – האומנם הרב לא טועה?