הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
אחרי שהמרגלים חזרו מארץ ישראל, הם סיפרו ותיארו לבני ישראל את המצב הקשה בארץ ישראל, ואמרו להם שלא שייך לכבוש את הארץ. התגובה הראשונה של בני ישראל היה "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" [י"ד, א'].
הגמרא במסכת תענית [כ"ט.] אומרת, "אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות". והיינו, שבגלל שבני ישראל בכו לחינם באותו זמן, הקב"ה קבע את ליל תשעה באב ללילה של בכיות לדורות, שהרי שני בתי מקדשות נחרבו בתשעה באב.
אמנם דבר זה, שהבכייה של בני ישראל בחטא המרגלים, גרם לדבר נורא ביותר, אך עדיין אפשר ללמוד ממנו לדבר טוב.
יש כלל ידוע "מרובה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות", וזה נלמד מהפסוקים בעשרת הדברות. בהתחלה כתוב "פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים", ובמידה טובה כתוב "ועושה חסד לאלפים". כותב רש"י [שמות כ', ה'] "נמצאת מדה טובה יתירה על מדת פורעניות אחת על חמש מאות, שזו לארבע דורות וזו לאלפים".
אם כן, אם על הבכי של בני ישראל בחטא המרגלים הם נענשו בחורבן הבית, בוודאי אם נתפלל על בנין בית המקדש בבכי, בוודאי שהבכיה הזאת תשפיע לבנות את בית המקדש במהרה בימינו.
וכן בכל נושא, כשהאדם רוצה שתפילתו תיענה, ובמיוחד בדברים רוחניים, עליו להתפלל להקב"ה מתוך שברון לב, ובדמעות. וכמו שכתוב [ברכות ל"ב:] "אמר ר' אלעזר, מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה וכו' ואף על פי ששערי התפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו", וכן בפיוט בסליחות אנו אומרים "תמכתי יתדותי בשלוש עשרה תיבות, ובשערי דמעות כי לא נשלבות". ויהי רצון שיתקבלו תפילותינו – לטובה – לפני אדון כל.