הרב אליהו פורטנויהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
בהפטרת הפרשה מסופר על המלאך שנגלה פעמיים להוריו של שמשון הנזיר – הגיבור בשביל לבשר להם על לידתו של שמשון, ועל הדברים שהם צריכים להיזהר לקראת לידתו ובמהלך חייו. אחרי הפעם השניה שהמלאך הגיע אליהם, הם רצו להקריב לו קרבן, אמר להם המלאך שיקריבו קרבן לה', ולאחר העלאת הקרבן על המזבח, עלה המלאך לשמים בלהב המזבח, ומנוח ואשתו רואים ונופלים על פניהם. ממשיך הנביא "ולא יסף עוד מלאך ה' להֵראות אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא".
והדברים תמוהים, מדוע רק לאחר שהמלאך לא חזר אליהם, אז ידעו שהוא מלאך (לפי הפירוש השני ברש"י), האם בכך שהוא עלה בלהב המזבח אין בכך סימן שהוא מלאך. וביותר, שעל המילים "ומפליא לעשות" מסביר רש"י שהמלאך הוציא אש מהצור, א"כ, האם זה לא מספיק בשביל להבין שהוא מלאך.
ושמעתי להסביר מעט בדרך הלצה, אבל יש בזה הרבה מן האמת: מקובל אצל בני אדם, שכשאחד עוזר לשני בנושא כלשהו, אחרי כמה זמן שהוא פוגש אותו, הוא שואל 'מה שלומך, נו, העניין ההוא הסתדר'. וחבירו מיד מודה לו על מה שהוא עזר לו, וכן כל פעם שהם נפגשים. זהו טבעו של האדם, לשמוע מהשני הודאה על מה שהוא נעזר בו.
לכן, כשמנוח ראה שהיה מישהו שעזר לו, נתן לו הדרכה ופירוט מלא לקראת דבר שעומד להגיע אליו, ובכל אופן הוא לא חזר אף פעם להתעניין במה שקורה ולשמוע שמודים לו על כך – "אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא".
וזה דבר שעלינו ללמוד מכך, גם לאחר עשיית מעשה חסד, כל אחד לפי מעשיו, וגדול ככל שיהיה, המעלה הגדולה ביותר היא לא 'להזכיר' לשני על הטובה שעשו עבורו, ולוּ בגלל הסיבה שבכך נותנים לו את תחושת המחויבות להודות על הטובה שקיבל בכל הזדמנות, אלא על האדם להמשיך לעזור לשני גם בכך שלא מזכיר לו את מה שעשה עבורו.