הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
לאחר שביקש משה רבינו מהקב"ה שימנה במקומו מנהיג לעם ישראל, נצטווה בפרשת קרבן התמיד. וביאר רש"י (פרק כח פס' ב) בשם הספרי (קמב) את סמיכות הפרשיות. שכיון שביקש משה מנהיג ראוי, אמר לו הקב"ה "עד שאתה מצוני על בני [שאמנה להם מנהיג הגון] צוה את בני עלי [בקרבן התמיד]". וממשיל זאת למלכה שעמדה למות, וביקשה מהמלך להשגיח על ילדיהם לאחר מותה. אמר לה המלך, עד שאת מצווה אותי עליהם, צווי אותם עליי שלא ימרדו בי. ודברי הספרי טעונים ביאור רב. ראשית, אם יש חשש שעם ישראל ימרוד בקב"ה אזי יש לו לצוותם על כל התורה כולה ולא דווקא על הקרבנות, ואם החשש אינו שיעברו על מצוות התורה אלא שימרדו ע"י שיעבדו עבודה זרה, אזי יש לו לצוותם על איסור עבודה זרה ולא על קרבנות שאינם שייכים אלא בכהנים ולא בשאר העם. עוד יש להבין את המשל, מדוע חוששת המלכה שהמלך לא ידאג לבניהם, ועוד מדוע חושש המלך לפתע שבניו ימרדו בו, הלא ממשיכים הם להיות בניו כפי שהיו עד עתה.
והנה, בציווי משה למנות את יהושע מדגישה התורה "ונתת מהודך עליו" (כז כ) וברש"י "ולא כל הודך" [שהאות מ"ם בראש תיבה לשון מיעוט], ואף בעשייה לא נרמז אלא שנתן מקצת הודו ולא כל הודו (רש"י פס' כג). ויש להבין הלא הקב"ה ציווה על מינוי יהושע בחיי משה כדי ליתן תוקף לשלטונו שיראו ממנו (רש"י פס' יח ו-כ), ומאידך, לגבי ההוד ציווה הקב"ה דווקא להמעיט מכבודו ולא ליתן את כל הודו של משה. ואכן מפורש במדרש (ילקוט שמעוני תשעו) שעל בקשתו של משה למנות מנהיג כמותו, הראה לו הקב"ה שרק מלך המשיח יהיה כמותו, אולם כל המנהיגים שיהיו ממשה עד הגאולה העתידה לא יהיה בהם מנהיג הדומה ושקול למשה רבינו. ויש להבין, מדוע לא רצה הקב"ה לזכות את ישראל במנהיג בקנה מידתו של משה אחריו.
ובתוס' (מנחות פז א ד"ה שגובהן) הביאו בשם מדרש רבה בבראשית (פרשת תולדות פרשה סה יז בשינוי לשון) שהכבשים של התמיד היו גבוהים כל כך, עד שהיו אוכלים את עלי הארזים, וכשהיו מרכיבים אותם על הגמלים להביאם לירושלים, היו רגליהם נגררות בארץ לרוב גובהם [וכן מבואר בגמרא (מגילה כח א) שלוקחים לקרבנות התמיד את הכבשים המשובחים יותר]. ויש להבין טעם הדבר במה נשתנו כבשי התמיד שצריכים להיות מיוחדים בגודלם יותר משאר הקרבנות.
והנראה לבאר בזה, על פי המסופר בגמ' (סנהדרין לז א) על אותם בריונים שהיו בשכונתו של רבי זירא, שהיה רבי זירא מקרב אותם כדי שיחזרו בתשובה, והיו החכמים מקפידים על כך שהוא מקרבם. וכאשר נפטר רבי זירא, אמרו אותם בריונים, עד עכשיו היה רבי זירא מבקש עלינו רחמים, ואילו עתה שנפטר מי יבקש עלינו רחמים, ומכח זה חזרו בתשובה. ומבואר, שאע"פ שכוונתו של רבי זירא לטובה הייתה, לקרבם במעשיו ובתפילתו, גרמה השתדלותו להיפך שכיון שגונן עליהם, במקום שישפרו מעשיהם, תלו בו ביטחונם ולא חזרו בתשובה, ורק כאשר נפטר ולא היה להם במה להתלות, שבו בתשובה.
ואפשר, שזה הטעם שלא רצה הקב"ה שיעמוד לישראל מנהיג כמשה רבנו, שתמיד גונן וריצה על פשעיהם של ישראל, ומתוך כך הגיעו למצב שהעיד משה רבינו "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" (דברים ט כד), בשונה מיהושע שעליו נאמר "ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע" (יהושע כד לא), שהגן עליהם יתר על המידה וסמכו עליו ולא חששו כ"כ מהחטא. ולזה כיוון הספרי במשלו לאותה מלכה שקודם פטירתה ביקשה מהמלך לנהוג בחסד עם ילדיהם, שדרך האב לנהוג בביתו במידת הדין, ודרך האם במידת הרחמים (יעויין קידושין לא א), וממילא כאשר עמדה המלכה להפטר חששה היא שמא האב יתנהג עמם רק במידת הדין ולא ישתף את מידת הרחמים. והשיב לה האב עד שאת דואגת על כבודי תדאגי שהבנים לא ימרדו בי, ובנמשל זוהי תוכחה למשה רבינו שכיון שנוהג אתה עמהם כ"אם" המרחמת על בניה, אזי הנהגה זו גורמת שעם ישראל בניו של מקום לא חששו כל כך למרוד בקב"ה, שיודעים שיש מי שירַצה עבורם, ולפיכך רק עד שיבוא התיקון השלם לא יקום מנהיג כמשה שריצה ופייס את הקב"ה וגרם לעם ישראל שלא לירא כ"כ מן החטא.
וכדי להורות לעם ישראל ידיעה זו – שרק אצל משה ובסוף הדורות בתיקון השלם, יהיה המנהיג משכך ומפייס דעתו של מקום בכל מקרה, ציווה להביא כבש אחד בבוקר ואחד בערב, ואותם כבשים גדולים וחשובים היו כמבואר במדרש, ו"הם שני פרקליטים ליום שהיו מכפרין עליהן" (ירושלמי ברכות ד א) והיו נעשים בני ישראל על ידיהם "שני כבשים בני שנה, כבני שנה בלי חטא" (פסיקתא רבתי פיסקא טז), ובא לומר שרק בשעת זריחת עם ישראל [זמן משה רבנו] וזמן דמדומי חמה [סוף הדורות] רק אז יהיה להם מליצים גדולים שמפייסים את הקב"ה בכל עת, אך בין לבין, נדרש כל אחד להביא מעצמו את נדבותיו חטאותיו ושלמיו, ולא לסמוך על מליצי יושר אלא על עבודתו שלו.