הרב אליהו פורטנויהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
על קורח שנכנס למחלוקת עם משה, מצינו שחז"ל [הובא ברש"י ט"ז, ז'] התקשו לגבי קרח, "קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו". ולכאורה צריך להבין, מדוע לא מצינו תמיהה זו גם לגבי המאתים וחמישים איש, שגם הם היו פקחים. והרי עליהם אי אפשר לתרץ, שעינם הטעתם?
ושמעתי לבאר, שהרי רש"י במסכת סנהדרין [נ"ב:] כותב, "וע"ש שפיתם אותו רשע כשנהנו מממונו, הקלו בעיניו להשיאם ולהחזיק ידו במחלוקת, ולמרוד בהקב"ה". והיינו, שהמאתים וחמישים איש, נהנו מסעודתו של קרח. וממילא, כבר אין זה פלא שהם התנהגו בצורה כה שטותית ולא הגיונית. דמכיון שנהנו מקרח באופן אישי, הרי שנעשו נוגעים בדבר כלפי קרח. וניטלה מהם פקחותם, עד כדי שהיו מוכנים להסתכן במיתה.
ודבר זה מצינו בשבוע שעבר בעניין המרגלים. שהרי יש להקשות, כיצד זה שאנשים כה גדולים וחשובים, שהתורה מעידה עליהם "כולם אנשים ראשי אלפי ישראל המה". יכלו להוציא את דיבת הארץ רעה, בצורה כ"כ קשה ובוטה?
ועוד צ"ב, שהרי נאמר שם, שהמרגלים אמרו, "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". ופרש"י, "כביכול, כלפי מעלה אמרו". ומשמע שכפרו בעיקר, וכיצד ניתן להבין שאנשים כה גדולים וצדיקים הגיעו לדרגה כה נמוכה ושפילה של כפירה בעיקר?
ולהנ"ל י"ל, דהנה הביא המסילת ישרים [סוף פרק י"א], "מה שגרם להמרגלים שיוציאו דיבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם, מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם".
רואים מכאן את כוחה העצום של הנגיעה האישית, עד כדי כך שאין מה להקשות על מאתים וחמישים איש מדוע נכנסו למחלוקת כנגד משה רבינו, וכיצד המרגלים שהיו צדיקים הוציאו דיבה רעה על ארץ ישראל, מכיון שהיה להם נגיעה אישית.