הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (פרק ח פס' ב). וברש"י "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה וגו' אמר לו הקב"ה שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות", ויש לידע מדוע באמת לא נתן הקב"ה לאהרן להשתתף עם הנשיאים בחנוכת המשכן.
וברמב"ן הביא לדברי חז"ל (במ"ר טו ו) "אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן וגו' הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו". והקשה הרמב"ן "והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות". לפיכך מבאר הרמב"ן שאין כוונת הכתוב לנרות המקדש אלא לנרות חנוכה שנוהגים אף לאחר חורבן הבית. והקשה האלשיך הק' שהכתוב "בהעלותך את הנרות" בודאי עוסק בנרות המקדש ולא בנרות החנוכה, שהרי מצריך הוא שדווקא כהן ייטיב את הנרות וכן שיהיו שבעה נרות, שלא כבנרות חנוכה שבהם כל אחד ואחד מיטיב את הנרות ומדליק שמונה נרות.
ובספרי (סו"פ וילך) "כיון שמת משה היה יהושע בוכה וצועק ומתאבל עליו ימים רבים, עד שאמר הקב"ה ליהושע, יהושע עד מתי אתה מתאבל והולך, וכי לך לבד הוא מת, והלא לי מת, שמיום שמת משה אֵבל לפני, שנאמר (ישעיה כב יב) "ויקרא ה' אלוקים לבכי ולמספד". והקשה הפרשת דרכים (דרוש השמיני) שפסוק זה בישעיה עוסק בצער חורבן הבית ומה הוכיח ממנו הקב"ה על אבילות פטירת משה רבנו.
והביאור בזה, שאמרו חז"ל (סוטה ט א) שהמשכן מעשה ידיו של משה רבינו לא נחרב ולא נלקח על ידי השונאים "דאמר מר משנבנה מקדש ראשון, נגנז אוהל מועד, קרשיו, קרסיו, ובריחיו ועמודיו ואדניו". ועל פי זה כתבו האלשיך (תורת משה במדבר יד ט) ובאור החיים (דברים ג כה) שאם היה משה בונה את בית המקדש לא הייתה אומה שולטת במקדש. ובס' מגלה עמוקות (ואתחנן אופן כ) ביאר שזה הטעם שהוצרך משה להיות קבור בעבר הירדן, שאילו היה נכנס לארץ ישראל ובונה את המקדש, לא היו השונאים יכולים לשלוט במעשה ידיו, והיה מוכרח הקב"ה לשפוך חמתו על ישראל ולא על עצים ואבנים (איכה רבה ד יד), וזה שאמרו חז"ל (תנחומא ואתחנן ו) אם אתה תעבור את הירדן ישראל יאבדו. ובאיגרא דכלא (עמ' שז) ביאר בזה הפסוק "ויתעבר ה' בי למענכם" (דברים ג כו), שאמר משה שהקב"ה לא נתן לי להכנס לארץ "למענכם" שתהיה לכם הצלה בחורבן הבית שאילו נכנסתי לא היה נחרב הבית ולא הייתה לכם תקומה.
ועפי"ז מתבארים היטב דברי הספרי שהביא את הכתוב העוסק בצערו של הקב"ה על חורבן הבית כראיה על אבלו של משה, לפי שאילולא היה נפטר לא היה הבית חרב, והסיבה שנפטר הייתה כדי לאפשר את חורבן הבית. ונמצא שבעצם פטירתו של משה מונח חורבן הבית, ועל כן יש להתאבל על החורבן מיד בפטירתו של משה.
ומעתה יתבאר היטב מדוע לא שיתף הקב"ה את אהרן בחנוכת המשכן, שכתב בספר צוף דבש (לרבי וידאל הצרפתי ר"פ בהעלותך) שלפי שאהרן היה במדרגתו של משה רבינו (תוספתא סוף כריתות) לפיכך לא רצה הקב"ה שישתתף בחנוכת המזבח, כיון שעתיד להתבטל, ורצה שיתעסק בדבר שאין לו הפסק. אך הקשה הרמב"ן שאף מעשה המנורה עתיד להתבטל בחורבן הבית, וחידש הרמב"ן שאף נרות החשמונאים באו מכוחו של אהרן, ולא שאהרן נצטווה עליהם בפרשה זו [וכפי שהקשה האלשיך] אלא שכח מעשה ידיו שהתעסק במנורה הלך ונמשך במנורת החשמונאים והוא שאמרו חז"ל "שלך גדולה משלהם".