שבחו של משה

"וידבר ה' אל משה לאמר: נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" (פרק לא פס' א – ב) וכתב רש"י (פס' ג) "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר". מבואר כאן שבחו של משה שלא עיכב את מלחמת מדיין כדי להאריך את חייו. ויש להבין שהלא "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא ל) וכל תחבולות שיעשה האדם לא יוכלו להוסיף לו זמן חיים יותר מאשר קבע הקב"ה, וכמבואר במ"ר (כב ה) שיהושע צריך היה לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבינו, אלא שידע שביום שיסיים לכבוש את ארץ ישראל יפטר מן העולם, ולכן עיכב את המלחמות "אמר לו הקב"ה וכך עשית, הריני מקצר שנותיך עשר שנים". ומוכח שהמֶשנה מדְבר ה' מפסיד בכך, ואם כן קשה אפוא מהו שבחו של משה שלא הערים כביכול על הקב"ה כדי לדחות את מיתתו, והרי ידע שא"א להרוויח משינוי מרצונו יתברך.

עוד יש לדקדק, במה שכתב רש"י "אע"פ ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא עיכב". ויש להבין שהלא בפסוקים מבואר שמשה לא עיכב את רצון ה', אך מנין לנו שעשה כן בשמחה. עוד הקשו המפרשים, שה' אמר למשה "נקם נקמת בני ישראל" (פס' ב) ואילו במסירת הציווי לבני ישראל שינה משה ואמר "לתת נקמת ה' במדין" (פס' ג). עוד יש להעיר שעל הפסוק "וימסרו מאלפי ישראל" (פס' ה) כתב רש"י "מששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת, עד שנמסרו על כרחן". ויש להבין, אם לא רצו ללכת מי כפה עליהם לילך.

והנראה בזה (וכעין זה ביאר בכלי יקר), דבגמ' (בבא בתרא י א) הקשו שכתוב אחד אומר "בנים אתם לה' אלקיכם" וכתוב אחר אומר "כי לי בני ישראל עבדים", ותירצו דבזמן שעושים רצונו של מקום קרויים בנים, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום קרויים עבדים. והקשו המפרשים שבפשוטו נראה כי הסברא הפוכה, שהרי הבן לעולם יחשב כבן אף בזמן שאינו עושה את רצון אביו, כי קשר של אב ובנו מציאותי הוא ולא ינתק לעולם. ומאידך, העבד כאשר אינו עושה את רצון אדונו, במה הוא עבדו.

וביארו בזה, ד"עושין רצונו של מקום" ו"אין עושין רצונו של מקום" אין הכוונה האם ישראל מקיימים מצוות או חלילה לאו, אלא שניהם עוסקים בזמן שישראל מקיימים את מצוות ה', אלא שיש מצוות שאין חיוב לקיימם אלא הרשות נתונה ביד האדם, כמצות ציצית, שאין האדם מחויב לעשות לו בגד ד' כנפות כדי להביא את עצמו לידי חיוב ציצית. ובמצוות אלו ניכר אם האדם מקיים מצוות כעבד או כבן, שעבד אינו עושה אלא את החיוב המוטל עליו ואין מביא את עצמו לחיובים נוספים אף שיודע שזהו רצון אדונו. אך בן משתדל לקיים לא רק את מה שאביו ציווהו במפורש אלא אף את רצונו וחפצו של אביו ומכניס את עצמו גם במצוות שאין חייב בהם כדי לקיים את רצון ה' וזהו שאמרה הגמ' "בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים", שרק בן טורח ומשתדל למלא אף מה שאביו לא ביקשו במפורש, אולם בזמן שאין עושין רצונו של מקום, רק את מה שמחוייבים בכך, הרי שהם בבחינת עבד, שמנסה הוא להשתמט מן העבודה, ולא עושה אלא את מה שמצווהו רבו במפורש.

ומעתה יש ליישב את כל הקושיות זו בזו. שבודאי לא היה משה מרוויח מאומה אם היה מעכב את דבר ה' כפי שרואים אצל יהושע ולא על כך שיבחוהו חז"ל. אולם יכול היה משה למסור את ציווי ה' בלא שינוי ולומר לבני ישראל שמטרת המלחמה היא לנקום את נקמת בני ישראל. ואילו היה מוסר את הציווי בלשון זו, ממילא הייתה המלחמה מתעכבת משום שבני ישראל היו נמנעים מלצאת למלחמה, לפי שידעו שמיתתו של משה תלויה בכך וכיון שמטרת המלחמה היא לנקום את כבודם של ישראל היו אומרים שאין הם חסים על כבודם – ואף משה לא היה נתבע על עיכוב זה כפי שנתבע יהושע, לפי שלא שינה מאומה מציווי ה'. אולם כיון שאהב משה רבנו את הקב"ה ורצה לקיים רצונו כבן אצל אביו, שינה ואמר לבני ישראל שזאת "נקמת ה'" וכיון שכך הוכרחו ישראל לצאת למלחמה, שאין הם יכולים למחול על כבודו של מקום, ושינוי דבר ה' כדי שרצונו יתקיים – אף שמיתתו תלויה בכך, מגלה שמשה קיים את רצון ה' "בשמחה" כבן החפץ להנות את אביו – וזהו שבחו של משה.