הרב מאיר אסטריקבאחד בניסן סיים משה רבינו להקים את המשכן, ובאותו היום הביאו שנים עשר נשיאי שבטי ישראל את תרומתם, עגלות ובקר למשא המשכן בשעת המסעות וקרבנות למזבח. ולשון הכתוב "ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות" (פרק ז פס' ב). וכתב המדרש (ספרי מה והובא ברש"י) שלתיבת 'מטות' שתי משמעויות, שבטים ומקלות, לרמז שזכו להיות נשיאי השבטים בזכות המקלות, שאותם שוטרים שחסו על חבריהם במצרים ולא דחקו בהם לעשות מלאכתם וקבלו מכות מהנוגשים המִצרים, זכו מכך להיות נשיאי ישראל. ויש להקשות, דאין זו הפעם הראשונה שהנשיאים הוזכרו בתורה, דכבר בתחילת ספר במדבר נאמר "אלה קרואי העדה נשיאי מטות אבותם" (א טז), ומדוע שם לא פירש המדרש שזכו לנשיאות בגלל שהוכו במקום אחיהם במצרים. ועוד, מדוע בחומש שמות שהוזכרו הנשיאים – "והנשיאים הביאו את אבני השוהם" (לה כז), לא רמזה התורה לאותה מעלה שמחמתה זכו לנשיאות.
ולהלן (פס' ג) "ויביאו את קרבנם וגו' לפני המשכן", כתב רש"י שלא קבל משה את העגלות מידם עד שנאמר לו מפי המקום לקבלם. ויש להבין מדוע נמנע משה מלקבל את העגלות, וכי מה נשתנו מכל חפץ אחר וכגון עצים ואבנים שאפשר לנדבם לבדק הבית. וסיים רש"י שכיון שבתרומת המשכן התעצלו הנשיאים להביא תרומתם, לפיכך "התנדבו כאן תחילה". וקשה, שהלא נדבת המשכן הסתיימה בי"ד תשרי, והקמת המשכן הייתה כחצי שנה לאחמ"כ בא' בניסן, וכיון שכל התנדבות העגלות הייתה לתקן חטאם שהתעצלו בתרומה הראשונה, מדוע השתהו עם תרומת העגלות זמן כה רב.
והנה, על הכתוב שנאמר למשה "קח מאתם" (פס' ה), מבאר המדרש (רבה יב יח), שאמר לו הקב"ה שכיוונו הנשיאים לדעת עליון, שאף הוא רצה לצוות על תרומת העגלות. ויש להבין כיון שזהו רצון ה' מדוע המתין שהנשיאים יכוונו לדעתו ולא ציוה על כך מתחילה כשאר כלי המשכן. וממשיך הכתוב "והיו לעבוד את עבודת אהל מועד", והעיר המדרש רבה (יב יח; שיר השירים ו טו) שמילת 'והיו' לכאורה יתירה היא, שדי אם היה כתוב "קח מאתם לעבודת אוהל מועד". וביאר שנתיירא משה רבנו שמא אחת מן העגלות תשבר, או אחד מן השוורים ימות, לפיכך אמר לו הקב"ה 'והיו' לעבוד את עבודת אוהל מועד "ניתן להם הוויה שיהיו קיימים לעולם". ויש להבין ממה נתיירא משה אם ימות שור או תשבר עגלה, וכי חסר לבני ישראל פרים ועגלות במדבר היכולים להחליף עגלות ופרים אלו.
והביאור בזה, דסחיבת קרשי המשכן בעגלות במקום ביד אפשר שיהיה בה חסרון, והדבר תלוי במחשבה. אם עושים זאת מתוך עצלות שמתוך שאין חפצים בעמל הגוף וטרחתו בעבור כבוד ה', מעדיפים להטיל את המשא על העגלות, הרי שאין הדבר ראוי. אולם, אם האדם מצד עצמו רוצה לסחוב את הקרשים בידיו, אלא שמתוך חוסר ברירה מחמת כובד הקרשים נצרך הוא לסיוע העגלות, אזי אין כל מניעה להסתייע בהם. ומשכך, תרומת העגלות יכולה לבוא רק מאותם אנשים המכירים בשאיפה עד כמה ראוי להתאמץ עבור הקב"ה, אלא שמתוך הבנה והזדהות עם קושי הלויים בסחיבת הקרשים מביאים את העגלות לסייעם.
ואם כנים הדברים מתיישבות כל ההערות כמין חומר. דמבואר מדוע למרות שחפץ הקב"ה בעגלות לא ציוה עליהם בתרומת המשכן, דלא כל אחד יכול לנדב את העגלות, ורק הנשיאים שמחד הם הגדולים שבַעם ומכירים בחשיבות המאמץ בעבודת ה', ומאידך כיון שהם היו השוטרים במצרים וגילו את רגישותם והזדהותם בצער הזולת עד שהסכימו לקבל מכות במקום אחיהם – הם היחידים שתרומתם באה רק מחמת ההבנה בקושי הלויים בסחיבת הקרשים ולא מתוך עצלות בעבודת ה'. ולכן רק בפרשה זו הדגישה התורה את היותם של הנשיאים 'נשיאי המטות', שקיבלו מכות מהמצרים, שדבר זה נוגע לטעם קבלת תרומתם. ומבואר מדוע המתינו בתרומה לא' בניסן, דכדי להרגיש את הזולת באמת יש לראות את הדבר בחוש ולא מספיקה הידיעה בשכל, ורק בהקמת המשכן, שראו כיצד הלוים מתקשים בהעמדתו מחמת כובדו (רש"י שמות לט לג) והרגישו בקושי ובצער, ידעו שכל נדבתם משום כובד המשא ולא משום עצלות. ומבואר מדוע מתחילה לא קיבל משה את נדבתם לפי שחשש לעבור על ציווי התורה "בכתף ישאו" (במדבר ז ט), אלא שאמר לו הקב"ה "קח מאתם", שרק מהנשיאים הללו יכול אתה ליקח שמחשבתם טהורה היא. וכיון שכך, חשש משה ממקרה בו ישברו העגלות או ימותו הפרים, דשמא לא יהיו את הנשיאים שינדבו שוב, ולקבל תרומה מסתם אדם אי אפשר, שהרי לא כל אדם ראוי לתרום עגלות, וענה לו הקב"ה והיו לעבוד, "ניתן להם הוויה שיהיו קיימים לעולם".