במס' אבות מובא כי מחלוקת לשם שמיים סופה להתקיים, כמו זו של הלל ושמאי, ואילו מחלוקת שאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים, ומביאה המשנה את דוגמת מחלוקת קורח ועדתו. ויש לשים לב שלא מדובר במחלוקת קורח ומשה אלא קורח ועדתו. ומדוע? כיוון שקורח הגיע אל משה בדרישתו להיות נשיא שבט לוי ובכך כפר בהנהגת משה, ואילו עדתו של קורח היו הבכורים שניטלה מהם הזכות לעבוד במקדש – ודרשו להשיב אותה אליהם. כלומר – קורח ועדתו פעלו כל אחד ממניעים זרים. ומשה? משה בכלל לא במחלוקת. מי שהוא תמים וישר עם השם – אין הוא חלק ממחלוקת.
ואולם, עין בעין אנו רואים שהמחלוקת שהניעה את קורח בכפירה מול הקב"ה ועבדו משה – היא חיה, קיימת ובועטת כל שנות קיומו של העם היהודי ועד היום. ספק בציניות ספק ברצינות יש מי שאומר שהסיבה למחלוקות הקיימות כל שנות קיומו של העם היהודי סביב תפקיד חז"ל ובית הדין כמנהיג העם הן מחלוקת לשם שמיים לכאורה, ומדוע? כיוון שאלו החולקים על תפקיד חז"ל כגודר, כמפרש וכמורה-דרך, כמו הצדוקים, הקראים, הנוצרים, הרפורמים וכו' – כל אלו מכניסים לכאורה אל המחלוקת את התורה הקדושה, ולכן היא הופכת להיות לשם שמיים.
וכך הם פני הדברים. תפקידו של קורח היה לעשות קידוש השם בעולם. תפקידו היה לקבוע נחרצות ש"משה אמת ותורתו אמת", אולם בחר הוא לשם כך באופן מעוות של מחלוקת שהובילה אותו להיבלע באדמה ולהוכיח, על אפו ועל חמתו, שמשה אמת ותורתו אמת.
הצדוקים בעברם והקראים עד ימינו אינם כופרים בתורה ככלל, רק הם מציגים זאת כביכול הם דורשים את התורה אחרת ממה שאנחנו, "הפרושים", האורתודוקסים – היהודים – מציגים זאת. הם האמינו ומאמינים (בהתאמה) שלחז"ל אין תפקיד בעיצוב התורה ובקיום מצוותיה. על כן הם מאמינים שצריך לפעול רק עפ"י התורה שבכתב. הם אינם כופרים בתורה, כמו שיעשו אחיהם בימי בית שני שיקימו את הכת הנוצרית, שאיימה להרוס כל חלקה טובה בעם ישראל. הרומאים, שהבינו זאת, ונקטו גישה מחמירה כנגד כל מי שנראה להם שעלול לסכן את מלכות רומי – פירקו את הכת באמצעות הוצאתו להורג של אותו האיש. היהודים, כידוע, סייעו במציאת אותו האיש כדי להרוויח גם הם ממותו.
הנצרות גם היא אינה כופרת בקיומה של התורה ובחשיבותה ואף בעליונותה. אלא שכחלק ממסע הכפירה היא פעלה להמציא "תורה" נוספת. ובכך תמה המחלוקת בתוך עם ישראל – כאשר הם הוציאו את עצמם מתוך עם ישראל.
אולם מחלוקת קורח באשר לתפקיד חז"ל (משה) בפירוש התורה, הוראת קיומה והגדרים אליה – היא המשיכה. במשך כל השנים היו מאבקים בין אותם אנשים שטענו כי תפקיד חז"ל מסתכם בפירוש מילולי של התורה לבין המסורתיים, האורתודוקסים (בהמשך) שראו בתפקיד חז"ל הרבה מעבר לפרשני התורה.
במשך שנות הגולה הארוכות למעשה היה די שקט בנושא זה. היו לעתים קינים שניסו לדרוש את תפקיד חז"ל, אולם הם היו שוליים ולזמן קצוב. ייתכן שהידוע מכולם בתקופה ההיא היה משיח השקר שבתאי צבי.
אלא שעם התפרקות המסגרות החברתיות והדתיות בעידן החדש, התגבשה התפיסה הרפורמית – שהיא-היא תפיסתו של קורח – ישנה תורה והיא אף תורת אמת, אלא שתפקיד חז"ל, עפ"י התפיסה הרפורמית, מסתכם בפירוש התורה ותו-לא. כל גדרות חז"ל ניתנות לביטול, כל הוראות חז"ל לקיומה של התורה מוטלות בספק. וכאשר אין גדרות ואין הוראות – ניתן לשנות מהבסיס הרבה מאוד דברים "כי זה רק דרבנן" – כך בדיוק החלו הרפורמים, באישור נגינה בשבת בכלי זמר "כי זה רק דרבנן".
והנה כיום ממשיכה המלחמה הקשה הזו לא רק בקרב הרפורמים אלא גם בקרב הציונות שגם היא ביקשה לעקור את תפקיד חז"ל. מצד אחד היא דאגה כביכול לשימור המסורת היהודית "התרבותית", אך מנגד ניסתה ומנסה גם כיום לפגוע בתפקיד דרבנן בהוראות התורה וקיומה, ובתפקידם לגדור גדרות שלא לעבור עבירות מהתורה.
וכאשר מערבים את התורה במחלוקת – כנראה היא מעין לשם שמיים.