הרב מאיר אסטריק"ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי וגו' והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי" (פרק כא פס' ח – ט) והוקשה לרש"י מדוע כפל הכתוב לשונו [והיה כל הנשוך וגו' והיה אם נשך הנחש וגו'], ועוד מדוע מתחילה נקט לשון 'ראיה' שמשמעו ראיה בעלמא, ולבסוף לשון 'הבטה' שזוהי הסתכלות יתרה מתוך כוונה. וביאר שבשני מקרים הכתוב מדבר, בתחילה עוסק הכתוב במי שנשכו כלב או חמור שאינן מזיקות אלא לאחר זמן וכדי להירפא מהם די בראיה בעלמא, ובהמשך עוסק הכתוב בנשיכת הנחש שממהרת להמית, ולהירפא ממנה יש להביט ולהתבונן על נחש הנחושת. ויש להבין ולידע מדוע נחלקו העונש והרפואה לשני סוגים בעוד שכל ישראל חטאו לכאורה באותו חטא.
ועל הכתוב "ויעש משה נחש נחושת" (פס' ט) כתב רש"י "לא נאמר לו לעשותו של נחושת אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש ואני אעשנו של נחושת לשון נופל על לשון". והדבר צריך ביאור, וכי משום שלתיבת נחש יש דמיון לתיבת נחושת ישנו ענין לעשות את הנחש דווקא מנחושת.
והנראה בזה, דכשנדקדק בטענת בני ישראל נמצא שטענו שתי טענות, דזה לשון הכתוב (פס' ה) "וידבר העם באלוקים ובמשה, למה העליתנו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשינו קצה בלחם הקלוקל". הטענה הראשונה הייתה על לקיחתם למות במדבר, ובזה חטאו בחטא של לשון הרע על הקב"ה ועל משה שדיברו בגנותם. והטענה השניה היא "כי אין לחם וכו' ונפשינו קצה בלחם הקלוקל" ובטענה זו מונחים שני חטאים כמבואר ברש"י (פס' ו), שמלבד חטא לשון הרע שדיברו בגנותו של המן שעתיד הוא לתפוח במעיהם, עוד הוסיפו לכפור בטובתו של מקום, שבמקום להודות על המן שהיה בו כל הטעמים שבעולם וירד להם בלא טורח ויגיעה דבר יום ביומו, כפרו בטובתו והתאוננו כנגדו. ובכפיות טובה שורש החטא אינו מעשה הדיבור אלא המידה הרעה שבלב שבאה לידי ביטוי בדיבור הגנות.
וביאר רש"י (בשם התנחומא יט) דכנגד שני חטאים אלו לה"ר וכפיות טובה, הביא הקב"ה עליהם את הנחש, דיבוא הנחש שלקה על הוצאת דבה [שאמר לחוה שאין הקב"ה רוצה שתאכלו מעץ הדעת, לפי שאז תהיו כמותו וכל אומן שונא לבני אומנתו] ויפרע ממוציאי דיבה [שאמרו על המן 'עתיד הוא שיתפח במעינו'], ועוד, יבוא הנחש שטעם בכל המינים טעם אחד, ויפרע מכפויי טובה שכפרו במן שמשתנה לכמה טעמים.
ואפשר שלא כולם טענו את שתי הטענות הללו אלא חלקם התאוננו על טלטול הדרך במדבר למות, וחטאו בחטא לשון הרע בלבד. וחלקם טענו את הטענה השניה על גריעותו של המן שהוא לחם קלוקל וחטאו בכך בכפליים, לשון הרע וכפיות טובה.
ומבואר בירושלמי (ר"ה ג ט) שישנו חילוק מהותי בין נשיכת הכלב והחמור לבין נשיכת הנחשים, שבנשיכת הכלב והחמור אין זו אלא פציעה חיצונית במקום הנשיכה, אולם בנשיכת נחשים שרפים מלבד הפציעה חיצונית במקום הנשיכה, נכנס ארס לתוך הגוף ומרעיל את הנשוך.
ומעתה יש לומר שזה מה שמצינו שני סוגי עונשים, עונש קל ע"י נשיכת כלב וחמור, ועונש קשה של נחשים, דאותם שהתאוננו על טלטולם במדבר וחטאו בלשון הרע בלבד, נענשו בנשיכת כלב וחמור שהיא כוללת פורענות אחת של נשיכה, ויש בזה מדה כנגד מדה שכשם שהם חטאו בפיהם כן נענשו בפיהם של חיות רעות. אבל החלק הנוסף בכלל ישראל שטענו דברי גנות על המן שהוא לחם קלוקל וכו' שחטאו גם בלשה"ר על המן שהוא חטא בדיבור, וגם בחטא של כפיות הלב בטובת המן, הם נצרכו להענש דווקא ע"י נחשים שרפים שהיה בכך שתי פורעניות פורענות הנשיכה בפה, וגם פורענות הארס שנכנס לתוך גופם וגרם להם למות מהר.
ויסד הרבינו יונה (שערי תשובה שער א עיקר יא) ששורש תיקון החטא תלוי בהכרה שמכיר האדם שאכן חטא, ושמבין במה חטא, אשר על כן ההתבוננות בנחש הנחושת היתה תחילת התיקון לחטא, ואותם שחטאו בחטא אחד של לשה"ר היו צריכים להכיר ע"י ההסתכלות בנחש את גודל חטאם בלשה"ר שהרי גם הנחש חטא בלשה"ר ונתקלל, ולזה היה מספיק ב'ראיה' בלבד שבנקל ע"י ראיה זו בנחש ניתן לקשר ולהכיר בגודל חטא הלשה"ר, אבל החלק הנוסף בכלל ישראל שחטאו בדבור לשה"ר על המן, וחטאו בכפליים גם בלשה"ר וגם בכפיות טובה, היו זקוקים להבטה ארוכה בנחש כדי לעמוד על שני החטאים שלהם, האחד שהנחש חטא ונתקלל בלשה"ר, והשני, שהיו צריכים ללמוד מהנחש שכל האוכלין נדמים לו כטעם אחד והם טעמו ונהנו מהמן כל הטעמים שרצו, וללימוד כפול זו הוצרכו להבטה ממושכת. ואפשר שלפיכך הקפיד משה לעשות את הנחש מנחושת 'לשון נופל על לשון' לרמז ולעורר את ישראל שיש ללמוד מהנחש שני עניינים, וכביכול ישנם שני נחשים ללמוד מהם על שני פגמים, פגם לה"ר ופגם של כפיות טובה.